לא לפחד מהפחד, להיות החלטי ומושכל

הורים מודאגים הגיעו לקליניקה. הבן שלהם הושעה עקב אלימות עם חבר מהשכבה. הילד אתו נגרר בנם לאלימות, מהווה מטרד לבנם מאז נפגשו בבית הספר הקהילתי. ההורים הגיעו יחד עם בנם והתקיימה שיחה להכיר מקרוב מתי, כמה ואייך מגיעה ההתנהגות האלימה עם אותו חבר. הובן שמדובר באלימות שמתפרצת בזמן שה"חבר" מתוסכל מאי הצלחה בלימודים, בספורט ובאינטראקציות עם חברים משותפים. אותה התפרצות מגיעה לעיתים קרובות, כמעט מדי יום. הבן של ההורים המודאגים טוענים וכך מאשר הבן, שהתסכול אף פעם לא תלוי בו, להיפך הוא מבטא את מוסר החברות באכפתיות ובגישה להיות שם בעת צרה, אך איך שהוא, הקלפים נטרפים ומתפתח ויכוח, שמוביל לאלימות מילולית וממנה מהר מאוד ה"חבר" פוגע פיזית. הבן לא מסכים ל"חטוף", מקבל "ג'אננה" ומחזיר באלימות.
ברגע שהוזכרה המילה "ג'אננה", נזכרתי בשיר "לתת ולקחת" של שלמה ארצי. השמעתי את השיר וביחד ניסינו להבין מתי, כמה ואייך קורה שהחבר מביא את הבן למצב של ג'אננה, של טרוף חושים ואי שליטה בכעסים. משם פרצנו לדלת פתוחה, להבין שאותה ג'אננה מביאה את הבן "ליפול על התחת". לאבד מזקיפות קומתו. ממקום שאני החזק ובא למצוא מוצא להרגיע ולהיות המוביל לרוגע ושלווה, מוצא את עצמיו מתרסק מול מילים קשות ולא מוקירות את המוסר והחברות.
הרצף חבר – מחשבות – החלטות, מאפשר להתגבר על החלטות שגויות: איזה חבר ממלא אותי בהתנהגות עתירת סיכונים? משם, יש לבחון את ההחלטות המסוכנות הקשורות לאותו אדם – ננסה ביחד לחקור את המחשבות שקדמו להחלטות, לאותן החלטות מסוכנות. משם ננסה ביחד לבחור החלטה אחרת. להגיע להימנעות מהשפעתו של אותו אדם וננסה להתחבר, להתחזק ולמטמיע את אותה מחשבה שקדמה, להחלטה הטובה יותר.
מי החבר שלנו? כיצד אנחנו בוחרים חבר? שאלות שחשוב שנשאל את עצמנו כדי להבין מי מאפשר לנו צמיחה ולהרגיש משמעותי בהדדיות המפרה בין חברים ומי למעשה גורר אותי למטה. בשיר של שלמה ארצי ברור שמה שמתבקש הוא "לא לפחד מהפחד". במקרה של הבן שהגיע לקליניקה, מדובר בפחד להישאר ללא חבר. שכנה שלי פעם אמרה לי " עדיף לבד מאשר לא נחמד". חשוב שלא נפחד מסיטואציה שעדין לא חווינו. שהרי כשנחווה, תמיד ניתן למצוא פתרון. כשחווים אירוע, סיטואציה לא נעימה תמיד נמצא את האדם, המלאך שיגיע משום מקום להיות לנו לעזר. בתור ילדים דקלמנו את שיר הפרפר ואמרנו: "שב אצלי על כף היד, אל תירא, ותעוף בחזרה". תמיד נכון להתיישב, גם במקום שמביא חוסר נוחות, לא לפחד מהפחד של אותה סיטואציה ומשם לאחר מחשבה וחישוב מסלול מחדש, להגיע להחלטות ולעוף בחזרה לעשייה משמעותית נטולת סיכונים.

