תגית: משפחה

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.

אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.

אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.

חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.

חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.

החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. רות הייתה גויה, היא התגיירה לבדה, עשתה את כל התהליך המייגע, התקדמה והתקדמה עד שזכתה שיצא ממנה דוד המלך! אם היא יכלה להגיע לשם, יש מישהו שלא יכול?

קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. רות המואביה בחרה להגיע לארץ ישראל ולהינשא לבועז, היא למעשה היא כאילו "נפלה" לסיטואציה רגשית שהביאה אותה להיות הסבתא רבתא של דויד המלך.

בשיר בין פרחי הגן, שכתב אוקסנברג, כתוב "נבנה קן קטן, על אדמת אבות, נחיה שנינו כבועז ורות", הנושא שאנו עוסקים בו הוא מקומו של הרגש בניהול חיו של האדם ועד כמה חשוב הוא להקמת הבית האיתן שלנו. אפשר לקחת את סיפורה של רות ולהכיר ברגש ככוח חזק וחשוב במערך הכוחות של האדם.

התורה היהודית נותנת לנו להכיר בכוחו של הרגש כבסיס להבניית התא המשפחתי. לא ניתן היה להקנות את החיבור לאדמת ישראל, הבית של העם היהודי ללא שיקוף האהבה שלנו לעשייה של בורא עולם.

עם זאת, טעם נוסף לקריאת המגילה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים".

החסד והאמת מותנים ברגש ובשכל כאחד. בשיטה היהודית אין בורות, המסלול הוא הגיוני ומתוכנן. החתונה שלובשת לבן בחג השבועות בין בורא עולם לעם ישראל, היא מודל החתונה הטהורה שכל זוג שבוחר להתחתן ייקח לביתו שלו. עד כמה כל אחד מבני הזוג מוכן להקריב על מנת להקים את המשפחה ולראות את הבניית הדורות הבאים כהעצמת המשפחה הקיימת. עד כמה נעשה חסד האחד לשני באהבה גדולה.

רות המואביה הגיעה לתוך תוכנו ללמד להוקיר את האדם באשר הוא. להכיר בכוחה של האישה ובכוחה של האמונה להבניית בית בישראל. לבשו לבן וקצרו את החיטה שזרעתם בביתכם. הילדים שלכם, המשפחה שלכם היא החיטה שצומחת ותהיה הבסיס ללחם שיזין אתכם. חזקו את הקשר לשבולים שלכם, כי הכל בידיים שלכם.

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.