תגית: קשר

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

זוגיות היא מצב התנהגותי שבא מתוך בחירה. אופיה של הזוגיות נבנית על פי הזוג שבוחר לנהל חיים משותפים. ישנם שני סוגים: הנצים שהם ציפורי טרף, החייבים להיות חופשיים ואין להם התנהלות ביתית או משפחתית קבועה. אלו אנשי הקריירה. שלעתים ימים שלמים אינם מגיעים הביתה. אלה הבוחרים עבודה של נסיעות לחו"ל. ויש את התרנגולים, שחיים בלול וחייבים את המסגרת החמה. אלה שבוחרים עבודה של "להדפיס כרטיס", להגיע להשכיב ביחד את הילדים. ארוחת ערב משותפת לפחות פעם ביום.

והנה באה הקורונה. מצב נתון. לא יוצאים מהבית. הניצים צריכים ללמוד את מנהגי התרנגולים. זה לא קל, אבל זה הנתון. צריך לשבת בבית. לא לחפש לצאת לחוף הים. לא לצאת לצימרים, כי אינם יכולים לשבת בבית. המצב נכפה ויש לקיימו לפי הוראת משרד הבריאות, כי אחרת מצבנו הלאומי יהיה קטסטרופלי.

כדי להתגבר על המצב, אחשוף אתכם לשיטת הטרילותרפיה. פסיכולוגיה המשלבת בין הפסיכולוגיה המערבית לבודהיזם. השיטה מניחה שהנפש האנושית מכילה בתוכה שלוש קולות. הילד הפועל מהרגש, הילד שפועל באופן הגיוני ורציונלי וההורה שמנסה לאזן את שני אלה. האדם, כך טוענת השיטה, נולד עם פוטנציאל לאיזון בין הילד שעושה מה שהוא רוצה, לילד שעושה את מה שצריך אבל מהלך החיים עצמם משפיעים על שני קולות הילדים שבתוכנו כך, שכשקולו של אחד מהילדים חזק יותר מהאחר, משתבש האיזון המיוחל, והאדם חווה חוסר נוחות ומתח וכך נוצרים משברי החיים.

אקח את הקו של השיטה ואומר. יש בכל אחד מכם את הנץ "תעזבו אותי באמא שלכם, מה השטויות האלה, לשבת בבית", התרנגול "בואו נשמע ונשמור על סבתא וסבא, נשמור על האנשים שבאמת חשובים ויקרים לנו" ומשרד הבריאות "אל תצאו מהבית, נקודה".

אין כרגע אפשרות ללכת לטיפול. אתם תיקחו אחריות ותהיו המטפלים של עצמכם. תחליטו שאתם הבוגר האחראי שנמצא בכל מטופל ומחזיר לו את הכלים ליצירת אותו איזון פנימי. נהלו שיח שנותן מקום לרגש ומבטא בצורה ברורה את השכל וביחד מצאו את האיזון בין השניים קחו עליהם אחריות, עשו גישור מושכל בין  הקונפליקטים והכתיבו פתרון רגשי ומאזן, שנותן לכם את הכלים לאזן ולהתגבר על הקשיים שכל אחד חווה בתקופה זו שנכפתה.  מצאו את הנכון לכם בתוך התקופה הזו. אפשר להחליט על זמנים של מרפסת וחדר שינה. הפרדה. אחד קורא ספר והשני צופה בטלוויזיה. הכירו בקשיים של בני הזוג שלכם ותחליטו ביחד כיצד מתמודדים. בנו תוכנית. אל תחכו לפיצוצים. מצאו את כוח האהבה בשהות המשותפת. בהצלחה.

חשוב מאוד  לתקשר בתוך ומתוך ההקשר ולא בתוכן. במרבית הוויכוחים שלנו אנו נוטים להשקיע בשינוי התכנים ולא נותנים דעתנו להקשר. כדי להבין את המושגים אחזיר אתכם לזמן בית הספר. הרבה מההורים מתווכחים אם כן יש לתת שיעורי בית בבית הספר או לא. הוויכוח הוא על תוכן שמשתמע מתוך ההקשר הגבוה יותר של חינוך לחיים בעתיד. שיעורי הבית הם חלק קטן מפסיכופדגוגיה המבקשת להביא את הילד/ה להיות אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו,בעל/ת כישורים לניהול עצמי. הוויכוח צריך להיות בתחום ההקשר. באיזה גיל אנו מאמינים שיש להתחיל וללמד את הילד להיות אוטונומי ולנהל את עצמו? מכיוון שהכנת שיעורי הבית שאמורים להעשות על ידי התלמיד באופן עצמאי, אינם ההקשר החינוכי אלא התוכן ליישום ההקשר.

כשאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מצפים לזרוק את התיק, לחלוץ נעליים ולהניח את הרגליים על השולחן באקט שמסמל "סיימתי לעבוד להיום". אבל האמת היא שזוגיות היא עבודה ככל עבודה, בדיוק כפי שהורות היא עבודה. מערכות יחסים הם דבר קשה, לעיתים קשה מידי. לצפות להצליח במערכת יחסים מבלי להשקיע בה, דומה לניסיון להתקדם בקריירה מבלי להשקיע טיפת מאמץ. הצלחה בלימודים אינה מסתיימת בהשקעה בסיום זמן הלימודים בבית הספר יש המשכיות אחרי. מסגרת זוגית היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו בפן האישי ובפן העוטף אותנו לאורך כל היום, כל השבוע, כל השנה וכל החיים.

אין הדפסת כרטיס בחלק מהשעות של הסגרת הזוגית. ההצלחה בזוגיות היא הכרה בהקשר של מהי זוגיות. הקשר הזוגי מתבסס על ההקשר של מהי זוגיות נכונה.  ויכוחים הם בלתי נמנעים. בקשרים שאין בהם ויכוחים גם חסרה בהם תשוקה ועניין הדדי. אפשר ללמוד להתווכח נכון. במבדקים שנערכו לזוגות במסגרת "מעבדת האהבה" של ג'ון גוטמן, נמצא שזוגות שמשתמשים בהומור, מקשיבים באמת לצד השני, לא יורדים מתחת לחגורה, ונמנעים מלהפוך את הוויכוח לאישי ובעל תוכן או חסר תוכן, מצליחים לצלוח וויכוחים באופן מוצלח יותר וגם מתווכחים פחות. ג'ון גוטמן מצא כי 70% מהוויכוחים בין בני זוג בעצם חוזרים על עצמם ומשקפים הבדלי גישות בין בני הזוג ולא יכולים להיפתר לעולם. ולכן חשוב להבין מהו ההקשר של אותו תוכן המביא לוויכוח וכיצד ניתן להגיע לתמימות דעים ביחס להקשר.

קשר ארוך טווח יכול להתקיים אם ישנה הסכמה לגבי ההקשרים שמבנים את הזוגיות עליה אתם חולמים. כתיבת ההקשרים לאחר שיח ממוקד ומושכל מונעת ויכוחים ומאפשרת זרימה. בזמן המיקוד בהקשר הבונה את הזוגיות שלכם, חשוב שתעסקו בחוזקות של שני בני הזוג (הקשבה, אכפתיות, הכלה, אהבה, כבוד). כאשר יש הבנה בין שני הצדדים, זהו השלב הראשון ביצירת אווירת שיתוף פעולה. שימוש נכון בהקשבה פעילה מאפשר לאנשים להיפתח, מונע אי-הבנה, ממתן קונפליקט ובונה אמון. בהצלחה.

הדרישה לתקשורת נקייה היא האמת שהתקיימה וניתנת למדידה בעשייה מציאותית. אמירה נחשבת שקר רק כאשר מרמים מישהו באמצעותה וגורמים בכך להונאת ממון. כל מה שאינו שקר כזה הרי הוא אמת. אם בעל אומר: "עבדתי כמו חמור", ברור לשומע שמדובר בעבודה קשה ולא בהשוואה לצורת העבודה או הקושי שמרגישה החיה אחרי עבודתה. אך במילים אלו אין אפשרות למדידה נכונה של מה שבאמת מתכוון הבעל למסור לאשתו.

