בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.