איך נלמד ילד לא לוותר על עצמו ולעצמו

מקצוע המתמטיקה, מקצוע מאתגר. מכתה א' אנחנו חווים לא מעט ילדים שמתקשים ושמבקשים לא להיכנס לשיעורים ולא להכין שיעורי בית. ההימנעות נובעת מהתחושה האוורסיבית, הלא נעימה שחש הילד בחווית הלמידה במתמטיקה. חוויה שלא חש בשיעורי ספרייה או שיעור העשרה אחר, בוא אין אתגר, אין בקשות מיוחדות שיש לעשות למען הבנה והצלחה בתחום.
העימות שבין החוויה באזור הנוחות לבין החינוך והלמידה, מאתגר ומהווה קושי. כשאנחנו מאפשרים לילד לא להתעמת עם הקושי, אנחנו מלמדים אותו שהוא לא מסוגל להתמודד עם הקושי ולכן אין מצב לעימות אי האמון שלנו בו כמסוגל ויכול להתמודד מוטמע במהירות במוחו, כשתיית מים קרים ביום חם.
המטרה של CBT היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי או לזולת ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו-חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי.
בשיעור מתמטיקה תלמידה ביקשה לצאת לשתות מים, מיד לאחר שהתבקשה לעבוד באופן עצמאי ליישום הבנה של חומר שנלמד. ברור היה לי שהיא מנסה לברוח מהקושי ולכן שוב ביקשתי ממנה לעבוד ולא לצאת לשתות ולהבא להביא בקבוק מים לשיעור. התלמידה לקחה את העיפרון שוב מהקלמר ופתחה את המחברת, לאחר דקה בלבד, סגרה את המחברת, קמה, צעקה "אני צמאה". אישרתי לה לצאת ולמרות האישור כשיצאה טרקה את הדלת. לא חזרה לשיעור, התיישבה מחוץ לדלת (פינת ישיבה מפנקת). בהפסקה נפגשנו באותה פינה לשיחה. שיקפתי לה את ההכרה שלי בקושי ומיד התמקדתי בהצלחה שהייתה לה בבחנים הקודמים, את העשייה והמוטיבציה לעשייה בתקופה האחרונה, החיוך שב לפניה והחלטנו שבחופשה תעבוד על התרגילים, תתחזק ותחזור לעשייה משמעותית במטרה להצליח בהמשך.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון לנשירה מלימודים או מעשייה בכלל. אחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה, היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של הלומד והבהרתם (Amrod & Hayes, 2014).
בתרפיית הקבלה והמחויבות בCBT נעשית הבחנה בין מטרות לערכים. הערכים מספקים נקודות עגינה המנחות בחירת התנהגויות עתידיות, עוזרות לצמצם את הבחירות הפוגעות בערכי הליבה ומחזקות התוכניות לאקטיבציה התנהגותית שתוכל להוליד חיים משמעותיים יותר.

אזור הנוחות

מהו "אזור הנוחות"? לכל אחד ואחת מאיתנו יש את המקום בו הכי נוח לנו. זהו המקום בו אנו מרגישים טבעיים, שלווים ושוחים "כמו דג במים". מקום זה, הנקרא "אזור הנוחות", יכול להיות בהקשר של עבודה, זוגיות, יחסים עם אנשים ולמעשה בכל תחום בחיים. לאזור הנוחות יש כמובן יתרונות אך גם לא מעט חסרונות וכאשר האזור הופך ל"נוח מדי", נוצרת לא פעם תקיעות..
למי יש אזור נוחות? לכולם! אין אדם שלא מעדיף להרגיש בנוח ובסביבה הטבעית שלו ולכן כל אחד יוצר לעצמו אזור נוחות משלו. המדובר למעשה במערכת של הרגלי התנהגות אשר גורמים לנו להרגיש מוגנים ובטוחים מפני הסביבה. אזור הנוחות יכול לבוא לידי ביטוי בצורות רבות. חלק מקיפים את עצמם רק באנשים מוכרים ולא יוצרים קשר עם אנשים חדשים, חלק מהאנשים נמנעים מאתגרים חדשים בתחומי הקריירה או החברה ומשמרים את הקיים וחלק פועלים דווקא הפוך – מתמכרים לריגושים או לסיכונים.
