חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.
"כי לשקר הזה יש רגלים", חינוך או גנים?
שקרים הם התנהגות יחסית שכיחה ונאמרים במגוון רב של סיטואציות.. נפגשתי בקליניקה עם אבא לשלושה ילדים. "מילא הבן שלי משקר אבל דיי, עכשיו הבנתי שכל השקרים הם של אשתי, למה לשקר ואיך עוצרים את זה?" ביקש האבא לדעת. מספר מחקרים הראו כי אנשים לא רק משקרים למען טובתם העצמית, אלא גם אומרים שקרים פרו-חברתיים, הנאמרים בכוונה להוליך שולל יעד, אך בכך גם להיטיב עמו. בשקר מסוג זה התועלת הישירה היא עבור האחר, והמחיר הוא עצמי. שקרים אלו נאמרים כצורת נימוס, והם נפוצים ביותר בין בני משפחה.
האדם שמגלה ששיקרו לו מאבד אמון. למרות שבשנת 2020 קבוצת מחקר ישראלית אמריקאית הראתה בסדרת מחקרים כי אנשים לעיתים משקרים על מנת להיראות יותר אמינים. בפרשת שמות בתורה נכתב ”מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק”, ולפי חלק מהפרשנויות אי אמירת אמת היא עבירה על כלל זה. עדות שקר נאסרה גם בעשרת הדברות, שם נכתב "לא תענה ברעך עד שקר". אדם אמין נמדד בדיווח אמין, שהוקפד שלא יהיו בו שקרים או שגיאות.
החינוך לאמר דבר אמת הוא החינוך לתקשורת נקייה, נטולת שקרים והסתרות, מטרת החינוך לאמון וביטחון באדם שעומד מולי. הגנת היתר, באמצעות השקר, מהווה מכשול להאמין באדם או בסביבה. אני משקר, כי אני מאמין שאם אומר את האמת, אנזק או אדם שיקר לי יינזק. מאידך, קיים לחץ חברתי/הורי לקיומם של נהלי התנהגות. כשהילד או האם מרגישים שהם נדרשים לביצוע מושלם ללא רבב. ללא חריגה מהנוהל. ללא טעויות. התחושה היא חרדה מפני כישלון. אותה חרדה מעכבת את האדם מעשייה רגועה וממוקדת מטרה. הביקורת וניסיון השליטה על ביצועי הילד/האישה מביאים את הילד להיות חסר אמונה ביכולתו וכושר התמודדות עצמית מול עשייה בכלל. כך שחשוב שניתן תחושה לילד/לאישה שאנחנו כאן בשביל שיחושו ביטחון ואמונה שכולנו עושים למען הטוב והנכון למשפחה ולפרט.
ההורים הם סוכני השינוי החשובים והמשמעותיים ביותר עבור הילד ומתברר כי הם גם יעילים יותר באופן מובהק בשינוי התנהגות ילדיהם מאשר מטפל זר (קזדין, 1984). הורים חייבים להיות מודל חיקוי לאמון. הילדים יהיו חשופים לשיחה של הורה שטעה, שלא הצליח במשימה זו או אחרת וכיצד ביחד מחפשים מוצא למקרה. ילד שחווה שההורה שלו מכיל כישלון ונמצא שם על מנת לסייע ולתקן, להיות לעזר במקום להיות במקום שיפוטי, ביקורתי ומאיים, יהיה במקום של ביטחון וילמד לאמר את האמת גם בידיעה שלשומע יהיה קשה לשמוע וגם אם תהא ביקורת, היא תהא בונה וממקום של אהבה, רעות והכלה.
האם לשתף את הילדים בקושי שעבר ההורה?
ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים בכלל בבית?
המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.
אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.
אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.
חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.
זוג אחד עם שיר אחד
הזוגיות שלנו יוצאת מתוך הלב, מתחילה במשיכה, באהבה ובתשוקה למקום של רוגע ושלווה. בוחרים בזוגיות, כי לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו מבקשים לשבור את הבדידות ולמצוא קרן אור בחיינו. קרן אור שתעטוף ותשמור עלינו.
הכמיהה שלנו לזוגיות, באה ממקום של דחף לא להישאר לבד. בילדות אנחנו עטופים בחיק המשפחה, בחיקה של אמא שתמיד דואגת ומלטפת כשצריך. הנשמה שלנו יודעת שהחיים הם כמו גל שעוזב את החוף ומבקש לחזור לחוף המבטחים. המנגינה שהרגיעה אותנו בחיק האם מבקשת להמשיך ולהתנגן ואנחנו מחפשים את אותו כר רך ונעים שיאפשר לנו להמשיך ולשמוע את הניגון שנתן לנו את הרוגע והשלווה. את הביטחון כשהיינו קטנים. כך בתוך תוכנו כל אחד מאיתנו ילד קטן שמחפש חום ואהבה.
כשאנחנו בונים זוגיות, אנחנו שואפים לשיר אחד. שיר משותף. שיר, שהמנגינה שלו לעולם תישאר. שיר שבו נרגיש לא לבד, שנרגיש שאנחנו ביחד. אחד בשביל השני ובשביל המהות של הביחד. חשוב לנו להרגיש את הביחד ושהוא אמיתי, שנקבל גם משוב מהמשפחה הקרובה ומהחברים, שאכן הזוגיות עושה לנו טוב.
אנחנו נכנסים לזוגיות עם חלומות יפים ומבקשים שהם יתגשמו. אנחנו נכנסים לזוגיות עם המון תקווה לאהבה שלמה ועם מילים שיאמרו כדי לחזק עוד ועוד את הקשר הזוגי. חשוב מאוד למען הזוגיות להיות כנים אחד עם השני, לספר על הנסיבות שבגללם בחרתם בזוגיות הזו דווקא. לשרטט ביחד את השבילים שבהם תרצו ללכת יד ביד. רק כך בתמיכה ובהדדיות, תוכלו להגיע רחוק, לראות את האור ולהיסחף עם הזרם מבלי לחזור אל קו האופק של הים, ותמיד להישאר קרובים לחוף מבטחים. גם אם יש נסיגה קלה, תמיד יש את התקווה שאנחנו קרובים לחזור אל החוף.
הזוגיות היא כוח שיש להשתמש בו להאיר את חיינו, לשמח את הילד שבנו, לאפשר ללב לפעום ולרצות לתת אחד לשני באהבה גדולה. חשוב שנרגיש שבן הזוג לצידנו ולעולם לא נשאר לבד. לכבוש כוכב ועוד כוכב שיאיר לנו בזמנים קשים. להיות אלו שאחראים למצוא את הדרך להתרענן, לצאת לטייל בערבים יד ביד. לטייל בטבע, לשבת על חוף הים או על הדשא סתם כך מחובקים. לפסוע יד ביד.
חיזוקים כאלה ממלאים אותנו לזמנים שבהם כוכב או שניים נכבים. שקצת סגריר. זה הזמן להיזכר בימים יפים ואוהבים. להיות ביחד, כי ביחד אף פעם לא פוחדים. ביחד ניתן להגבר על כל הקשיים.