מהו הרגל והאם כדאי לתת עליו את הדעת?

הגיעו לקליניקה זוג הורים עם ילדם בן ה13. ההורים סיפרו בטלפון שמדובר בילד נבון ופיקח ובכל זאת כל הזמן יש הערות בלתי פוסקות מבית הספר על ההתנהגות המפריעה שלו בכיתה. "מפוצץ שיעורים" אומרים עליו המורים. שאלתי את ההורים וכהרגלכם מה התגובה לכך שאתם מקבלים מכתב מבית ספר או טלפון מהמורה? אמרו: "מיד אין פלאפון, אין מחשב, אין טלוויזיה – כל המסכים נסגרים". ומה עושה הבן במצב כזה? שאלתי. "יושב איתנו בסלון. אנחנו מדברים על ההתנהגות שלו ואם זה מה שמתאים לילד בגילו? ככה להתנהג?" אני מחזקת את דבריהם בשאלה: "ואם לא היה מתנהג כך בבית ספר, הוא היה במסך בחדר ואתם בעיסוקים שלכם?" לא חיכיתי לתשובה. ושאלתי את הילד: "אתה מכיר את המושג "הרגל"? והילד סיפר לי על ההרגלים שלו: לקום ולצחצח שיניים בבוקר, ללכת לבית ספר, להפריע בכיתה…
אחד ההרגלים של הילד "להפריע בכיתה". מהו הרגל? כותב ג'יימס קליר בספרו הרגלים אוטומטיים, ש"הרגל הוא התנהגות שגרתית שאדם מבצע באופן קבוע, ולעיתים קרובות, באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על כך" הרגלים הם חרב פיפיות. הם יכולים לפעול למענכם כמו צחצוח שיניים ולפעול נגדכם כמו להפריע בכיתה, או להגיע הביתה ולשבת עם עצמכם ולא עם ילדכם, וזו הסיבה שחשוב להבין את אופן פעולתם המדויק.
חשוב שתשבו עם עצמכם ותשאלו אילו הורים אתם? מהי הורות והאם משהו בלהיות הורה מצטלב עם הערכים שאתם מייצגים וגדלתם עליהם? גדלתם להיות מי שאתם. האם בזכות ההרגלים שלכם מצאתם את עצמכם בהפתעה כהורים טובים שמביאים את הילדים להרגלים שמועילים להם?
ההרגלים שלכם, אומר קליר, חשובים, משום שהם מאפשרים לכם להיות סוג האנשים שאתם רוצים להיות. שבו ביחד עם הילד ותבחנו מי אתם מעוניינים להיות. מהו כרטיס הביקור שלכם מול הילדים שלכם, מול החברה בה אתם חיים. האם נכון לו להגיע לתיכון וכרטיס הביקור שלו שם יהיה "מפוצץ שיעורים"? הרי לא יתייחסו ללמה, לאיך אלא לתוצר הסופי. הזהות של הילד נובעת מתוך ההרגלים שלו, כל פעולה שאתם והילד מבצעים היא ראיה נוספת לסוג האדם שאתם מבקשים להיות.
להיות הורים זה למצוא זמן איכות, זמן חינוך עם הילדים. קחו מחברת "ההצלחות האישיות שלי". אחרי ארוחת ערב שבו עם הילדים. שהילד יכתוב שלוש הצלחות יומיות שלו. אתם בכתב ידכם תכתבו לו שלוש הצלחות שאתם ראיתם והוא לא ראה. הרגל המחמאות, הרגל ההוקרות. כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמכם, עליכם לבחון ולערוך מחדש את תפיסת מערך העשייה האוטומטית שלכם ביומיום. כך תשנו אתם את הזהות העצמית שלכם ומכאן תשתנה הזהות של ילדכם. הילד יבחן דרכיו כדי להגיע לאותה מחברת ושיהיה לו מה לכתוב בה. יתרה מכך, אפשר להחליט שאם אכן שבוע מלא וגדוש בהצלחות אפשר לתגמל בחוויה משפחתית בסופ"ש. הילדים שלכם צמאים לשבת איתכם ולהנות מחברתכם.

מי אדון למילים ומי עבד למילים?

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

"לא התכוונתי להעליב", כמה פעמים שמעתם?

התפישה של שפה מעליבה משתנה בין אנשים, ולעיתים תלויה בהקשר בה נאמרה והאנשים המעורבים. העוסקים בהתנהגות חברתית, טוענים שעלבונות מצביעים לפעמים על הסקת מסקנות מוטעית על אופיים או המוטיבציה של אחרים. יתרה מכך ברור שלא ניתן לתרץ את העלבה כדאגה לזולת. כי הדאגה מתפרשת באופן חד משמעי שאנחנו לא סומכים על האחר, שיודע היטב מה נכון לו.

העלבה גם נתפשת במקום של להכניע את האחר ולגמד אותו אל מול ההצלחה שלי. "אני מצליח להתגבר ולא לאכול את פרוסת העוגה, אתה לא". עלבונות עשויים להיות מכוונים כלפי מאפיינים שונים של האדם (כגון מראהו, רמת האינטליגנציה שלו, התנהגותו המוסרית, לקות שקיימת אצלו או מיומנותו בתחומים שונים), כלפי הרקע הדמוגרפי שלו (כגון עלבונות על רקע מגדרי, גזעני, מיני, משפחתי או דתי), ועוד.

חשוב שנבין שאדם שפוגע, אינו מגיע ממקום חזק. שאם כן, היה יודע לדבר איתך נכון על מנת שתשארו בקו שווה של השיחה. אנחנו "מורידים" אדם ממקומו כשאנחנו מרגישים שהוא גבוה מאיתנו ולא נוח לנו. שיחה בגובה עיניים היא השיחה שמביאה לתוצאות טובות ומועילות לכל הנוכחים. השפלה ועלבון הזולת, מורידה אותנו למקום שאנחנו לא מאמינים בעצמנו שנצלח את השיחה במעמד שווה.

