תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.
איך עוזרים לילד/ה שנגמרה להם הסבלנות?
כשלחצנו לקבל תשומת לב מהורינו, שהיו עסוקים בשיחה, בבישול, בניקיון, נאמר לנו: "סבלנות, לא קונים בשום חנות". אז, מה עושים שנגמרת הסבלנות? ממי הילדים יקנו, ילמדו סבלנות? סבלנות היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג, וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים.
יכולות התנהגותיות במצב מסוים, הן אותן כישורי החיים שאדם חייב ללמוד בתהליך ההבניה שלו כבוגר ואחראי להצלחה בחייו. סבלנות מתוארת כמידה טובה גם בדת. סבלנות היא הרגל נרכש, לא תכונה מולדת – ופיתוח הרגלים הוא מומחיות גדולה שלנו. סבלנות היא אחת מאבני היסוד החשובות והיעילות ביותר שעליהן אנו יכולים להתחיל לבנות הרגלים. ההרגלים הם אותם קווי התנהגות שמסייעים לנו להתנהל נכון בחיינו למען השגת מטרותינו. השגת המטרה שלנו תהא חווית ההצלחה לה אנו שואפים.
האחריות לטפח סבלנות היא עלינו, ואנחנו גם הראשונים ליהנות ממנה. כשאנחנו ננהג בסבלנות, גם ילדנו ילמדו לנהוג בסבלנות. מה גם, שנוכל לתת להם דוגמאות שנהגנו בסבלנות. אנחנו כהורים מאוד לוחצים למילוי הוראות במיידי. כאן ועכשיו. מסיימים את הארוחה, עכשיו קמים מכניסים מדיח או עכשיו שוטפים כלים. כמה פעמים נעתרנו לילד שאמר "אמא, אני חייב לעשות משהו במחשב ואשטוף כלים בעוד עשרים דקות" , האם הסכמנו לדחות רק בחמש דקות כניסה למקלחת, כשעוד חמש דקות נגמרת תוכנית שהילד כל כך רוצה לראות.
לנהוג בסבלנות, זה להתחשב ולכבד את צרכי הזולת, צרכי המסגרת או צרכי המערכת. ההבנה שאנחנו חלק ממכלול ענק שנקרא יקום. היקום מתנהל בשילובם של מרכיבים רבים. ההמתנה שהגלגלים המניעים את היקום יסתובבו, זו יכולת הסבלנות שמתבקשת כרגע.
חוסר הסבלנות שלנו מביא אותנו לעבוד באוטומט. הרבה מהטעויות שלנו נעשות כי לא נהגנו בסבלנות. אנחנו לא מדברים על דחיינות, לא מדברים על אי עשייה. נעשה, רק לא בזמן שרצינו. זמן העשייה יגיע. מאוחר יותר.
סבלנות היא תכונה חשובה בחברה המודרנית, ולכן מגיל קטן מקובל להנחיל לילדים את עיקרון הסבלנות.המדהים ביכולת הסבלנות הוא היכולת למתוח את תפיסת הזמן שלנו. ברגע שאנחנו מכירים בכך שחמש הדקות שנמתין למילוי משימה, נבלעות בעשייה הכללית. כשאנו מתייחסים לזמן כאל משאב גמיש יותר, או במילים אחרות כשאנו עוברים למוד של סבלנות, אנו יכולים להציף את עצמנו בשלווה, להשיג מטרות ארוכות טווח ולהיות בתהליך למידה בלתי פוסק.
כשילד/ה אומרים "נגמרה לי הסבלנות", בררו סבלנות למה? תנו להם דוגמאות איך אתם מתנהלים בסבלנות באותה סיטואציה שקשה להם, הדוגמה האישית תמיד עוזרת. הסבלנות היא מעלה/מידה המסייעת לשלוות הנפש. תקופה זו של הקורונה מלמדת אותנו לקחת את הזמן ללימוד וצמיחה ולא להתנהל באוטומט שיוצר קפאון מחשבתי.