אמת טהורה ומזוקקת אינה חוטאת לא למציאות, לא למדבר עצמו ולא לשומע. דובר אמת אינו מוסיף על הנכון והעובדתי אף לא קורטוב של משהו שאין בו. שמה צביעת הסיפור ואפילו כדי להחיות אותו, יכולה להתפרש אחרת באוזני השומע. המגזימן להפך יוצר פיחות גדול במשקלן של המילים שהוא אומר. ולכן חשוב הדיוק כשאנו באים לבקש אמפתיה והכלה מצד השומע.

מי שמורגל לשמוע סוג כזה של דיבורים ודיווחים, גם דברים חמורים ביותר הופכים אצלו זולים מאוד. הנמכת העוצמה וחיבור למציאות, היא משימה חשובה בכל פעם שאנו מתקשרים עם זולתנו. בדיבור מאופק ומרוסן, נהיה קרובים יותר אל האמת. האמת תתגמל אותנו לשמירת משקלם האמיתי של מלים וביטוים, ערכים ומושגים.

תקשורת שצמודה לאמת היא תקשורת נקייה. האמת תמיד משאירה את נפשותינו נקיות ושלוות. הרצון והתמיכה בשיתופי פעולה, שילוב כוחות וכישרונות למטרה משותפת, הם שבאים לידי ביטוי בתקשורת בין אישית נקייה. תקשורת בה מסתכלים על בעיה כהזדמנות, משתפים ממקום של אמונה בקשר שביני לבין בן הזוג העומד למולי.  אותו קשר שמהווה ראשי תיבות: קיים – שייך – רצוי. כשאני בעל משמעות לאדם העומד למולי, תהא הקשבה מתוך כבוד ושותפות לחוויה המתוארת באותה סיטואציה. שיפוטיות / ביקורתיות- חוסמות את הזרימה הנכונה לתקשורת מקרבת.

הבסיס של תקשורת מקרבת הוא הקשבה. הקשבה כזו המאפשרת לדובר לבטא עצמו באופן מלא, ולהרגיש "מוקשב". הקשבה מלאה למילים, ובעיקר למה שבניהם. כשאדם מרגיש שיש מקום לרגש שלו, הוא אהוב ומקובל, אין לו כל צורך בהגזמה. בכל שיח חשוב לעודד כנות, אותנטיות, צמיחה ושיתוף, כשמאפשרים לאדם ממול להיות הוא. תקשורת מקרבת מתפתחת טוב יותר כאשר היא מלווה בקשר אישי יותר, המבוסס  על מכנה המשותף ובמטרות משותפות של בני הזוג.

זוגות רבים המגיעים לטיפול אומרים כי לדעתם הקושי המשמעותי ביותר שלהם היא התקשורת הלקויה ביניהם. הם מביעים תסכול על כך שאינם מצליחים לגרום לבן הזוג להבין למה הם מתכוונים או לשכנע אותו בצדקת רצונם. חשוב שנבין שתקשורת מילולית היא גם נחשבת כהתנהגות מדידה. וככזו ברור שיש סיבה לכל תוצאה שבאה לידי ביטוי בתקשורת. לכן, חשוב לנהוג בתקשורת נקייה, המתנהלת רק בשפה הולמת, בנינוחות ובחשיבה בטרם דברים נאמרים. במקום למהר ולהפגע, חשוב לשאול תאמר למה אתה מכוון כשאמרת "אני עובד כמו חמור"? ואמר כך, מה אתה מצפה ממני, כיצד אני יכול/ה לעזור? דברו ישירות, בלי רמזים. אמרו את מה שבאמת חשוב לכם להשמיע. אמרו זו בכבוד  לאדם שמולכם, אך היו אמיתיים. התחשבו ברגשות של הזולת- חשבו כיצד ניתן לאמר את הדברים שיובנו נכון והאדם ממול לא יפגע. מאוד חשוב להקפיד ולתת מילה טובה בתחילת השיחה ובסופה. כי האדם שעומד מולכם, נמצא שם כי לדעתכם יש בו מספר דברים טובים שגרמו לכם להיות איתו בקשר.

חשוב לזכור כי תקשורת נקייה  היא הבסיס של כל מערכת יחסים. היכולת לבטא את עצמך בצורה עניינית ובונה היא המתכון לזוגיות מוצלחת.

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.