תגית: עשה

מתוך דברי פרעה אל יוסף: אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא מ). מי הקובע הבלעדי? מי המכריע העליון בנושא?
מגיל הגן אנו שומעים את הילדים "את לא מחליטה עלי". משפט שלא שגור רק בפי ילדים. גם אנחנו המבוגרים תמיד מתחבטים ומלבטים, מי אכן האיש/הדמות שמחליטה בסוגיה זו או אחרת.
יגידו גם רבים: יש ללמוד לקחת החלטה. החיים הם רצף של החלטות ולקיחת אחריות. לוקחים לבד או מתלבטים עם עוד אדם?
המצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים, "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים, י"ז, ח'-י"ג) ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מכל אשר יורוך"). עיקר הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות. ועוד מקשה רש"י מפרוש ההלכה ואומר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".
יש כאן הדגשה שהדברים עליהם ננהג ועל פיהם יישק דבר הם דברי חכמים. ואיך נדע מי הוא החכם? מי קובע מיהו החכם, שעל פיו יישק דבר? מי יהיה האיש שנבטח בו ובדבריו למעלה מהרגשת הוודאות של עדות חושינו ושכלנו שלנו?
מתי כן עלינו להגיע למצב של "נעשה ונשמע"?
ראשית נשאל: אֵיזֶהוּ חָכָם? – כנאמר, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם
ונבין שאדם חכם, הוא מי שלומד משהו מכל אדם. כך נבין, שהאדם שממנו נשכיל ונבין, זה אדם שלמד. שמצא לעצמו דרכים וכיווני למידה שמאפשרים לו להשתמש במה שלמד על מנת לתת את ההנחייה לעשייה נכונה ומיטבית.
המקור: מסכת אבות, ד' פסוק א'. "בן זומא אומר, איזה הוא חכם–הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).
אמרו חז"ל (תמיד לב, א): "איזהו חכם הרואה את הנולד". הפירוש הפשוט למאמר חז"ל זה וענינו, שהחכם רואה וצופה בחכמתו את העתיד להיות, ומכלכל מעשיו בהתאם להתפתחויות האפשריות בעתיד.
כאן נכנס המדע לתמונה. מהו מדע? שהרי, אינה דומה שמיעה לראיה, וההבדל ביניהם, כי הראיה מאמתת את המציאות הנראית, יותר מאשר את המציאות שאדם שמע אודותה, ההתאמתות בלב הרואה היא לאין שיעור גדולה מההתאמתות בלב השומע בלבד. והיינו, שהדבר הנראה בעיניים, לעולם לא יוכחש, ואפילו לא יפלו בו שום ספיקות. אך בדבר שאדם יודע רק מן השמועה בלבד, הנה, במשך הזמן – יתכן שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר אמיתות הדבר, אם כתוצאה ממחשבה והתבוננות נוספת בנושא, או כתוצאה משמועה סותרת וכו'.
בדומה לכך, יש הבדל עצום בין מציאות הנתפסת באמונה (מלשון אמת) לבין מציאות המתקבלת כתוצאה ממסקנה שכלית בהבנה והשגה. שכל האדם מוגבל ומוגדר (כי המופשט אינו נתפס בשכל), ולכן המסקנות שאדם מסיק בהגיון אנושי – אינן בטוחות כל כך, כי בהחלט יתכן שמחר יקום מדען מתקדם יותר, ויפריך את התיזה ההגיונית המקובלת היום. אבל מציאות שאדם מאמין בה באמונה שלימה בעומק נפשו, לא בגלל הסתמכות על סברה שכלית מסויימת, אלא מתוך בטחון ותחושה פנימית בנפשו, הרי זה כאילו רואה את הדבר בעיניו.
נמצא, כי האמונה היא בחינת ראיה, ואילו השכל האנושי הוא בחינת שמיעה. זו הסיבה הדורשת שילוב שבין המיסטיקה למדע. חובה על המדריך לעשייה נכונה ומיטבית, לשלוט הן באמונה, באמת הנסתרת והן במדע, המוכח כתוצר של היסטוריית הלמידה מתוך הכתוב והנחקר מזה שנים בתחום חקר האישיות וההתנהגות האנושית.
מכל מקום, חשוב לו לאדם למצוא אדם אחד שהוא מאמין בו באמונה שלמה שאין בהדרכתו שום טובת הנאה כלשהי. שההמלצה שלו לכיוון של עשייה זו או אחרת באה מתוך הבנה משמעותית בתחום ואף הוכח בעבר שהדרכותיו נשאו פרי. "תוכניות ההתערבות", כך קורא להם המדע, יש בהם יכולת מדעית להטיב, לתרום לכל הסובבים. ולכן, כשבוחרים אדם שבא מהתחום, יש להשמע להוראות ולהיות בעל יושרה במעקב אחר כל המתבקש. כשמדברים על גדול בתורה, מדברים על מכיר ושולט בחומר. כשמדברים על פסיכולוגיה – מדברים על תורת הנפש. בכל תחום ידע ועניין יש תורה. יש חוקים. יש היסטוריה של למידה.
אין ספק שצווי התורה להשמע לגדול בתורה היא מצווה לדורות, והיא קיימת גם בימינו. הקב"ה שתל בכל דור ודור את גדוליו. הקושי נעוץ בזהויים, שהרי לא בכל דור מוסכם על הכל מיהו גדול הדור. אם מצאת תלמיד חכם ששולט בתחום עליו אתה מבקש סיוע. אשר אין לו ספק ביושרו המוסרי, אשר ידוע לך שבשיקוליו הוא מסוגל להשתחרר מכל נגיעה אישית כגון כבוד, שררה, ועל אחת כמה וכמה כסף ותאווה, הרי שמצאת לך את "הכהן אשר יהיה בימים ההם" שעליו תסמוך ועל פיו יישק דבר.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.