"עברנו את פרעה נעבור גם את זה". מה זה זה?

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

כיצד נסכים ונאהב מצב שנכפה עלינו?

זוגיות היא מצב התנהגותי שבא מתוך בחירה. אופיה של הזוגיות נבנית על פי הזוג שבוחר לנהל חיים משותפים. ישנם שני סוגים: הנצים שהם ציפורי טרף, החייבים להיות חופשיים ואין להם התנהלות ביתית או משפחתית קבועה. אלו אנשי הקריירה. שלעתים ימים שלמים אינם מגיעים הביתה. אלה הבוחרים עבודה של נסיעות לחו"ל. ויש את התרנגולים, שחיים בלול וחייבים את המסגרת החמה. אלה שבוחרים עבודה של "להדפיס כרטיס", להגיע להשכיב ביחד את הילדים. ארוחת ערב משותפת לפחות פעם ביום.

והנה באה הקורונה. מצב נתון. לא יוצאים מהבית. הניצים צריכים ללמוד את מנהגי התרנגולים. זה לא קל, אבל זה הנתון. צריך לשבת בבית. לא לחפש לצאת לחוף הים. לא לצאת לצימרים, כי אינם יכולים לשבת בבית. המצב נכפה ויש לקיימו לפי הוראת משרד הבריאות, כי אחרת מצבנו הלאומי יהיה קטסטרופלי.

כדי להתגבר על המצב, אחשוף אתכם לשיטת הטרילותרפיה. פסיכולוגיה המשלבת בין הפסיכולוגיה המערבית לבודהיזם. השיטה מניחה שהנפש האנושית מכילה בתוכה שלוש קולות. הילד הפועל מהרגש, הילד שפועל באופן הגיוני ורציונלי וההורה שמנסה לאזן את שני אלה. האדם, כך טוענת השיטה, נולד עם פוטנציאל לאיזון בין הילד שעושה מה שהוא רוצה, לילד שעושה את מה שצריך אבל מהלך החיים עצמם משפיעים על שני קולות הילדים שבתוכנו כך, שכשקולו של אחד מהילדים חזק יותר מהאחר, משתבש האיזון המיוחל, והאדם חווה חוסר נוחות ומתח וכך נוצרים משברי החיים.

אקח את הקו של השיטה ואומר. יש בכל אחד מכם את הנץ "תעזבו אותי באמא שלכם, מה השטויות האלה, לשבת בבית", התרנגול "בואו נשמע ונשמור על סבתא וסבא, נשמור על האנשים שבאמת חשובים ויקרים לנו" ומשרד הבריאות "אל תצאו מהבית, נקודה".

אין כרגע אפשרות ללכת לטיפול. אתם תיקחו אחריות ותהיו המטפלים של עצמכם. תחליטו שאתם הבוגר האחראי שנמצא בכל מטופל ומחזיר לו את הכלים ליצירת אותו איזון פנימי. נהלו שיח שנותן מקום לרגש ומבטא בצורה ברורה את השכל וביחד מצאו את האיזון בין השניים קחו עליהם אחריות, עשו גישור מושכל בין  הקונפליקטים והכתיבו פתרון רגשי ומאזן, שנותן לכם את הכלים לאזן ולהתגבר על הקשיים שכל אחד חווה בתקופה זו שנכפתה.  מצאו את הנכון לכם בתוך התקופה הזו. אפשר להחליט על זמנים של מרפסת וחדר שינה. הפרדה. אחד קורא ספר והשני צופה בטלוויזיה. הכירו בקשיים של בני הזוג שלכם ותחליטו ביחד כיצד מתמודדים. בנו תוכנית. אל תחכו לפיצוצים. מצאו את כוח האהבה בשהות המשותפת. בהצלחה.

התייחסות להקשר ולא לתוכן , תאפשר מיקוד ענייני ולא וכחני.

