אייך מקבלים אהבה?

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.

בערבות הדדית – הבנה, התחשבות, הקשבה.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

חג האורים מבקש שנהיה נאורים

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

מהו בן זוג?

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

"אני עושה כמיטב יכולתי", זועק הבעל לאשתו

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

לא טוב היות האדם לבדו

החגים היהודים ובכל הדתות, משקפים לנו את המיטביות בהוויית המשפחה. הכינוס של כל בני המשפחה סביב אותה מטרת חג מסמלת את החשיבות שלנו בלהיות שייכים לקבוצה. לא רק להשתייך לקבוצה, אלא שחשובה לנו איכות הקבוצה, שהרי כולנו מכירים את האמרה "תאמר לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה."

בראשית המאה העשרים העלה הפסיכולוג אלפרד אדלר את ההשערה שלצורך הבסיסי בשייכות יש יתרונות אבולוציוניים הישרדותיים. הערכה שלו הייתה שהמוטיבציה המרכזית לכל עשייה שלנו היא ביסודה חברתית. הצורך להשתייך הוא צורך אנושי עמוק. אם נפרק את המילה "קשר", נמצא שהיא מורכבת מקיים, שייך ורצוי. כך שהצורך שלנו להיות בקשר עם אדם נוסף או קבוצה, הוא במהותו לחוש קיימים ורצויים.

שני חוקרים מפנסילבניה, צ'ייני ורוברט, מצאו ששיעור ההישרדות של בעלי קשרים חברתיים מפותחים גבוה יותר ותוחלת החיים שלהם ארוכה יותר. לכן אל לנו לשאוב את תחושת הרווחה הפסיכולוגית שלנו והערכתנו העצמית מתכונות האישיות הייחודית שלנו ומהישגנו האישיים בלבד. חשוב שנוקיר את המשפחה ואת בני הזוג שלנו ושמקור הזהות שלנו, הערכתנו העצמית ורווחתנו הפסיכולוגית תשאב מהשתייכותנו למשפחה שלנו. ההוקרה למקור אנרגיה עצום זה שנקרא משפחה, הוא שגם יוביל אותנו בדרך סלולה להשקיע במשפחתיות. באותם כינוסים משפחתיים סביב חגים, אירועים שמחים ומגבשים.

חוקרי מדעי ההתנהגות מביעים דעתם המלומדת על הקשר החשוב שבין היחיד לחברה, באחיזה ברורה שמי שאנחנו מותנה בחיזוקים שאנו מקבלים מהסביבה שלנו. מרק לירי כותב: "הצורך להשתייך: התשוקה לקשר בינאישי כמוטיבציה אנושית מרכזית". כלומר אנשים שקשריהם עם הסביבה אינם מפותחים ותחושת השתייכותם החברתית אינה מספקת מועדים לסבול מבחינה התנהגותית ובריאותית.  חלק גדול מחרדותינו נובע מהפחד מדחייה ומבידוד חברתי.

ההשתייכות לקבוצה הינו צורך ולכן חשוב להקנותו מהגיל הרך ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו. כישורי החיים בבית הספר היסודי ובכלל בתיכון ובאוניברסיטה מטרתם לתת כלים לכל אדם ואדם להתנהל בתוך חברה. האנשים אליהם אני משתייך מחזקים אותי ובונים איתי את החוסן הנפשי שלי להתמודדות עם כל קושי שאפגוש בחיי.

לא טוב היות האדם לבדו. אימרה חזקה שמלווה אותנו בזמן משבר. אך לא כך הדבר, אנו חייבים להבין שהבניית המשפחה תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו. החוזקות שאנו נכניס ליסוד המשפחה האיתנה הם שילוו אותנו עד יומנו האחרון. אל תמעיטו בערך המשפחתיות והיו שותפים להבניית הקשר המשפחתי. מדובר במפגשים (המציאו סיבות למסיבות), בהקמת קבוצות וואטצאפ, תקשורת שוטפת ומלווה. היו קשובים וערניים לכל מי שעוטף אתכם. אתם היום לקבוצה, מחר הקבוצה בשבילכם.

לא קניתי ביצים, על מה הכעס?

