תגית: נפשי

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

אירחתי בתוכנית "עוצמה עם דר' מרום", המשודרת מדי יום ראשון ברדיו קול הכנרת, את פנינה נבון. גננת מזה 30 שנה, ברמת הגולן. פנינה עוסקת בפיענוח ציורי ילדים. אִבְחוּן צִיּוּרֵי יְלָדִים הוא שיטת מדידה והערכה המשמשת בפסיכולוגיה של האישיות. הבוחנים נעזרים בציורי ילדים לצורך ניתוח אישיותם. אבחון בעיות בתחומים הקשורים לגוף, לנפש, להתפתחות הקוגניטיבית וליחסים של הילדים עם סביבתם הקרובה. באמצעות הציורים ניתן לקבל תמונה רחבה ומעמיקה לגבי האופן בו ילדים חווים את העולם שסביבם. השיטה מסתמכת על מחקרים שנערכו על ידי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אמנים, אנשי חינוך וגרפולוגים, אשר מצאו קשרים חיוביים בין ההבעה החזותית והבחירות הלא-מודעות של הילד בזמן הציור לבין מאפיינים נפשיים ורגשיים.
ילדים צעירים מתקשים לבטא את עצמם בצורה מילולית, והציור מספק להם כלי להביע את רגשותיהם וחוויותיהם. הילדים נעזרים בציורים כאמצעי גישור על הפער בין שפתם לבין שפת המבוגרים. רצוי לפנות לאבחון ציורי ילדים כאשר אנו רוצים להבין את דפוסי התנהגותו של הילד, כאשר אנו רוצים לאתר פחדים ומצוקות. חשוב לציין כי יש לאסוף ציורים תקופה ארוכה (חצי שנה ויותר) מסביבות שונות על מנת לאתר מגמות התנהגותיות שונות המאפיינות את הילד לאורך זמן ולא התנהגות חד פעמית.
לילדים נגיש את כל סוגי הצבעים, הגירים והטושים. בחירת כלי הציור גם לו מקום נכבד בפיענוח. לצבע משמעויות בהיבטים שונים: משמעות קולקטיבית (הכחול כצבע לשמיים ולים, הצהוב כסמל לשמש), משמעות תרבותית (לבן כצבע של טוהר בתרבות המערב ושל מוות בתרבות מזרח), משמעות מקומית (כחול ולבן כצבעי הלאום) ומשמעות אישית. בשנת 1810 חילק גיתה את הצבעים לצבעים קרים (בעלי אורך גל קצר) וצבעים חמים (בעלי אורך גל ארוך). הוא ייחס משמעויות שליליות לצבעים הקרים וחיוביות לחמים. אבחנתו זו קשורה לרגשות אותן מעוררים הצבעים יחד עם תחושת הפרספקטיבה: קרבה או ריחוק. צבעים קרים נראים רחוקים מהעין וצבעים חמים נראים קרובים.
כאשר מתבקש הילד לצייר דמות איש או אישה, עשויים מאפיינים בדמות זו לשקף מאפיינים שונים בדמות העצמי של הילד, כפי שהוא תופס אותה. ציור אחר שעשוי לבטא זאת, הוא ציור עץ – הוא עשוי לייצג את ה"אני" על היבטיו השונים: האישיות, הביטויים המעשיים הנראים לעין של האישיות, ההתייחסות לסביבה, לבית, לעבר או לעתיד, ושלבי התפתחותו של הילד. מאפיינים כגון עץ גדול עשויים להצביע על תחושת "אני" מפותחת ועל שתלטנות, בעוד עץ קטן מצביע על דימוי עצמי נמוך. עץ קטן המצויר ביד בטוחה ובלי שבירות עם אדמה ושורשים מראה על ביטחון עצמי וחוסן נפשי. הגזע מלמד על אישיותו של המצייר, אם הוא חזק, חלש, יציב, אגוצנטרי ועוד. "עיניים" או שברים בגזע עשויים להיות סימן לקשיים או מצוקות בתחושתו של הילד. גזע או ענפים משוננים או חדים יכולים ללמד על בעיות תקשורת ביחסים של הילד עם סביבתו, תוקפנות חיצונית או פנימית של הילד. איכות קו תקינה מעידה על ביטחון עצמי תקין, בעוד קווים שבורים ורועדים מעידים על חוסר ביטחון. הוציאו את הדפים והצבעים והזמינו את הילדים לצייר.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

השבוע הגיעו אלי זוג לפני חתונה. אנחנו חייבים להזמין רק מעגל חברים קרוב ורק על זה יש פיצוץ. איך מתקדמים?