כיצד יוצאים מאזור הנוחות?איזור הנוחות נראה בתחילה כמו מקום טוב ומוגן, אך כאשר מגזימים ו"שוהים" בו יותר מדי, איזור הנוחות הופך לחיסרון גדול ויכול ממש לסגור אותנו ב"טבעת חנק". במקרים אלה חשוב לעשות הכל על מנת לנטוש את איזור הנוחות ואין זו משימה קלה כלל וכלל. גם בתחום האישי וגם בתחום העבודה, איזור הנוחות יכול להגביל אתכם ולעצור את ההתקדמות שלכם. תתפלאו לדעת אולם המודעות לאזור הנוחות אומרת שאתם כבר בחצי הדרך מחוץ לה! הצעדים הבאים יהיו להפנות את זרקור המודעות בכל פעם שאזור הנוחות קורא לכם ומאיים על התקדמותכם קדימה. כך בהדרגה נולדים הרגלים חדשים.
כי חשוב להבין: איזור הנוחות הוא מעין "כלוב של זהב". ההרגשה בו היא מאוד נוחה, אך הוא מפריע לנו בדרך כלל להצליח בחיים. כל אחד שיבחר לוותר על איזור זה, רק ירוויח בטווח הארוך וחשוב לזכור שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח לעשות זאת ולסגל לעצמו הרגלים חדשים מחוץ לאזור הנוחות!
לפני שאגיע אל הפואנטה, שלשמה אני כותבת את המאמר, בואו נסכם את שכתבתי למעלה. מיקוד. אזור הנוחות שלנו – כשמו כן הוא – האזור שבו נוח לנו. המקומות שכבר בילינו בהם, פעולות ומקצועות שאנחנו צברנו חוויות הצלחה בהם, הימצאות בחברת אנשים מוכרים לנו שאנחנו יודעים מה הם מצפים מאיתנו וכיצד "נרצה אותם" וכד'. זאת אומרת, להשאר באזור הנוחות, זה סוג של הגנה עצמית מהאפשרות שאולי זה יפגע בנו. לכאורה אנו סה"כ שומרים על עצמנו. רובנו לא מצליחים להבין ולהפנים כי הפחד מהשונה, החשש מכישלון, הרתיעה מהבלתי מוכר.. אלו הן התכונות שחוסמות את דרכנו ומונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח בחיים – ובגדול.
בחופש הגדול הזה. עשיתי זאת. התבקשתי להיות מנהלת של קייטנת בית הספר. כמנהלת קייטנות ילדים בעבר, שמחתי מאוד. "קטן עלי". מוכר, ידוע.. אין שום בעיה. הופתעתי. זה לא מה שהכרתי.
אני ידעתי שקייטנה היא מסגרת חינוכית חלופית לגן או לבית הספר לילדים בחופשי השנה. הקייטנה כוללת לרוב פעילויות מגוונות, כגון ימי טיולים, סדנאות, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. בקייטנות מסוימות אף הקדשתי לנושאים מסוימים, החל ממדע וכלה בספורט כמו למשל "העלייה לארץ ישראל". זה קרה בשנה בה עלו מאתיופיה. זה היה בקרית מוצקין. ההמנון של הקייטנה היה "שיר המסע" של גרוניך. גרפתי הצלחה גדולה מאוד. הכרתי מדריכים שהגיעו מרחביי הקריות. עבדנו קשה להכין את הקייטנה ועשינו עבודה שדיברו עליה שנים אחר כך. הייתי בטוחה שאני נכנסת ל"מגרש"" מוכר וידוע. מקום של חווית הצלחה. ומה הבעיה, לחזור על אותם דברים. אבל, לא. היקום קרא לי לצאת מאיזור הנוחות.
