מי מכם מכיר את המפלצת שהוא מייצג?

ראיינתי בתוכניותיי ברדיו את המחנכת אור בר ימין, מבית הספר "מצפה גולן". אור סיפרה על פרויקט שרץ בכל העולם, בכל מיני וריאציות. בארץ הפרויקט התחיל בזכות קולגה שלמד בתוכנית חותם להכשרת מורים. יישום התוכנית התחיל בכיתה קטנה במרכז ומשם התרחב לבתי ספר נוספים בבת ים, ירושלים תל אביב. לפני שלוש שנים אלינור נאור, מחנכת ב"מצפה גולן" יישמה את התוכנית בכיתתה.
לפרויקט יש את הכלים לתת מענה רגשי ולימודי. כמובן שכל מורה מפתח את הפרויקט בדרכים שונות לפי חיבור אישי ומענה לצרכים של אופי הכיתה והמסוגלות האקדמית והמנטלית. מטרת היוזמה היא להעצים רגשית את התלמידים באמצעות המפלצות. בעזרת המפלצות ניתן ליצור דיאלוג רגשי עם התלמידים להכיר אותם לעומק מבחינת כישורי הלמידה, חוזקות וחולשות ודרכי התמודדות.
התהליך מתחיל בצפייה בסרט המפלצות וניתוחו לפי ערכים ודמויות. הסרט מהווה בסיס לשיח ולמידה משמעותית בהקניית ערכים כמו קבלת האחר, שונות, כבוד, שיתוף פעולה, דעה קדומה ואפלייה,
הילדים לומדים לאפיין את דמות המפלצת ומשם גם לומדים להסתכל פנימה לתוך עצמם ולאפיין את אישיותם. השלב הבא הוא ציור מפלצת בעלת מאפיינים פנימיים וחיצוניים, חוזקות, כוחות על, סביבת מחייה, משפחה חברים, אויבים ועוד. הציור הופך למשמעותי מבחינה רגשית.
מציור המפלצת מתגלה עולם פנימי שלם על כל ילד שמאפשר לעשות תהליך רגשי ולימודי משמעותי. את ציור המפלצת שולחים למאיירים מקצועיים שמתנדבים להפוך את המפלצות לאמיתיות. הם נכנסים לעולם של הילד קוראים את האפיון, הרקע על המפלצת שהילד כתב והופכים אותה למציאותית עבור הילד. שיתוף הפעולה בין הצדדים יוצר חיבור מדהים שמאפשר ליישם ערכים כמו הוקרת תודה, נתינה, שיתוף פעולה ועוד.
בספרי "הרוח בחינוך" אני כותבת: "חינוך הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. רוח האדם היא המניעה אותו ללמידה ולשאיפה לעשות למען מיטביות." הפרויקט המפלצתי מפתח את החשיבה היצירתית ועולם הדמיון של הילד, מאפשר קידום ושיפור מיומנויות שפה- כתיבת וקריאה. עוסקים במיומנויות לימודיות, כותבים סיפור על פי התבנית הסיפורית ומשלבים את המפלצות של הכיתה כדמויות. לומדים לאפיין דמות, לכתוב קומיקס, כתיבת פסקה, מכתב אישי ורשמי שנכתב בהוקרה למאיירים והתבוננות עצמית בעזרת רפלקציה.
לקראת סיום התהליך חושפים את הילדים לאיור של המאיירים, עורכים מפגש אישי עם המאייר, מפתחים גם רמת תקשורת בין אישית, הילד מדבר עם אדם מקצועי, שואל על תהליך היצירה שמאחורי הקלעים. הפרויקט מסתיים בתערוכה בה הילדים שגרירים של הפרויקט, משדרים ביטחון בחשיפה אישית. משתפים על הקושי, התסכול שבתהליך ואל דרכי ההתמודדות. שווה לנסות בכל בית ספר.

הדרך הנכונה להחלמה לנפגעי האלימות?

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

במי תלויה התגובה שלנו?

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.