זוג שביקר אצלי בקליניקה, מיקד את הפגישה הראשונה בכעסים חוזרים. הבעל אחראי על הקניות. יש רשימה ובכל זאת כל פעם משהו חסר. חשוב שנבין שכעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית, עבודה וגם בבית, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. הבית מתנהל עם ציוד המתבקש לתפקוד. אתם דואגים למלא דלק, כדי שתוכלו לנסוע. כשיש חלוקת תפקידים בבית, ממקום של אחריות ואכפתיות, כל אחד רוצה לעמוד בנדרש ממנו. לשם כך, צריכים ציוד בסיסי. לארוחת ערב צריך לחם, ירקות, גבינות וביצים. אפשר להוסיף טונה, חלב ועוד.. אבל יש בסיס. כשהבעל מחוייב בקניות, האשה דואגת לספק את רשימת הקניות בזמן ומשתדלת לציין את כל המתבקש.

אם קורה שפעם אחת נשכח משהו מהרשימה וניתן לדחות, אז נסלח. התסכול שלמעשה בא מאחריות ואכפתיות, גורם לכעס. הכעס הוא על הסיטואציה. האשה חסרת אונים ובטח אם מדובר בסיטואציה שחוזרת על עצמה. בשביל מה נועדה הרשימה?  המטרה של האשה (על פי חלוקת התפקידים בבית שלהם), הוא להכין את ארוחת הערב, להכין ארוחה מזינה לפי שתכננה.

כמאמנת אישית אני רואה בסוגיה זו הקבלה למחוייבות ארגונית. בה ניתן לדון על מחויבות רגשית מחויבות המוגדרת כחוזק היחסי של הזדהות הפרט עם ארגון מסוים ומעורבותו בו. מחויבות רגשית מגדירה את האופן בו אנשים יתייחסו למקום עבודתם כפועל יוצא ממידת ההתאמה שבין ערכיהם ומטרותיהם לערכים ולמטרות הארגון. לכן, ככל שההתאמה תהיה טובה יותר, העובד ירגיש כי הוא רוצה להישאר ולעבוד בארגון.עובדים המחויבים בצורה רגשית יישארו בארגון בגלל הרגשות שלהם לארגון והדאגה שלהם לתפקוד הארגון, שיקולים שאינם מונעים מתועלת כלשהי שיקבל הפרט.

בני זוג מפתחים מחויבות רגשית לתא המשפחתי לפי המידה בה התא המשפחתי גורם להם להרגיש נח מבחינה פסיכולוגית – מספק את צורכיהם, עונה על ציפיותיהם ומאפשר להם להשיג את מטרותיהם. כלומר, מחויבות רגשית מתפתחת על בסיס חוויות מתגמלות וחיוביות.

במקום לכעוס על האשה שכעסה, קחו אחריות כבני זוג. תהיו במעקב אחראי על הרשימה שניתנה ומעבר לכך, תהיו אתם ערניים לחסר בבית. גם לכם חשוב שהאשה תמלא את תפקידה. קיימו הדדיות באחריות לחלוקת התפקידים. רק עשייה משותפת מאפשרת חיים בריאים ושלווים לאורך זמן.

תעשו הקבלה לעשייה היומיומית שלכם. אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בבית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים, שם למדתם להביא ציוד מלא לשיעורים. עזרו לילדכם לקיים את תהליך הלמידה, מחוייבות, אחריות לקבוצה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

למה חשוב לפרגן?

בת 14 חברת מועצת תלמידים, תלמידה מצטיינת. מאוכזבת. כועסת. הכנתי מפגש בזום לקדם את בחירתי למועצת התלמידים השנה, אף אחת מהחברות לא נכנסה. אמרו "אנחנו מכירות אותך ונבחר בך, למה חשוב לך שנכנס?" כל כך היה חשוב לי שיפרגנו, שיכנסו.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לאחר, הם מורידים מערך עצמם. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה". הכיצד נאפשר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם', שיקטין את ערך ההצלחה שלי?

הידעתם שהחל מ-2014, ב-17 ביולי בכל שנה נחגג "יום הפירגון הבינלאומי" (International Firgun Day). ביום זה, אנשים בכל העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים בערוצי המדיה החברתית. היוזמה החלה על ידי ארגון ללא מטרות רווח ישראלי בשם "Made in JLM" בשנת 2014. הארגון אף מנהל האקאתון לשיווק האירוע בלילה לפני 17 ביולי, ומפעיל כלי אינטרנטי המאפשר ניסוח אוטומטי של פירגונים במספר שפות, בשם "Firgunator.

הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב . היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

האם ישנה חשיבות לקשר בן דורי לילדים הצעירים?

מגיפת הקורונה הביאה לריחוק חברתי והגזירה הקשה ביותר הייתה הריחוק מסבא וסבתא. למדו שאפשר להתנהל גם בלי עזרה פיזית של סבא וסבתא. לקליניקה הגיעה סבתא בת 66 שביקשה הכוונה כיצד להחזיר את העולם אותו הכירה לפני הקורונה. אני רוצה, אמרה לי, קשר עם הילדים והנכדים ואני מרגישה שתמיד זה לא מתאים. לפני הקורונה אני נסעתי אליהם המון, הם באו המון. הילדה שלי לא רואה בי משפחה שלה יותר. רק בעלה והילדים. אני, האמא, הסבתא, לא נצרכת ולא רצויה.

ישנה חשיבות של המבוגרים כתורמים ללכידות משפחתית. לכן, על  מנת ליצור "חברה לכל הגילאים" יש לראות במשפחה את נקודת המוצא. המשפחה אינה נגמרת באמא, אבא וילדים. פסיכולוגיה בסיסית מבקשת מיפוי ג'ינוגרם כדי להכיר חיבור ושייכות בן דורי.

ההלכה היהודית מעניקה משקל רב לקשר הבין-דורי ולחובה שיש לדור הבנים והבנות לדאוג – הן ברמה הפסיכולוגית והן ברמה הכלכלית – לדור האבות והאמהות. מדובר בחובה הלכתית ברת-אכיפה, המשקפת תפיסה חברתית לפיה האחריות לאותם זקנים, שאינם מסוגלים לכלכל את עצמם באופן עצמאי, צריכה ליפול על כתפי ילדים. כל שכן התמיכה הנפשית.

לתמיכה החברתית המוענקתעל ידי בני המשפחה יש חשיבות עצומה לאיכות חייו, לבריאותו הפיזית והנפשית ולרמתחייו של הזקן. תמיכה חברתית זו היא מגוונת וכוללת תמיכה רגשית, נפשית, כלכלית, מתןמידע ולבסוף, אף עזרה רפואית, טיפולית וסיעודית.

הקשרים הם כמובן הדדיים והתמיכה היא הדדית וזורמת לא רק מכיוון בני המשפחהלהוריהם הזקנים, אלא גם בכיוון ההפוך, כחלק אינטגרלי של מכלול הטיפול וקשרהאהבה והדאגה שבין בני המשפחה. התנהלות והתנהגות נכונה עם ההורים מהווה מודל חינוכי לילדים הצעירים.

ילדים מקבלים בגיל צעיר את חובתם להיות חלק מהעשייה הביתית, חובות המסגרת החינוכית וחשוב שיכירו בחובת הקשר הבן דורי כחלק חשוב בסדר יומם. להרים טלפון לסבתא וסבא לדרוש בשלומם. ביקור בביתם. אפשר לנהל יומן ביקורים, כדי שכל אחד ואחד ייקח חלק.

כשעוסקים בכישורי חיים בבית הספר, חשוב מאוד להעלות את הקשר הבן דורי. לשוחח עם הילדים על החשיבות החברתית וכמובן להכיר בערך המוסף שמקבל כל ילד ששומר על קשר בן דורי. העלאת הצורך בקשר זה במסגרת הביתית, יעלה את המודעות והחשיבות להורים ולילדים גם יחד.

הדאגה לחוק סיעוד ורווחתו הכלכלית של ההורה המבוגר אינם סותרים או באים על חשבון הדאגה לרווחתו הנפשית. נפש בריאה בגוף בריא. חשיבות גבוהה יש לתת למפגשים, לשיחות הטלפון עם ההורה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". הציווי אינו מפרט מהו אותו כיבוד שנדרש, אולם בשונה מרוב המצוות בתורה – הוא מוסיף שכר ברור בצדו, בעולם הזה. היו יצירתיים בדרך כיבוד ההורים וזיכרו חינוך אמיתי מתחיל מהבית, היו מודל לחיקוי.