איך להיות יחידנית ולהצליח בחינוך הילדים?

הזיכרונות המאוחסנים בתת המודע של ההורים, התמונות מהילדות המוקדמת והמאוחרת, הופכים לחלק מעיבוד המידע המוטה שגורם לקושי בהתמודדות עם אתגרים להמשיך ולהתקיים. חשוב שנכיר שיש אפשרות לשנות את התפיסה שמדובר בקושי ולקבל את הכוח להתמודדות עם האתגר בעזרת טיפול. הדרכת הורים שמובנת בעיתוי והעצימות של הסקירה ההתפתחותית שלכם ההורים. חקירת חוויות העבר שהותירו חותם משמעותי וכמובן שרק אתם יכולים לעשות את השינוי. הכל תלוי בכם. השינוי שאתם תעברו ישפיעו באופן עוצמתי על הילדים. הם יוקירו את הכוח לשינוי. את הכוח לעשות למען ההצלחה. הוקרה זו תתבטא בהתנהגות שתביא אושר ונחת לכל הנפשות בבית.

הורה יחדני, הוא הורה שמגדל את ילדיו לבד. הורות יחידנית היא מבנה ייחודי של הורות שבו אדם יוצר משפחה לבדו, בעוד בחלק מההגדרות של משפחות חד הוריות נכלל כל הורה שהוא מגדל יחיד, בדרך כלל בעקבות גירושין או מוות של אחד ההורים. יצירת המשפחה התבססה על שניים, ואילו ביחידנות ישנו הורה אחד מלכתחילה. הדילמה העומדת בפנינו לגבי החינוך, האם יש השפעה על הצלחת החינוך אם אין שניים בהורות משותפת, חד גונית וחד ערכית?

מי שחי עם גישה של חוסר אמון כלפי הזולת עשוי להזדקק ליותר זמן כדי לחוש בנוח עם חשיפה עצמו ויעדיף להתמקד בפעולות מעשיות בהתחלה כהורים לילדים. זה בסדר. מדריך הורים מוסמך יכול למצוא את השילוב הנכון באמצעות הבנה ב CBT, כיצד לגשת למשפחה ולהתמקד בפתרון הקשיים האישיים.

הכרות עם החסמים האישים. מועילים מאוד לפתרון הקשיים הן בהורות והן בהתנהלות היומיומית בעבודה, עם ההורים והסביבה כולה. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מצטטת את המהטמה גנדי שכתב "עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם". בספר אני חושפת את התהליך שעברתי אני בגרושים: העוני המצוקות וכמובן ההצלחות. ההצלחה הכי גדולה שלי שיש לי ארבע ילדים עצמאים ואחראים. שניים מהם הורים לילדים ואני גאה שהצלחנו לנקות חסמים. ההחלטה מה הערכים החשובים שאנחנו חושבים שנחוץ להם כדי להיות מאושרים ומצליחים? נקודות כמו הגעה בזמן הביתה, ערכים כמו כיבוד אב ואם, הם ערכים שחשוב שנטמיע לתוך חיינו. נקודות כגון אלו אינם מותנים בהיותנו חד הוריים, יחידניים או זוג הורים.

כאמא לארבע ילדים שגידלתי לבד. לא יצרתי את המצב בו אתבקש לחנך לבד את ילדיי. התגרשתי. חקרתי את ההורות החד הורית כחוקר משתתף. ברוב המקרים אין הבדל בין החינוך המוטל על יחידני להורה חד הורי. שניהם חייבים ליצר מסגרת חינוך בבית שמאפשרת להם לחיות. לפרנס, להיות מאושרים, למצוא זמן פנוי לבניית ה"אני" שלהם ולהביא ילדים לבגרות עצמאית ואחראית. השותפות לחד ערכיות בחינוך יכולה להיות עם בן זוג וגם עם הסבא/סבתא. הילדים אמורים לחוות קו אחד ואחיד של חינוך. ההתמדה והעיקביות בקו החינוך הם שנותנים לו את עוצמתו.

הורות אינה משחק על במה

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

מהי משמעות ההצלחה?

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.

נעשה להתנהלות נכונה בבית, בתקופה מאתגרת

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

איש חינוך לעולם לא יוותר על ילד

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

הקשר הישיר בין מסוגלות אישית להתנהלות חברתית

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

הבסיס להצלחה מתחיל ביחס אישי

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

אמונה בעצמי ותקווה תלויים בערך עצמי

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

מי אחראי למהות החינוך ומטרתו?

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

טיפוח הדימוי העצמי באחריות ההורים

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.