חשוב מאוד  לתקשר בתוך ומתוך ההקשר ולא בתוכן. במרבית הוויכוחים שלנו אנו נוטים להשקיע בשינוי התכנים ולא נותנים דעתנו להקשר. כדי להבין את המושגים אחזיר אתכם לזמן בית הספר. הרבה מההורים מתווכחים אם כן יש לתת שיעורי בית בבית הספר או לא. הוויכוח הוא על תוכן שמשתמע מתוך ההקשר הגבוה יותר של חינוך לחיים בעתיד. שיעורי הבית הם חלק קטן מפסיכופדגוגיה המבקשת להביא את הילד/ה להיות אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו,בעל/ת כישורים לניהול עצמי. הוויכוח צריך להיות בתחום ההקשר. באיזה גיל אנו מאמינים שיש להתחיל וללמד את הילד להיות אוטונומי ולנהל את עצמו? מכיוון שהכנת שיעורי הבית שאמורים להעשות על ידי התלמיד באופן עצמאי, אינם ההקשר החינוכי אלא התוכן ליישום ההקשר.

כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מצפים לזרוק את התיק, לחלוץ נעליים ולהניח את הרגליים על השולחן באקט שמסמל "סיימתי לעבוד להיום". אבל האמת היא שזוגיות היא עבודה ככל עבודה, בדיוק כפי שהורות היא עבודה. מערכות יחסים הם דבר קשה, לעיתים קשה מידי. לצפות להצליח במערכת יחסים מבלי להשקיע בה, דומה לניסיון להתקדם בקריירה מבלי להשקיע טיפת מאמץ. הצלחה בלימודים אינה מסתיימת בהשקעה בסיום זמן הלימודים בבית הספר יש המשכיות אחרי. מסגרת זוגית היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו בפן האישי ובפן העוטף אותנו לאורך כל היום, כל השבוע, כל השנה וכל החיים.

אין הדפסת כרטיס בחלק מהשעות של הסגרת הזוגית. ההצלחה בזוגיות היא הכרה בהקשר של מהי זוגיות. הקשר הזוגי מתבסס על ההקשר של מהי זוגיות נכונה.  ויכוחים הם בלתי נמנעים. בקשרים שאין בהם ויכוחים גם חסרה בהם תשוקה ועניין הדדי. אפשר ללמוד להתווכח נכון. במבדקים שנערכו לזוגות במסגרת "מעבדת האהבה" של ג'ון גוטמן, נמצא שזוגות שמשתמשים בהומור, מקשיבים באמת לצד השני, לא יורדים מתחת לחגורה, ונמנעים מלהפוך את הוויכוח לאישי ובעל תוכן או חסר תוכן, מצליחים לצלוח וויכוחים באופן מוצלח יותר וגם מתווכחים פחות. ג'ון גוטמן מצא כי 70% מהוויכוחים בין בני זוג בעצם חוזרים על עצמם ומשקפים הבדלי גישות בין בני הזוג ולא יכולים להיפתר לעולם. ולכן חשוב להבין מהו ההקשר של אותו תוכן המביא לוויכוח וכיצד ניתן להגיע לתמימות דעים ביחס להקשר.

קשר ארוך טווח יכול להתקיים אם ישנה הסכמה לגבי ההקשרים שמבנים את הזוגיות עליה אתם חולמים. כתיבת ההקשרים לאחר שיח ממוקד ומושכל מונעת ויכוחים ומאפשרת זרימה. בזמן המיקוד בהקשר הבונה את הזוגיות שלכם, חשוב שתעסקו בחוזקות של שני בני הזוג (הקשבה, אכפתיות, הכלה, אהבה, כבוד). כאשר יש הבנה בין שני הצדדים, זהו השלב הראשון ביצירת אווירת שיתוף פעולה. שימוש נכון בהקשבה פעילה מאפשר לאנשים להיפתח, מונע אי-הבנה, ממתן קונפליקט ובונה אמון. בהצלחה.

תקשורת נקייה תנאי לתקשורת מקרבת

הדרישה לתקשורת נקייה היא האמת שהתקיימה וניתנת למדידה בעשייה מציאותית. אמירה נחשבת שקר רק כאשר מרמים מישהו באמצעותה וגורמים בכך להונאת ממון. כל מה שאינו שקר כזה הרי הוא אמת. אם בעל אומר: "עבדתי כמו חמור", ברור לשומע שמדובר בעבודה קשה ולא בהשוואה לצורת העבודה או הקושי שמרגישה החיה אחרי עבודתה. אך במילים אלו אין אפשרות למדידה נכונה של מה שבאמת מתכוון הבעל למסור לאשתו.