חוסן נפשי המתואר כיכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי שאנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

עם כל הכבוד שנרכש לסביבה, חשוב לנו להזין את נפשותינו בחוסן נפשי שיאפשר לנו להיות חזקים אל מול כל סיטואציה שתקרא בחיינו. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, נצליח להתגבר על כל מכשול. הזוגיות היא תוצר של ההבנה ש"חבר נמדד בשעת צרה". אנו  נמצאים בכל שעת ערות במצב של קבלה או נתינה. ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. להתחשב בכך שאנו ישנים. פתחנו את הדלת והחזקנו כי בן הזוג מאחוריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין לחתונה? חשוב שניקח בחשבון את ההשלכות לאי הזמנה. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. אדם בונה את זהותו מחוויות החיים (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שאדם שהיה חלק מחיינו יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

אם לא מצליחים להגיע להסכמה מי מעגל החברים המוזמן העומד במספר המתבקש, ניתן לקיים מסיבת חברים לאחר החתונה, או קודם החתונה. חברות זה כוח שאנחנו מזינים את נפשותינו ואת כל חברנו, אסור לנו לזלזל בכך לעולם.

השבוע הגיעה אלי ילדה בת 10. לא רוצה ללכת לבית ספר, לא רוצה ללכת למרכז למידה ולא לשום מסגרת חברתית, כי לא הוזמנה למסיבת יום הולדת. כי הוזמן רק מעגל חברות מצומצם.

המושג חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. את אותו חוסן נפשי אנו מקבלים מהסביבה: המשפחה, החברים, המורים ועוד. במדעי ההתנהגות קיימים שני חיזוקים להתנהגות. החיזוק החיובי גורם לעלייה בתדירות התגובה כתוצאה מהצגת הפרס (במקרה שלנו המסיבה). חיזוק שלילי מתקיים בצמצום או השהייה של הפרס, מה שמוביל להגברה בתדירות העתידית של התגובה (חוסר אמון בחברים).

אנחנו רוצים לחנך את ילדנו להתנהגות חברתית. הוכח מדעית שאדם בעל מסוגלות חברתית, הינו אדם שהוא בעל חוסן נפשי. אדם אהוב ומקובל, הוא אדם שמצליח להתמודד במצבי דחק ומשבר. החינוך מתחיל מהבית. אנו מלמדים את ילדנו בבית לחלוק עם האחים, בני המשפחה. לקבל ולאהוב ללא תנאי. כל מאמן יאמר שלכל סכסוך יש פתרון. ישנה פשרה. ואם אנו עמלים על כך מבית, ילמד ילדנו גם על הסביבה במעגל החברים שלו. מהו מעגל החברים? מי מוגדר כחבר?

ישנה אמרה "חבר נמדד בשעת צרה". בהתחשב שאנחנו מאמינים שלא לבדו יחיה אדם. תמיד נמצא במצב של קבלה או נתינה. גם אם ביקשנו שיעבירו לנו את קערת הסלט. ביקשנו מחבר מחק בזמן השיעור. פתחנו את הדלת והחזקנו כי אדם אחר עבר אחריי. כל הזמן אנחנו במערכת של נתינה וקבלה. כך שכל סובביי הם הנמדדים. חבר הוא אדם שנמצא בשבילי 24/7. כמה כאלה יש לכם בחיים? אנחנו חייבים לכבד ולהוקיר את כל מי שאיתנו. גם אלה שמסוכסכים איתנו, גם להם תפקיד חשוב בחיינו. הסכסוך מלמד אותנו דבר או שניים בחיים.

אז, מה עושים כשצריך לבחור מעגל חברים מצומצם להזמין למסיבת יום הולדת? ומה עושה זה שלא הוזמן למסיבת יום ההולדת? שני פנים לכעוס המתקיים. הדרך המיטבית היא לעשות הכל שכן להזמין את מי שמראש אנחנו יודעים שיפגע אם לא יוזמן, כי הוא מאמין שאני חבר שלו. הורים חייבים להבין שילדים בונים את זהותם מחוויות הילדות (קראו בספרי "גלגולו של חינוך"), חוויות הילדות הן מקבץ הארועים החיוביים והשליליים. אף אחד מאיתנו לא רוצה שילד יפגע ויסחוב טראומה לכל החיים. מחקר שראה אור לאחרונה קובע כי אם יש לכם הרבה חברים, הסיכוי שלכם להאריך חיים גבוה ב-22% לעומת האנשים הבודדים. "חברות היא משפחה נרכשת" (דר' איריס רייצס).

