תגית: משמעותיות

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.

השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".

חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".

"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?

האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר).  הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.

צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.

המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.

כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.

החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.

הקריטריונים לבחירת בן זוג  מתמקדים בערכיו המנטליים: אכפתיות, אהבה, אמפתיה, מחבק, מנשק ועוד. כמו כן, איש שיח טוב: מקשיב, מעניין, בעל חוש הומור ועוד. מצאנו את האידיאל ועברנו לגור ביחד. השיחות כבר לא אותן שיחות, האמפתיה כבר לא אותה אמפתיה. העניין הוא שזה בלתי נמנע. אנחנו מתרגלים זה לזה, מכירים זה את זה, יודעים לצפות מראש את הצעד הבא של בן/בת הזוג שלנו וזה נחמד, עד שזה נהיה משעמם. ואז המאמצים, הערך והפעילות של בן/בת הזוג נעשים בלתי נראים, מה שיוצר אצלם ואצלנו תסכול ומרירות.

בעידן של היום, זהו, עילה לגירושין. משעמם לי. הקורונה שמלמדת אותנו כל כך הרבה. באה ללמד אותנו איך עושים שזוג יכיר ויוקיר את הזוגיות ונעשה שלא ישעמם. אם עד כה היינו ערב במשותף. סוף שבוע במשותף. ותמיד בחרנו להיות עם חברים, ללכת למשפחה. כעת עלינו לחשוב כיצד מתנהלים זוגיות ולומדים ליהנות אחד מהשני.

התחושה המציקה שתוקפת אותנו בזמן שעמום נובעת, מחוסר התאמה בין מה שהיינו רוצים לעשות ובין המצב הנתון – אפשר להגדיר את השעמום כמצב קיצוני של חוסר גירויים. בין אם הוא נובע מפעולה מונוטונית, חוויה שכבר עברנו או מטלת חובה – השעמום מודיע לנו שאנו עסוקים בפעולה שאינה מספקת את ההגשמה העצמית שלנו.

לשעמום יש גם כוח הנעה לפעולה. התחושה המעיקה שמלווה אותו עשויה לדחוף אותנו לנסות ולהפסיק את המצב המשעמם על ידי מציאת עיסוק מסקרן או כזה שיכול לענות על ההגדרה של הגשמה עצמית. למעשה, אנו מחפשים לתת משמעות לרגעים שלנו, ושעמום מעיד על חוסר משמעות. לא פלא, אם כן, שתחושת שעמום מלווה גם בעיוות של תפיסת הזמן: אם לרגע אין משמעות, הזמן כמו מאט ואף עומד מלכת. כאילו שכדי להמשיך בחיים, אנו חייבים למלא אותם במשמעות.

נלמד להפיג את השעמום, ניתן משמעותיות לזמן של הביחד. להחליט ביחד על סדר יום. מתי אוכלים? מי מכין ארוחת בוקר, צהרים וערב. מתי המטלה על האחד ומתי ביחד. משחק קופסה, או משחק הכרות. כל אחד חייב לחשוב על משהו שהבן זוג עדיין לא יודע עליו. אם הצליח אחת המטלות שנקבעו כשלו עוברת לבן הזוג. זמן המחשב גם הוא נקבע מראש. צפייה משותפת בטלוויזיה. זמן פנאי. כל אחד משתדל לחשוב על הפתעה קטנה לארוחת ערב. חשוב להסביר למה נבחרה דווקא הפתעה זו. תקראו להפתעה מחוות אהבה.

זמן זה של אחד על אחד. זמן זה של השקעה נטו בזוגיות, כשאתם צעירים ויפים, זה זמן המבחן שלכם. את הבידוד הזה חווים המבוגרים. הפעם נותנים לכם את הזמן הזה כשאתם צעירים. אל תפספסו את ההזדמנות. היו משמעותיים אחד לשני ומלאו זמנכם באהבה. תקופה זו של בידוד תחזק את הקשר המנטלי שלכם לכל החיים.

