אייך מתמודדים עם אובדן לאומי במשפחה הגרעינית?

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

אייך להיות אותנטי בזמן ביקורת ולא לפגוע?

זוגות רבים מגיעים למצבים, בהם הם נוטים לשפוט התנהגות של בן הזוג ולבקר באופן שפוגע מאוד בו. לא ראוי לשפוט אדם שלא עמד במבחן, אם השופט לא עמד במבחן דומה. "הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ." (משנה אבות ב ד). הלל מסביר, אם ראית חברך שבא לידי ניסיון ונכשל, אל תדינהו לחובה עד שתגיע לידי ניסיון כמותו ותנצל.

אחת הדרכים להגיע למצב כזה של התנסות, היא לקיים שיח משותף, להכיר מה שלא נחשף והיה גלוי באותו ניסיון כושל שראינו למולנו, להכיר ולהבין את שגרם לאותה התנהגות. הכוונה היא לקיום סימולציה, התנסות במצבים קונפליקטואלים בסביבה בטוחה. ששני בני הזוג יחושו "שבאו בשלום ויצאו בשלום" מאותו שיח משותף. למרות שכל אחד יאמר את שעל ליבו כך שהאחר יוכל להכיל וללמוד מזה. היכולת להיכנס לנעלים של האחר בלי צורך לנעול אותן. ביחד לתור אחר האיזון (לב וראש), באופן מושכל וריגשי כאחד.

סימולציות הן מבחני דמה שמטרתן להכין אותנו בצורה המציאותית ביותר לחיים עצמם. את הסימולציה יש לנסות ולקיים בתנאים דומים ככל הניתן לסיטואציה האמיתית, כאשר לפני כל סימולציה יש לבצע חזרה על נושאים בהם אנו מתקשים בעזרת דמיון מודרך אישי.

סימולציה (או הדמיה) היא חיקוי של מציאות מורכבת באמצעות מודל מתאים. מטרת הסימולציה היא לייצג מאפיינים מסוימים בהתנהגות היומיומית שלנו. בדיקת התגובתיות שלנו בטרם יתקיימו בפועל, קבלת תחזיות על התנהגות עתידית. כמו כן, כדי לשקף התנהגות שלא אהבנו אפשר לשחק את הסיטואציה שכבר התקיימה ולבחון כיצד ננהג באותה סיטואציה באופן מושכל יותר בפעם הבאה.

כדי לדמות תנאי שכזה, יש לכתוב סיטואציות בפתקים ולקפלם (הפתקים של האישה יהיו עם סימן אחר מהפתקים של הבעל – בכדי שהבעל יבחר פתקים שכתבה האישה ולהפך), כל אחד מבני הזוג בוחר באופן אקראי פתק ומציג את הסיטואציה. למשל: האישה בחרה פתק "אני נכנס מיום עבודה מטורף הביתה, פותח ואומר אני שמח להגיע הביתה" והבעל יענה … יש לנהל שיחה של לא יותר מ10 דקות. אחר כך משוב. איך הרגשתם? מה הייתה מטרת השיחה? מה הייתה הצלחת?

הסימולציה מאפשרת לבן הזוג להכיר ולהבין אחד את השני טוב יותר, הכרות שמאפשרת הכלה ואמפתיה לצרכים ולרוגע הנפשי המאפשר שלום בית.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? סדר פסח במשבר הקורונה.

סדר פסח הוא אחד החגים הנחגגים ביותר בעולם היהודי. סדר פסח נתקבע כביטוי משמעותי ביותר של זהות יהודית במהלך הדורות בכל הזמנים והגלויות. יהודים קיימו אותו  בימי רדיפות ושמד באירופה של ימי הביניים. קיימו אותו אנוסי ספרד. וקיימו אותו יהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה. בברית המועצות קיימו רבבות יהודים את הסדר כגילוי המשמעותי ביותר של זהותם היהודית. אז מה, לא נקיים סדר פסח?

הסדר עצמו הוא דבר שקל להזדהות עימו. מפגש משפחתי או חברתי גדול, ארוחה דשנה, קצת מורשת, קצת שירה, ומעל הכל קיים ערך אוניברסלי של מעבדות לחירות. היות והסדר נערך במסגרת קטנה בבית ולא בבית הכנסת, כל אחד יכול למלא את הערב כרצונו. לקרוא יותר או פחות ולהוסיף קטעים אקטואליים (כמו בהגדות שבקיבוצים). באלפיים שנה האחרונות יהודים מכל רחבי העולם מתכנסים באותו תאריך סביב טקס וטקסט שפחות או יותר דומים בכל מקום ומתדלקים את הזיכרון הלאומי במסר של יציאה מעבדות לחירות וחופש.

