תגית: עימות

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.

השבוע הוזעקתי ע"י הורים מודאגים שצפו בבתם בת השנתיים וחצי משתוללת על הריצפה ובועטת בספה, בכיסאות שסביבה. ההורים מספרים שתופעה זו של התנהגות החלה לפני יומיים והם לא מכירים את ההתנהגות הזו. האמא: "מדובר בילדה מאוד רגועה, ורבלית, יודעת להביע ולדרוש כל מה שהיא חפצה בו". האבא: "בכי, רק כשבאמת נפצעה או כאב לה משהו".

הוזמנתי לפגישה כמנתחת התנהגות. ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. ביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה מרכזית בפסיכולוגיה, הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרך לעצבה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות. הביהביוריסטים שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, ההתנהגות ולמידתה. הביהביוריזם של ווטסון ידוע בשם פסיכולוגיית גירוי – תגובה   Stimulus-Response Behaviorism פסיכולוגיית S-R מתמקדת בהתנהגות נצפית ולא בעמדות או תהליכים רגשיים.

ההורים הזמינו אותי כמנתחת התנהגותABA   (Applied Behavior Analysis). תחום מדעי אשר עוסק בהבנה ובשיפור התנהגות אנושית.  גישה מדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ובהתאם לכך – יישום טכניקות לשינוי התנהגות. קשר פונקציונאלי בין התנהגות לבין אירועים המתרחשים בסביבה בה פועל המתנהג.

מטרות הפגישה הייתה  זיהוי והגדרת התנהגות (או התנהגויות) המטרה לשינוי. זיהוי המשתנים המשפיעים על התנהגות המטרה. ומשם לצאת לניתוח התנהגות כשאני אוספת מידע על סביבתו של המטופל (משאבים, אחרים משמעותיים, תליות מתחרות ועוד) ועל מחזקים / מענישים פוטנציאליים בהם ניתן יהיה להשתמש בבניית תוכנית התערבות.

כשאנחנו רוצים לשנות התנהגות אנחנו למעשה מביאים את המתנהג להתעמת עם הדחף שלו להתנהגות שאנחנו המבוגרים יודעים שמזיקה לו ולסביבה למען החינוך שבו אנו חפצים. כשילד מתנהג משתולל בסלון ומפריע לנו לנהל שיחה, אנחנו שולחים אותו לחדרו. הילד בוכה, הילד מאוכזב מאיתנו ולעיתים גם צועק "אני שונא אותך", למרות זאת אנחנו עיקשים במטרה לחנך את הילד להתנהג יפה ולכן אנחנו רואים בשלב זה של העימות בין הדחף של הילד להתנהגות לא נאותה לבין החינוך בו אנו חפצים, שלב הכרחי ואנחנו עיקשים במטרה.

לשינוי התנהגות ישנם פרוצדורות (תהליכים) שונים. מנתח ההתנהגות יודע לבחור את הפרוצדורות שיביאו לשינוי ההתנהגות בדרך הנכונה ביותר לאישיות הילד/ה. בזמן ניתוח ההתנהגות, בזמן שמנתח ההתנהגות בוחן את ההתנהגות ועוקב מתי מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לפני ההתנהגות? מה קורה אחרי ההתנהגות?), אייך מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לילד בזמן ההתנהגות, האם הוא פוגע בעצמו, בסביבה? האם משתמש בחפצים או רק באברי גופו?) וכמה פעמים ביום? בשבוע?

את כל השאלות שרשמתי למעלה אני שואלת את ההורים. למחרת הגעתי לגן לראיין את הגננת. וגם צפיתי בילדה בזמן ששחקה בפינות המשחק השונות בגן. מדובר בילדה מאוד חברתית. בזמן הצפייה שמעתי ילדה אחרת בפינה אחרת בוכה.  אותה ילדה נשכבה על הריצפה והחלה לבעוט במיטת הבובה בפינת הבובות. הגננת מהרה אליה, הרימה אותה מהרצפה ואמרה לה: "אני יודעת מה את רוצה, אני אתן לך סוכריה על מקל, נכון? אל תתנהגי ככה, הנה את נרגעת". כל הילדים בגן, לא רק הילדה שבאתי לצפות בה התבוננו במקרה. חלקם הפסיקו את המשחק ששיחקו בו והתיישבו בעצב על הריצפה. עקבו אחר הגננת שהולכת לתת לילדה סוכריה על מקל.

עוד באותו יום חזרתי לבית ההורים. שאלתי אותם: "כשהילדה שלכם נזרקת ככה כמו שתארתם על הריצפה, בוכה ובועטת, היא מבקשת משהו? מה בכל זאת מרגיע אותה?" האמא מיד שלפה: "היא כל הזמן מבקשת סוכריה על מקל, זה משהו שאני לא אתן לה, זה מסוכן".

הכינותי מראש סוכריה על מקל בתיק. ביקשתי מההורים לקרוא לילדה לשיחה קצרה משותפת. כתבתי לאמא לשאול את הילדה "איזה ממתק את הכי רוצה בעולם?" הילדה אמרה: "סוכריה על מקל". צחקתי ואמרתי: "יש לי סוכריה על מקל בתיק, אני יודעת שזה מסוכן לילדים קטנים" (כי ידיעתי שזה מה שחשוב להורים לשקף לילדה). הוצאתי את הסוכריה וביקשתי מהאם להסביר לילדה, מדוע סוכריה על מקל לדעתה מסוכנת בגיל זה. האם הסבירה שבזמן מציצת הסוכריה לפעמים הסוכריה כשהיא עדיין גדולה ניתקת מהמקל וילד קטן יכול לבלוע סוכריה שגדולה מקנה הבליעה של ילד בגילה. זה בכלל לא משנה אם כאדם אני מאמינה במה שהאם חוששת ממנו או לא. מה שחשוב שהילדה הבינה שבגיל ארבע ליום ההולדת שלה היא תקבל שקית של סוכריות על מקל. שאין צורך להיזרק על הריצפה על מנת לקבל סוכריה על מקל. ובטח לא לבעוט בחפצים. מקרה שלנו הכל עבר מושלם. אבל גם אם הילד לא כל כך מקבל, ההורה חייב להיות עיקש במה שהוא מאמין בו, הוא המבוגר האחראי ולקבל ולהכיל את שלב העימות שחווה הילד, עד לחינוך המתבקש.

ההתנהגות של הילדים שלנו, היא התנהגות נלמדת. מנתח התנהגות, מגיע על מנת לאבחן את מקור ההתנהגות, הגורם. שינוי הגורם להתנהגות, משנה את תוצאת ההתנהגות. חשוב מאוד לא להשאיר חלל ריק. למלא את הצורך שמהווה גורם להתנהגות בגירוי חיובי וממלא. הילדה יודעת שהיא תקבל את הממתק בגיל מאוחר יותר. ואם היה מדובר בממתק שאסור בתכלית האיסור, ניתן לשכנע את הילד להחליף בממתק אחר. שיחת הבהרה, כשאנחנו מבינים מה הגורם להתנהגות, מסייעת לשנות התנהגות.