נפגשתי השבוע עם מספר ילדים שמגיעים למצבים בהם אינם ממושמעים למסגרת החינוכית או למסגרת הביתית. מורדים בכל דרך אפשרית במוסכמות החברתיות. אלימות מילולית ופיזית. סרבנות לסמכות המורית ו/או ההורית. ביקשתי מכל ילד לתאר את העשייה הלא הולמת, הלא נאותה, הלא מקובלת במסגרת המחוייבות. מדהים היה לגלות שכל ילד תאר באופן ברור את ההתנהגות כשהוא משקף גם את מה שנכון לעשות. כל ילד מכיר ויודע את החוקים והכללים ובכל זאת בוחר לעשות  כדי לפגוע במסגרת ובכללים. כמו כן, רבים מהם בוחרים לפגוע בסמכות שקבעה את הכללים. בסמכות שמובילה את המסגרת שבה הם מורדים.

ביקשתי מכל ילד לספר על מסגרות, שבהם הם מרגישים שהם עומדים בחוקי המסגרת ונאמנים למתבקש מהם מהסמכות המנהלת את המסגרת. העיניים שהיו בסבב הראשון כל כך כבויות וכואבות, נפקחו לרווחה. בעיניים בורקות סיפרו הילדים על שיעורי העשרה, על פרוייקטים בית ספריים, על פעילויות בבלתי פורמלי, על טיולים עם ההורים ומפגשים משפחתיים משמעותיים.

למידה משמעותית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד ורלוונטיות ללומד. הערך הנלמד נתפס על ידי הלומד כמאתגר, כמעורר סקרנות, כבעל ערך וכתורם לו ולחברה. המעורבות של הלומד מתקיימת שהלומד מרגיש פעיל בתהליך הלמידה, מפתח הבנה מעמיקה ומבנה את הידע. הרלוונטיות ללומד נמדדת כשהלמידה מותאמת למאפייני הלומד ולצרכיו בעולם מתחדש ומשתנה, מסתמכת על ידע קיים ומתקשרת לתכנית הלימודים, לעולם המושגים, לתחומי העניין ולרגשות של הלומד.

אין ספק שלהביא ללמידה משמעותית מאתגר הרבה יותר משינון חומר יבש, עובדתי שלא מותיר מקום לחשיבה מסדר גבוה. בהתחשב שלמידה אינה מתקיימת רק בבית הספר או רק בבית, אני מצפה להכרה משותפת ברמת הלמידה המתבקשת ולהבנות את הלמידה במשותף. תמיכה ומעורבות של ההורים מבית עם המורים המלמדים. להקניית ערכים המובילים להתפתחות רגשית- חברתית- קוגניטיבית, עידוד לפעולות למען החברה, חשוב להבנות פעילויות שמהוות למידה משמעותית. למידה חוויתית, שבונה הפעילות מכיר בפדגוגיה ובפסיכולוגיה למען השגת המטרות. הילדים חווים את החוויה, משתפים פעולה ובדרך מושכלת אנו המבוגרים משיגים את המטרה: בוגר אחראי לעצמו ואכפתי לחברה.

הילדים היום דורשים להיות מעורבים בהבניית אישיותם. ולכן חשוב מאוד לתת מקום לילד ולשתף אותם ברגש, בצורך המתבקש ובדעתו של הילד. גם אם תבחרו שדעתו אולי לא מלאה בניסיון, מצאו את הדרך הנכונה להשתמש בחלק מדעתו. תנו לו את המקום שדעתו חשובה להצלחת הפרוייקט. עשו הכל שתתקיים אינטראקציה בין הלומדים. קשר תקשורתי ומגע עיניים להבניית התוצר הסופי. תשקפו שהצלחת הפרוייקט מותנת בתקשורת בין הלומדים. הלומדים יצליחו יותר כשהם ידעו שההצלחה היא הצלחתם שלהם. כשאני אומרת לומדים, איני מתכוונת ללמידה אקדמית בלבד. אני מתכוונת ללמידה משמעותית לחיים. המשמעות נמדדת בהשלכות לחיים העתידיים. איפה זה יעזור לי בעתיד? זו השאלה שהילדים שואלים. גם בהתנהלות הביתית וגם במסגרת החינוכית, תנו לילדים תשובה לשאלה זו ותזכו בכל שתבקשו.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.