אבן היסוד בזוגיות – אמון בערכים משותפים.

במאמרים הקודמים שלי, השכלנו בתקשורת בין אישית והעמקנו ביישום נכון לתקשורת נקייה בעלת יושרה וכבוד הדדי. רבים מאמינים שזוגיות טובה היא פרפרים בבטן כשפוגשים אחד את השני, אהבה מלאת תשוקה, נסיעות לתיאלנד וחופשות אין ספור. איכותה של אהבה נמדדת דווקא בארוחת הערב הנשכחת באחד מימי השבוע כששני בני הזוג חוזרים עייפים מהעבודה. אותה ארוחת ערב שאנו חוזרים עליה שוב ושוב  במהלך חיינו. הארועים שחווים ביחד. המהמורות שנמצאים בהם במשך החיים כשבן הזוג הוא האיש שעומד לצידך. זו זוגיות.

אז מה מרכיב את אותם רגעים קטנים של זוגיות, של אהבה אמיתית?  קודם כל חברות אמיצה.בשביל זוגיות לטווח רחוק,  שום דבר הוא לא באמת יותר חשוב מההרגשה שלצידך חבר טוב. אדם שיש לך איתו הומור משותף, היכולת להנות יחד גם מרגעים שאינם מהנים במיוחד, כמו סידור הבית וטיפול בילדים.  כבוד הדדי והערכה לצורת החשיבה אחד של השני – אם אתה לא באמת מעריך את מה שיש לבן הזוג שלך לומר על נושאים שמעסיקים ומעניינים אותך, אתה לא באמת תרצה לשתף אותו. חברות עמוקה נקבעת גם על סמך ערכים משותפים ומטרות לטווח הארוך. לפני שבחרתם להתחתן, למסד את הזוגיות, חשוב שתשימו לב  אם הזוגיות שנכנסתם אליה הולמת את הערכים שלאורם אתם חיים, ואל תתפשרו על הדברים שחשובים לכם בחיים. אם לדוגמה חום ואכפתיות הם ערכים שחשובים לכם, הסיכוי שתסתדרו לאורך שנים, לאחר שהורמוני ההתאהבות ייעלמו, עם אדם מרוחק או קריר הוא קטן ביותר. בטרם בחרתם למסד את הזוגיות בחתונה נוצצת וקניית בית משותף, שבו ביחד באופן מושכל חישבו האם הערכים שלנו להבניית הבית המשותף אכן משותפים? האם אנחנו מאמינים באותם ערכים, כאבני היסוד לחיים טובים?

אדם צריך להרגיש בנוח. להרגיש בבית בתוך הזוגיות: בטוח, טבעי, לגמרי עצמך מבלי להסתיר חלקים שנראים לך שבן זוגך לא יראה בעין יפה, או שיגרמו לו לאהוב אותך פחות. התנהגות שכזו מכונה במדעי ההתנהגות ריצוי. ריצוי הינו נתינה שעל מנת לקבל פרס או לחילופין להימנע מעונש. התנהגות שכזו לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן.

אם אתם נותנים כי אתם פוחדים שיתאכזבו מכם, שיחשבו עליכם שלילי,  או שידחו אתכם. אם הנתינה היא על מנת לא לאבד משהו, ולא כי אתם מאמינים במשהו. אם אתם עושים מה שהאחר מבקש כדי למנוע קונפליקטים. אתם מתנהלים ממקום שאתם לא מעריכים את עצמכם וכמובן שאתם לא מרגישים מוערכים על ידי בן הזוג. האדם המרצה מעמיד את צורכי האחר לפני הצרכים שלו ובכך "דורך" על עצמו וזאת על מנת שיחשבו שהוא טוב, מסור, אוהב, מתעלה על עצמו, גדול מהחיים, כל יכול וכד'. התוצאה שהוא יוצר היא חוסר ערך כלפיו.

ריצוי נובע מצורך עמוק לשמח את האחר, אך העקב אכילס של זה, שזה בא "על חשבון" המשמח. המרצה נשאר עם סימן שאלה גדול: " איך אני נותן ונותן, כל הזמן מנסה לשמח ואני מקבל חזרה חוסר הערכה, חוסר אהבה וגם בורחים ממני? זוגיות טובה נבנית בשיחות שהן תוצר של קונפליקט, אל תפחדו מהקונפליקט, שבו תתווכחו, תשכנעו אחד את השני בערכים החשובים לכם. על הבניית קונפליקט באופן מיטבי לשני הצדדים ארחיב בטור הבא. אל תוותרו על עצמכם – זה אבן היסוד בזוגיות טובה לאורך זמן.

האם אני הורה אגרסיבי או אסרטיבי?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?