אמת טהורה ומזוקקת אינה חוטאת לא למציאות, לא למדבר עצמו ולא לשומע. דובר אמת אינו מוסיף על הנכון והעובדתי אף לא קורטוב של משהו שאין בו. שמה צביעת הסיפור ואפילו כדי להחיות אותו, יכולה להתפרש אחרת באוזני השומע. המגזימן להפך יוצר פיחות גדול במשקלן של המילים שהוא אומר. ולכן חשוב הדיוק כשאנו באים לבקש אמפתיה והכלה מצד השומע.

מי שמורגל לשמוע סוג כזה של דיבורים ודיווחים, גם דברים חמורים ביותר הופכים אצלו זולים מאוד. הנמכת העוצמה וחיבור למציאות, היא משימה חשובה בכל פעם שאנו מתקשרים עם זולתנו. בדיבור מאופק ומרוסן, נהיה קרובים יותר אל האמת. האמת תתגמל אותנו לשמירת משקלם האמיתי של מלים וביטוים, ערכים ומושגים.

תקשורת שצמודה לאמת היא תקשורת נקייה. האמת תמיד משאירה את נפשותינו נקיות ושלוות. הרצון והתמיכה בשיתופי פעולה, שילוב כוחות וכישרונות למטרה משותפת, הם שבאים לידי ביטוי בתקשורת בין אישית נקייה. תקשורת בה מסתכלים על בעיה כהזדמנות, משתפים ממקום של אמונה בקשר שביני לבין בן הזוג העומד למולי.  אותו קשר שמהווה ראשי תיבות: קיים – שייך – רצוי. כשאני בעל משמעות לאדם העומד למולי, תהא הקשבה מתוך כבוד ושותפות לחוויה המתוארת באותה סיטואציה. שיפוטיות / ביקורתיות- חוסמות את הזרימה הנכונה לתקשורת מקרבת.

הבסיס של תקשורת מקרבת הוא הקשבה. הקשבה כזו המאפשרת לדובר לבטא עצמו באופן מלא, ולהרגיש "מוקשב". הקשבה מלאה למילים, ובעיקר למה שבניהם. כשאדם מרגיש שיש מקום לרגש שלו, הוא אהוב ומקובל, אין לו כל צורך בהגזמה. בכל שיח חשוב לעודד כנות, אותנטיות, צמיחה ושיתוף, כשמאפשרים לאדם ממול להיות הוא. תקשורת מקרבת מתפתחת טוב יותר כאשר היא מלווה בקשר אישי יותר, המבוסס  על מכנה המשותף ובמטרות משותפות של בני הזוג.

זוגות רבים המגיעים לטיפול אומרים כי לדעתם הקושי המשמעותי ביותר שלהם היא התקשורת הלקויה ביניהם. הם מביעים תסכול על כך שאינם מצליחים לגרום לבן הזוג להבין למה הם מתכוונים או לשכנע אותו בצדקת רצונם. חשוב שנבין שתקשורת מילולית היא גם נחשבת כהתנהגות מדידה. וככזו ברור שיש סיבה לכל תוצאה שבאה לידי ביטוי בתקשורת. לכן, חשוב לנהוג בתקשורת נקייה, המתנהלת רק בשפה הולמת, בנינוחות ובחשיבה בטרם דברים נאמרים. במקום למהר ולהפגע, חשוב לשאול תאמר למה אתה מכוון כשאמרת "אני עובד כמו חמור"? ואמר כך, מה אתה מצפה ממני, כיצד אני יכול/ה לעזור? דברו ישירות, בלי רמזים. אמרו את מה שבאמת חשוב לכם להשמיע. אמרו זו בכבוד  לאדם שמולכם, אך היו אמיתיים. התחשבו ברגשות של הזולת- חשבו כיצד ניתן לאמר את הדברים שיובנו נכון והאדם ממול לא יפגע. מאוד חשוב להקפיד ולתת מילה טובה בתחילת השיחה ובסופה. כי האדם שעומד מולכם, נמצא שם כי לדעתכם יש בו מספר דברים טובים שגרמו לכם להיות איתו בקשר.

חשוב לזכור כי תקשורת נקייה  היא הבסיס של כל מערכת יחסים. היכולת לבטא את עצמך בצורה עניינית ובונה היא המתכון לזוגיות מוצלחת.

השלכות מגילגולים קודמים

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.