התבקשתי לשחרר, להכניס לעולמי אנשים חדשים ואפשרויות חדשות. אדם מצליח בזכות התעוזה שלו, האומץ, הביטחון העצמי, האמונה בעצמו ובמה שהוא מייצג וחוסר הפחד מאפשרויות חדשות. השנה הקייטנה לא הייתה קייטנה רגילה, מוכרת משנים עברו. גם שם חדש קיבלה: "בית הספר של החופש הגדול" תכנית זו היא ביטוי לתפיסה שמוביל משרד החינוך – "מחנכים מסביב לשעון" בשנת הלימודים ובחופשת הקיץ. נושא מרכז, מערכת פעילות ברורה וחד משמעית. אין ימי טיולים, פעילות ספורטיבית וביקורים באתרי בילוי ופנאי. "צאי מאיזור הנוחות" – זעק לי היקום.
ישבתי וחשבתי כיצד אני לוקחת את חוויות ההצלחה ובונה קייטנה שיש בה פעילויות מגוונות, חוויתיות ומשמעותיות. קייטנה שתענה גם על המתבקש מהחינוך הפורמלי ותתחום עצמה בבלתי פורמלי ואני, אני ארגיש משמעותית. שאכן אעשה שינוי משמעותי בעשייה משמעותית. בכל יום חובה להעביר תחום עניין פדגוגי/חינוכי, שהרי מדובר בבית הספר של החופש הגדול, לשלב כמה שיותר פעילויות מגוונות וסדנאות להטמעת המסר החינוכי, מהחינוך הבלתי פורמלי והחשוב לתת לילדים תחושה טובה, מהנה ומאתגרת, כי הילדים באו לקייטנה.
אבל, זה לא נגמר כאן. המדריכים גם הם באו להדריך ב"קייטנה". הם נמצאו באזור הנוחות. כי הם היו בקורס מד"צים, ששם הדריכו אותם לרכז את הילדים לפני פעילויות בימי טיולים, ספורט (הרבה ספורט), ביקורים באתרי בילוי. גם אותם אני צריכה ללוות ולהוציא מאזור הנוחות. אנשים מצליחים לומדים לפתוח את עצמם, כל אחד בדרך אחרת, ועד כמה שזה קל ונוח להישאר בקובייה המוכרת והאהובה, הם פותחים את עצמם ומכניסים לקובייה שלהם אפיקים חדשים, אפשרויות חדשות וכתוצאה מכך גם הצלחות חדשות.
אנחנו לקראת השבוע האחרון של "בית ספר של החופש הגדול". במסגרת הנושא המרכז שלנו "ישראל שלי בת 70" שלבנו פעילויות מגוונות של נגינה בדרבוקות, שירה עם המורים לנגינה של בית הספר, אלקטרוניקה, ריקודי עם, חיות וחיוכים, יציאה לחורשה, פעילויות ספורט מאתגרות ולמדנו על "חומה ומגדל", הומור ישראלי, המיוחד והייחודיות בעם שלנו, סיפורי עם ואגדות העם, הפעלה של בנות השרות מטעם הקרן הקיימת לישראל ועוד.
ומה איתכם? האם אתם באמת רוצים להישאר במקום שבו לכאורה נוח, אבל לא למצוא את ההצלחה הנוספת, האחרת? אולי עדיף להפסיק להתלונן. לקטר. לרטון. אולי זה הזמן להיפתח, לפרוץ את הגבולות המוכרים, להשתחרר מהכבלים העוטפים אותנו ולצאת החוצה – להכיר אופציות חדשות, לנסות דרכי פעולה שונות, כדי להביא את עצמנו להצלחה גדולה יותר ממה שהייתה קודם לכן.
אנו צריכים להושיט לנשמה שלנו יד, להתאמץ, להיפתח, להשתחרר ולקבל את העובדה שאפשרויות חדשות ישנן כל הזמן – אם רק נדע לזהות אותן ולנצל את הרגע הנכון – הרווח יהיה כולו שלנו.
בהצלחה