ובכל זאת, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כל שנה אנחנו עושים את אותו סדר, את אותה ארוחה, אותו ויכוח, למי הולכים השנה? כל דבר שקורה ביקום, יש לו סיבה. זו אינה קלישאה. אפילו במדעי ההתנהגות, מדע לכל בר דעת, יש סיבה לכל התנהגות זו או אחרת. קטונתי מלהבין מה הסיבה שהקורונה באה על הארץ. עם זאת החשיבה מה יכולה להיות תוצאה של סיבת משבר הקורונה על ארוחת החג והסדר, יכולה להביא אותנו לתובנות שיעשו לנו רק טוב.

ארוחת החג מתקיימת. אדם בבידוד, זוג או משפחה בהסגר, הארוחה מתקיימת. כל סמלי החג על הצלחת אין עוררין. קריאת ההגדה מתקיימת כהלכתה. מי שמרשה לעצמו יכול להיות עם חלק מהמשפחה בסקייפ או בוידאו וואטצאפ. וכאן נכנסים להבין מה נשתנה? לא כולנו מסובין. לא כולנו משתתפים בסעודה שמסביב לשולחן. משתמשים בטכנולוגיה לצפות ולשתף. זה הזמן לשאול שאלות בין אישיות. כמו, מהי עבדות בשבילך? ומהי חירות? מי אני (העומד מולך), אם תשווה אותי לאחת הדמויות בהגדה. האם מי שאנחנו היום, הוא תוצר של מה שהתרחש שם במצרים? מה עשו קהילת היהודים כדי לשרוד את התקופה הקשה של העבדות במצרים?

מדי שנה אנחנו קוראים את ההגדה. כשאנחנו נתקלים בקושי, אנחנו אומרים "עברנו את פרעה, אז נעבור גם את זה". חשוב שנבין שהכוח בלשרוד משבר הוא הביחד. השיתוף. ההכלה של הפחד וצמיחה משותפת לניצחון. תכננו את הערב המשותף, תדאגו להיות בקשר עם ההורים, אף אחד לא לבד בחג. נשתמש באמצעים הטכנולוגים ונוקיר את התובנות גם בתקופה קשה זו.

האם כל אדם שמשדר פחד היא חרדתי?

רבים מאתנו לא מבחינים בין פחד לחרדה. הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמסייעת לנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. כשהאדם הקדמון  נתקל בחיה מסוכנת, הוא היה צריך לברוח או להילחם בה, ולכן רגש הפחד והמנגנונים בגוף שהוא הפעיל הצילו את חייו. עם זאת, בתקופתנו, ישנם מצבים רבים בהם מנגנון הפחד מתחיל לפעול במצבים בהם הוא מיותר, כמו למשל באמצע שיעור במכללה, בסלון ביתנו. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב.

לחרדה תסמינים גופניים: קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והפרעות בשינה. וגם תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה, פחד, ייאוש, חוסר אונים או דאגה. חרדה הינה תחושה פיזיולוגית שנובעת מהשלכה פסיכולוגית. מה שמכנים גוף ונפש. התסמינים ההתנהגותיים במצב של חרדה  הם דרישה להישאר במקום הבטוח והמוכר. אם מדובר בילדים ברור שהם נתלים בהוריהם. תגובת הוריהם לתחושות הפחד היא שאחראית להתחזקות התחושה או הפחתתה עד לידי הכחדה. כשמדובר בזוג בוגר ומבוגר ברור שהתמיכה וההכלה  הכרחיים להפגת הפחד והקניית תחושת הביטחון.

לפעולת התמיכה של בן הזוג יש שני מרכיבים הכרחיים:

- קבלת הסבל ותמיכה: בן הזוג צריך לקבל ולהכיל את סבלו של האחר. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט נחמה ועידוד. האמירה: "תפסיקי להיות חרדתית" "תפסיקי להיות דרמתית", לא עוזרת.

- דרישה לתפקוד ברמה מסוימת: בן הזוג צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של האחר יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך תוך ויתור על דרישות התפקוד. "בואי נקלח את הילדים ביחד, נשכיב אותם לישון ונשב לדבר".

ברור לנו שלתפקוד היומיומי יש חשיבות בחיינו מעבר להישרדות, כלכלה  וכו'. התפקוד שלנו בחיינו הוא הרוח החייה המאפשרת לנו לחיות ולהיות קיימים ברוחנו, נפשנו, גופנו ונשמתנו. חוסר תפקוד הוא "אין חיים". אדם לא יכול לבקש להיות בריא, אם אינו חי. ולכן, חובה עלינו להמשיך תפקוד. התפקוד שלנו אינו רק בתוך הבית, או המשפחה. תוך שימת לב לפרטים החשובים בהגנה והימנעות מהדבקות, ממלחמה, מתאונה. ממשיכים החיים.

