תגית: פסיכולוג

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

כמנתחת התנהגות אני מלווה בתי ספר בסיוע להטמעת התנהגות שתטיב עם התלמידים ותביא אותם להצלחה. באחד מבתי הספר נתקלתי בתופעה שבה ילדים לא מעוניינים להיכנס לשיעור זה או אחר וההורים מבקשים שהילד לא יכנס לשיעור. בית הספר מאשר ולא מתעמת עם ההורים.
הטענה החוזרת בכל המקרים שהילדים מרגישים לחץ בשיעורים, שהם מתקשים בחומר הלימוד, שהמורה "מפחידה" ועוד. ברור לנו שפחד, באופן הידוע והמוכר, יוצר שלוש תגובות אפשריות. האחת היא לקפוא במקום. הילד משתתק, לא משתף פעולה. השנייה, הילד תוקף ומגיב באופן אימפולסיבי ולעיתים אגרסיבי. התגובה השלישית היא בריחה, יציאה מהמקום המהווה טריגר לפחד. ברור לנו שתגובות אלו הן תגובות רגשיות, שאינן מושכלות ושקולות להתמודדות נכונה ומיטבית לטווח הארוך עבור הילד. חשוב שנבין שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. זה לא שהילד/ה לא מצליחים, הם פשוט מאוד מאוד רוצים להצליח. מתן האישור להימנעות מכניסה לשיעור, מלמד את הילד שאין להתמודד עם הסיטואציה אלא להישאר במקום הנוחות.
הילדים מבקשים מאיתנו כלים שיאפשרו להם חוסן נפשי, כלים להתמודדות מול מצבים אלו ואחרים. החיים שלנו רצופים באינטראקציות עם אנשים שאנחנו לומדים להכיר ולומדים להתנהל מולם. חשוב שנסייע לילדים לקבל כלים תקשורתיים לשיח פתוח, מכבד ומעצים. לשבת עם המורה ולבנות תוכנית התערבות שתאפשר לילד להישאר בכיתה ולבוא לידי הצלחה. שיחה עם המורה להבניית אופציות לחוויות הצלחה של הילד בכיתה. מסלולים ללמידה משמעותית עבור הילד בכיתה בפרט ובבית הספר בכלל.
המורים מקצועיים. לומדים את עבודתם ונעזרים באנשי מקצוע נוספים, כמו יועצת בית הספר, הפסיכולוג החינוכי של בית הספר, מנתחי התנהגות, מטפלת רגשית ועוד. בפגישה עם המורה, ההורה והתלמיד משקפים את התחושות והנכון הוא להביא את הילד להיכנס לכיתה וללמוד באופן נאות ובתפקוד מלא בכל שעות הלימודים ביחד עם בני כיתתו.
הימנעות מכניסה לשיעורים מעצימה את תחושת הפחד מאי הצלחה. מעצימה את תחושת הקורבנות: "המורה נטפלת רק אלי", עובדה היא ששאר הילדים לומדים בכיתה. ההימנעות מעצימה את הירידה בערך העצמי : "אני לא מסוגל להיות ולהתמודד בכיתה, עם מה ששאר תלמידי הכיתה מתמודדים". ולכן, לא נכון לאשר הימנעות מכניסה לשיעורים, אלא להעצים את הילד/ה שישקפו את התחושות מול המורה וביחד להגיע למצב שהילד מצליח בשיעור ומרגיש שהשיעור הספציפי הזה הופך לשיעור המשמעותי ביותר עבורו בבית הספר, כי אנחנו מבינים שעוצמת החרדה המתרחשת בכיתה היא עדות לעוצמת האכפתיות. הילד/ה מאוד מאוד רוצים להצליח. בואו נעזור להם להצליח.

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}