תגית: מצווה

שיחת טלפון עם נערה בת 14. אמא עברה ניתוח. יש בבית עוד ארבע אחיות צעירות. אם יש ילדה בת 14, ברור שיש מי שיטפל באמא. הילדה שואלת איך מתמודדים? ואני כותבת לכם, כי אני חושבת שהילדה באמת לא מסוגלת לבד להתמודד. היא זקוקה למשפחה המורחבת ולקהילה תומכת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. הילדה מתמודדת עם חסך זמני של אין אמא ומשתדלת להיות אחות, האמא זקוקה להכלה. זקוקה לאהבה עוטפת. הילדה יודעת זאת אך אינה עומדת בנטל הכבד.

מילוי המצווה איננה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. הילדה לא תתקשר לבקש עזרה. תפקידכם להגיע לביקור ולתת את העזרה הנחוצה שתראו בזמן הנוכחות שלכם בקרבת החולה והילדות.

חשוב מאוד לדאוג להסעדה לבני הבית. האמא החולה זקוקה לאדם שיכנס וישב איתה מעט. או שמשהו יהיה עם הבנות כדי שהילדה בת ה14 תוכל להתפנות ולהיות קצת עם אמא שלה. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. תשאלו מה שלומך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. לתת ביטחון לילדים, אנחנו כאן איתכם, עד שאמא תחלים. אמא היא כוח משמעותי בחוסן הנפשי של הילדים. כשאמא חולה, הילדים בקושי שקשה לתאר במילים. היו שם בשבילם. חזקו אותם. היו מעשיים ותראו להם שהם לא לבד. תגיעו כדי להיות ולעזור מבפנים. פיזית.

זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם האמא החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאמא החולה לנהל טלפונים. היא אינה מסוגלת.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. העולם הוא גלגל. האנושות היא חיה חברתית וחבר נמדד בשעת צרה. היו שם בשביל, היו שם למען. הוקירו עצמכם על נתינה ועשייה משמעותית למען הזולת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. אני אתייחס לחולה שעבר ניתוח, אשפוז, אבל לא רק. אדם חולה, הינו אדם שהוגדר כחולה. אדם חולה זקוק להכלה. זקוק לאהבה עוטפת.

האם אנחנו נוהגים כך? היום בעידן הפלאפון, יש שחושבים, שמילוי המצווה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. חולה לא יתקשר לבקש עזרה או יאמר "אני צריך אותך אצלי בבית". אדם שיכין לו כוס תה. שיספר לו מה הוא עושה בימים אלו. מה קורה בעולם מחוץ לביתו ולעולם הכאבים שהוא חש. כשאדם יושב מולך ואתה נכנס לעולמו הבריא, זו התרופה להחלמה. זה כמו דמיון מודרך. אתה יוצא מהמחשבה על עצמך ועל החולי שלך ויוצא למחוזות של עשייה משמעותית ובריאה.

לאדם חולה אין תאבון של אדם בריא. העובדה שממלאים את ביתו בסירים ופשטידות, אינה משביעה את רעבונו לאהבה. אדם חולה אחרי ניתוח לא יכול להוציא סיר מרק מהמקרר, למזוג לעצמו, לחמם במיקרוגל ולאכול. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. אדם שכואב לו לא יכול לשמוע את המילים "סבלנות, זה עובר". כרגע כואב מאוד. או "תהי חזקה". אני לא! אי אפשר להיות חזקים כשכאבים תוקפים אותך. והכי מעצבן אדם חולה, שנלקחה לו ביופסיה לבדיקה פתולוגית, שכל יום משהו אחר מתקשר "נו, יש תשובה?" מטרת השיחה להוציא את האדם מרוע הגזירה שנפלה עליו. תשאלו מה שלומך? מה את עושה כדי להקל על הכאב שלך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. מים יש לידך? הכדורים נגד כאבים בהישג יד? הפלאפון מוטען ותקין לשיחות יוצאות?

משפחה, זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאדם החולה לנהל טלפונים. הוא אינו מסוגל.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. החולה צריך להרגיש שבאתם לבקר אותו, כי הוא חשוב ולא כי באתם למלא מצוות ביקור חולים ושאלוהים יזכה אתכם.