לכן, כשאתם מבחינים שבן הזוג משדר פחד. שבו. חבקו, הקשיבו. שקפו את הפחד. ממה מפחדים? מתי מפחדים? כמה הפחד עצום, דרגו אותו? מה אני עושה כשאני מפחד? מה אני יכול לעשות כדי שמה שאני מפחד ממנו, לא יקרה? התעמתו עם הפחד וכתבו כיצד אתם גוברים עליו. הוא תחושה ותחושה אמיתית. תנו לעצמכם את ארגז הכלים כיצד להתמודד מולו. ותמיד ביחד.  מצאו את האדם הנכון ושתפו אותו. שרק נהיה בריאים.

האם הקניית כישורי חיים בשיח, במצגת, בהרצאה פרקטית לילדים?

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

האם קיימת אמת אחת, בזמן ויכוח בין בני הזוג?

הוויכוח הוא כלי חברתי בעל עוצמה (ככה אני רואה אותו); בכוחו לפשר בין בעלי-הוויכוח, לקרב ביניהם, ליישר את ההדורים; אך בכוחו גם להרחיקם זה מזה ולהגביר את הקיטוב. כפי שגדלנו באמירה ש"מטעויות לומדים", חשוב לי שנראה שמוויכוח מתעצמים. הוויכוח מאפשר לי להכיר וללמוד את האמת של הצד השני. האמת של הצד השני, היא המהות עליה גדל והתחנך במשך שנים. האמת של הצד השני היא מהות האישיות שלו. הכרות שכזו יכולה להיות מצע נכון לשיחה מקרבת ומשמעותית להמשך חיי הזוגיות.

באחד מפסקי הדין כתב השופט יעקב טירקל: "לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית 'מזעיפה', בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים… ". אני מבקשת לחבר אתכם לכתבה שהתפרסמה בשבוע שעבר, בה הסברתי מהמקום ההלכתי שהחיבור בין שני חומרים דליקים החמצן והמימן יוצרים מים שמכבים את האש. הוויכוח הוא החיבור. הוויכוח, שמתנהל באופן תרבותי, שיח מכבד, מהווה סביבה מטיבה להכרות והבנייה נכונה לעתיד טוב יותר.

גם אם  "גבה הר ביניהם" (בבלי, חולין ז, ב), הוויכוח המתנהל ברמת שיח מכבד, מהווה סלילת דרך חדשה החוצבת בהר ומגיעה לחבר בין השניים. על מנת שהכרעה בוויכוח שכזה תוכל להועיל לתהליך החברתי ולא להזיק לו, נדרש כי ההכרעה – גם אם, מטבע הדברים, לא תתקבל על דעתו של צד מסוים – לא תרמוס את האמת שעל-פיה הוא חי. בכל וויכוח חייבים לזכור את האינטרס המשותף שהוא חיים משותפים שלווים ורגועים.

וויכוח אף פעם לא יתנהל בנוכחות אנשים נוספים, שאינם אנשי מקצוע. בטח לא ילדים או בני משפחה. יש לקבוע מבעוד מועד זמן המתאים לשני בני הזוג לשיחה. אף פעם לא מתפרצים ללא חשיבה על כל מילה שיוצאת מהפה. בזמן הוויכוח, חשוב לשתף בכל המחשבות או הרגשות שהציפו בזמן הכעס, מה בדיוק היה קשה לי להכיל?  רק לאחר הקשבה בתשומת לב מלאה לכל הפרטים, מגיב הצד השני. התגובה תהיה קודם הכלה. שמעתי ש… הבנתי ש…  ורק אז, חשוב לי לאמר ש…

בכל סיום ויכוח יתקיים סיכום. מה בדיוק הבקשה לשינוי? חשוב שהבקשה תאמר באופן שמכבד את הצד השני, מכבד את המסוגלות שלו לנדרש ממנו. מכבד את האישיות שלו, את האדם שהוא ואת האמת על פיה הוא חי.

"בכלל לא טובה היא שיטת המלחמה בין החול ובין הקודש. הכרח הוא שנמצא איזה דרך שלום, שהחול והקודש, אף על פי שהם נראים כאילו הם מתנגדים זה לזה בחיים, מכל מקום כל אחד ילך במסילתו המיוחדת לו. ועל ידי זה … לא די שלא יהיו מתנגדים זה לזה, אלא שעוד יוסיפו אומץ זה לזה, וכל אחד מאלה שני הכוחות שבחיים ובמציאות יעזור את חברו להשלים את מטרותיו היסודיות" [מאמרי הראי"ה ב', הקודש והחול י'].חשוב להכיר באמת של הצד השני, גם אם לא לקבל אותה. לכבד את האמת של הצד השני ורק במקום של שיח מכבד, להיבנות וליצור את האמת המשותפת למען חיים משותפים רגועים ובטוחים.