ילדים והורים נמצאים היום באי ודאות שמביאה אותנו לכעסים, חוסר מוטיבציה וקשיי חברות שלא חשבנו שיכולים להתקיים. חוסר ודאות מתקיים משום שלא ניתן לדעת בדיוק מלא האם אותו המאורע יתרחש או לא ומה השלכות מעצם יישומו. תקופת הקורונה החלה במרץ 2020 ואיש אינו יודע מתי תסתיים, מה יהיו ההשלכות בהתנהלות היומיומית בכלל ובמסגרת החינוכית בפרט. ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד שאיסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים המאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש. כך, שכשקיימת אי וודאות, מן הראוי שנשב ונבדוק מה וודאי בשלב זה?

אי ודאות היא אחד הגורמים לספק, שהוא מצב בין אמונה לחוסר אמונה. הספק מביא להטלת פקפוק ברעיונות מסוימים במציאות, ומובילה להשהיה או דחייה של פעולות רלוונטיות מתוך דאגה מפני טעות. כל החיים למדו אותנו לחלום, לתכנן תוכניות והנה אנו לומדים משהו חדש "כאן ועכשיו". כל החיים למדנו אותנו להתנהל באופן שתוגמלנו במיידית על עשייה ולכן כדי לזכות בגמול יישמנו מהלכים מסוימים בחיינו לאחר הבניית תוכניות להגשמה. תקופת הקורונה מלמדת אותנו להתנהל ללא תוכניות ארוכות טווח. גם מערכת החינוך חייבת להבנות דרכים חדשות ובמקביל להן, דרכים חלופיות לכל שינוי שיהיה. היום קפסולות, קבוצות, מחר אולי כן בית ספר יחזור להתנהלות רגילה, או כולם יהיו בהסגר? אי אפשר לדעת. ולכן, יש לחשב מהלכים באופן הטוב ביותר לאותה סיטואציה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "כאן ועכשיו". זו הוודאות שתחזק אותנו.

קבלת החלטות היא תהליך שכלי של בחירה מבין מספר אפשרויות. אחד הגורמים המקשים על קבלת החלטות הוא תנאי אי-ודאות. כך שאלמלא אי הודאות לא היינו עושים למען הוודאות. ההחלטה היא בכדאיות ההחלטה לכל הגורמים הקשורים ביישומה.

ההמצאות ברגע באמת, מורידה את המשא מהכתפיים,שוכחים מכל הטרדות הקטנות והגדולות.במקומן נכנסת קלילות ושמחה בלב. כתבו לעצמכם את הוודאי. את היש שלא תלוי בשינוי והוראות מגוף חיצוני. מה תלוי רק בכם. מה יש לכם "ביד"? הספר "לאלף את השדון" , מאת ריצ'רד ד. קרסון, מדבר על להכיר ברגע הקיים כחוסן נפשי שמטיב עם האדם. כותב ריצ'רד בספרו: "יש לנו שלושה מקומות בלבד אליהם אנו יכולים לכוון את התודעה שלנו ברגע נתון.הגוף שלנו, העולם שסובב אותנו, ועולם הנפש (המחשבות).כשממקדים את המודעות בגופנו הפיזי או בסביבה החיצונית, נמצאים ב'כאן ועכשיו', נוכחים וחווים את הרגע.כשהמודעות נמצאת במחשבות – אזי אנחנו נודדים למחוזות אחרים; לעבר, לעתיד, לניתוחים, תכנונים וכדומה.מה שבטוח – זה מה שקורה כרגע, בהווה, לחיים האמיתיים המתרחשים ברגע זה ממש."

יש הרבה ודאי בחיינו, הסתמכו על הוודאי וקבלו ממנו את החוסן הנפשי להתמודדות עם החוסר ודאות. יש לנו את הכוח להתמודד אם רק נאמין בכוחנו זה. שיהיה בהצלחה.