אני רוצה להאמין שכשאנחנו בוחרים זוגיות, אנחנו באים באהבה. כשאנחנו פוגעים בבן הזוג, אנחנו יוצרים השפלה. השפלה היא תחושת אי-נוחות נפשית ובפרט תחושת פגיעה בכבוד, הנגרמת לאדם כתוצאה מיחס אליו, להתנהגותו או למאפיינים כלשהם הקשורים אליו. עוצמת תחושת ההשפלה קשורה בפער שבין הדימוי העצמי ותחושת הכבוד של המושפל לפני ואחרי שהושפל. במקרים קיצוניים עלולה השפלה לדחוף את האדם לביצוע פעולות קיצוניות, עד כדי התאבדות.

העלבה עלולה ליצור אצל הנעלב "כעס" על המעליב שיכולה להביאו לתגובה תוקפנית ובוטה או לחלופין התכנסות פנימה המוגדרת כתגובת "ברח" ועשויה להכניסו לדיכאון. מכל מקום, העלבה והשפלה הן התנהגות מילולית אלימה שאין לה מקום ורע בחברה מתורבתת ומכבדת.

כשאנחנו מבינים שתקשורת של העלבה והשפלה אינם מקובלים, נכין ארגז כלים ובו משפטים כתגובה, אם נגיע למצב שפוגעים בנו. "המילים שאמרת לא במקום". "אני מקווה שלא התכוונת לפגוע בי, כי נפגעתי". ועוד. אין מצב שאנחנו מסכימים להיות בקשר עם אנשים שפוגעים בנו. בהצלחה.

"לא ידעתי שמזה צריך להעלב", משפט ממש מכעיס, נכון?

ילדים נפגעים מאוד מחברים וממחנכים. מזמור ל"ד בתהילים עוסק בנושא שמהווה מצע לחיים טובים. החיים הטובים המתוארים במזמור, בפסוק י"ב, מבקשים שלא יחסרו כל טוב, חיים אלה מותנים בכמה תנאים: נצור לשונך ושפתיך, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום.נתרכז כאן בתנאי הראשון: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

רבים מאיתנו מפרשים תנאי זה כאיסור על רכילות ואני מבקשת להפנות אתכם לנצירת הלשון מול הזולת. יש ביננו שמאמינים באמונה שלמה שכשאנחנו אומרים לילד עם נטייה להשמנה, "אל תאכל זה לא בריא לך" אנחנו דואגים לו. הדאגה במקרה הזה היא ממקום שאנחנו לא סומכים עליו שהוא יודע שזה לא בריא לו. יש דברים ש"השתיקה יפה להם". אם אין לכם דבר חכם לאמר, אל תגידו. אין צורך.

אם חשוב לכם מאוד להיות בשביל האדם שמולכם, ויהיה זה אחיכם, תלמידכם או בנכם, חישבו לפני שתדברו, האם מה שתגידו יועיל ויטיב לו? מה שבא באהבה זורם באהבה גם ללא מילים. מעשים. זו התשובה.

להיות ליד בן אדם שמן וכל הזמן לאמר "אני אוכל רק קצת, אכלתי היום המון". או "אני ממש לא צריכה את העוגה הזו, יש עלי מספיק קילוגרמים", וזה כשאני באמת רזה, זה לא תורם כלום. להיות בוגר אחראי לאדם שאני חושב שצריך לעשות שינוי, זה למצוא את הדרך בחשיבה גבוהה איך לאמר את הדברים, כך שאועיל לו ולא אפגע ואעליב. העלבה עלולה ליצור אצל הנעלב "כעס" על המעליב הכורכת בחובה תגובת תוקפנית, או לחלופין התכנסות פנימה המוגדרת כתגובת "ברח" וגורמת להתכנסות ורתיעה מקשר כלשהו עם הפוגע.

אמירה, מחמאה או התנצלות הנאמרים באופן מתמם או ציני שחווים בתוכם עלבון, לדוגמה התנצלות לאחר עלבון קודם: "אני מצטער, לא תיארתי לעצמי שניתן להעליב אותך". הדובר רומז שלא משנה מה יאמרו עליך, זה בטח לא יהיה עלבון עבורך. כך שההתנצלות היא בעצם עלבון נוסף. דוגמה נוספת יכולה להיות מחמאה, שבעצם מהווה עלבון, לדוגמה: "את נראית מצוין! עלית במשקל, ויפה לך שמנה".

עכשיו שאנחנו מבינים ש"שתיקה יפה לחכמים". אני מבקשת מכל אחד להכין לעצמו ארגז כלים אל מול כל אותם, שימצאו לנכון לאמר לנו מילים שלא נרצה לשמוע. שבו עם דף וכלי כתיבה ותכתבו "מה שאמרת לא מתאים שיאמר". "המילים שאמרת מאוד פוגעות, כדי שתחשוב לפני שאתה אומר מילים כאלה". מותר לנו להיות אנושיים ורגישים. מותר לנו לא לקבל כל מילה שנאמרת ויהיה האדם שמולנו משמעותי מאוד בחיינו. היו חזקים במתן משוב. אמירת המשוב לא בתוקפנות. העמידה אל מול המילים מבלי לברוח אל הכאב והעלבון, הם שיחזקו אתכם אל מול הקושי והנקודה שאותו אדם מצא אצלכם כחלשה. בהצלחה.

מתי ואיך ירגיש הילד שהאור שבו נראה לסביבה?

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.