ושרק נהיה בריאים.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

מתוך דברי פרעה אל יוסף: אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא מ). מי הקובע הבלעדי? מי המכריע העליון בנושא?
מגיל הגן אנו שומעים את הילדים "את לא מחליטה עלי". משפט שלא שגור רק בפי ילדים. גם אנחנו המבוגרים תמיד מתחבטים ומלבטים, מי אכן האיש/הדמות שמחליטה בסוגיה זו או אחרת.
יגידו גם רבים: יש ללמוד לקחת החלטה. החיים הם רצף של החלטות ולקיחת אחריות. לוקחים לבד או מתלבטים עם עוד אדם?
המצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים, "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים, י"ז, ח'-י"ג) ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מכל אשר יורוך"). עיקר הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות. ועוד מקשה רש"י מפרוש ההלכה ואומר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".
יש כאן הדגשה שהדברים עליהם ננהג ועל פיהם יישק דבר הם דברי חכמים. ואיך נדע מי הוא החכם? מי קובע מיהו החכם, שעל פיו יישק דבר? מי יהיה האיש שנבטח בו ובדבריו למעלה מהרגשת הוודאות של עדות חושינו ושכלנו שלנו?
מתי כן עלינו להגיע למצב של "נעשה ונשמע"?
ראשית נשאל: אֵיזֶהוּ חָכָם? – כנאמר, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם
ונבין שאדם חכם, הוא מי שלומד משהו מכל אדם. כך נבין, שהאדם שממנו נשכיל ונבין, זה אדם שלמד. שמצא לעצמו דרכים וכיווני למידה שמאפשרים לו להשתמש במה שלמד על מנת לתת את ההנחייה לעשייה נכונה ומיטבית.
המקור: מסכת אבות, ד' פסוק א'. "בן זומא אומר, איזה הוא חכם–הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).
אמרו חז"ל (תמיד לב, א): "איזהו חכם הרואה את הנולד". הפירוש הפשוט למאמר חז"ל זה וענינו, שהחכם רואה וצופה בחכמתו את העתיד להיות, ומכלכל מעשיו בהתאם להתפתחויות האפשריות בעתיד.
כאן נכנס המדע לתמונה. מהו מדע? שהרי, אינה דומה שמיעה לראיה, וההבדל ביניהם, כי הראיה מאמתת את המציאות הנראית, יותר מאשר את המציאות שאדם שמע אודותה, ההתאמתות בלב הרואה היא לאין שיעור גדולה מההתאמתות בלב השומע בלבד. והיינו, שהדבר הנראה בעיניים, לעולם לא יוכחש, ואפילו לא יפלו בו שום ספיקות. אך בדבר שאדם יודע רק מן השמועה בלבד, הנה, במשך הזמן – יתכן שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר אמיתות הדבר, אם כתוצאה ממחשבה והתבוננות נוספת בנושא, או כתוצאה משמועה סותרת וכו'.
בדומה לכך, יש הבדל עצום בין מציאות הנתפסת באמונה (מלשון אמת) לבין מציאות המתקבלת כתוצאה ממסקנה שכלית בהבנה והשגה. שכל האדם מוגבל ומוגדר (כי המופשט אינו נתפס בשכל), ולכן המסקנות שאדם מסיק בהגיון אנושי – אינן בטוחות כל כך, כי בהחלט יתכן שמחר יקום מדען מתקדם יותר, ויפריך את התיזה ההגיונית המקובלת היום. אבל מציאות שאדם מאמין בה באמונה שלימה בעומק נפשו, לא בגלל הסתמכות על סברה שכלית מסויימת, אלא מתוך בטחון ותחושה פנימית בנפשו, הרי זה כאילו רואה את הדבר בעיניו.
נמצא, כי האמונה היא בחינת ראיה, ואילו השכל האנושי הוא בחינת שמיעה. זו הסיבה הדורשת שילוב שבין המיסטיקה למדע. חובה על המדריך לעשייה נכונה ומיטבית, לשלוט הן באמונה, באמת הנסתרת והן במדע, המוכח כתוצר של היסטוריית הלמידה מתוך הכתוב והנחקר מזה שנים בתחום חקר האישיות וההתנהגות האנושית.
מכל מקום, חשוב לו לאדם למצוא אדם אחד שהוא מאמין בו באמונה שלמה שאין בהדרכתו שום טובת הנאה כלשהי. שההמלצה שלו לכיוון של עשייה זו או אחרת באה מתוך הבנה משמעותית בתחום ואף הוכח בעבר שהדרכותיו נשאו פרי. "תוכניות ההתערבות", כך קורא להם המדע, יש בהם יכולת מדעית להטיב, לתרום לכל הסובבים. ולכן, כשבוחרים אדם שבא מהתחום, יש להשמע להוראות ולהיות בעל יושרה במעקב אחר כל המתבקש. כשמדברים על גדול בתורה, מדברים על מכיר ושולט בחומר. כשמדברים על פסיכולוגיה – מדברים על תורת הנפש. בכל תחום ידע ועניין יש תורה. יש חוקים. יש היסטוריה של למידה.
אין ספק שצווי התורה להשמע לגדול בתורה היא מצווה לדורות, והיא קיימת גם בימינו. הקב"ה שתל בכל דור ודור את גדוליו. הקושי נעוץ בזהויים, שהרי לא בכל דור מוסכם על הכל מיהו גדול הדור. אם מצאת תלמיד חכם ששולט בתחום עליו אתה מבקש סיוע. אשר אין לו ספק ביושרו המוסרי, אשר ידוע לך שבשיקוליו הוא מסוגל להשתחרר מכל נגיעה אישית כגון כבוד, שררה, ועל אחת כמה וכמה כסף ותאווה, הרי שמצאת לך את "הכהן אשר יהיה בימים ההם" שעליו תסמוך ועל פיו יישק דבר.