תגית: שיתוף

אמא ובת הגיעו לקליניקה. הבת מספרת שיצאה עם חברות לפיצה באחת המסעדות בישוב שלה, מסעדה שכבר לא פעם ביקרה בה באישורה של אמא. "אפילו אמא המליצה שנלך לפיצה הזו", אמרה הילדה. האם אומרת "נכון, אבל הפעם לא שיתפה אותי מי החברים שיהיו נוכחים". הבת אומרת ש"אמא פשוט מחפשת על מה לריב".
חשוב שנבין את חשיבות המפגש לשיחה על הקונפליקט (מצב של יריבות, חוסר הסכמה). הרי העימות (הגורם לריב שיצר את הסכסוך) נובע מאכפתיות יתרה לאדם שממול. אם הבת לא הייתה חשובה ויקרה לאם, לא היה מתקיים הקונפליקט. עיקרון חשוב זה חייב להאמר עוד בטרם נתחיל ביישוב הסכסוך.
חשוב להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. חשוב לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה. ועוד להגביר את המודעות והתובנה כי גם אם אחרים חושבים ומאמינים בדרך מסוימת זו לאו דווקא האמונה הנכונה לי. שינוי העמדה אל מול אותה אמונה, אל מול אותה אמת, איננו ענין של "הכל או לא כלום" ושינוי קטן יכול להשפיע השפעה עצומה על מערכות היחסים עם אנשים.
אנו מאמינים באמונה שלמה שכשמישהו מתריס על עשיה ותהא המשמעותית ביותר שלנו, הוא בטח בוחן אותי בשלילה, אינו מאמין בי ואולי אף רוצה להקשות עלי. הנבירה והדאגה הן אסטרטגיות נפוצות המאפשרות לאנשים להימנע מרגשות העשויים לצוף בתגובה למחשבות שליליות (Leahy,2006). קביעת לוחות זמנים לשיח, עוזרת לדחות רגשות כעס ושנאה הצצים בתגובה למחשבותיו השליליות.
קביעת מועד השיחה בקליניקה אפשרה גם לאם וגם לבת לחשב מסלול מחדש מאותה נקודה בה התקיים העימות. הגורם לריב לא הייתה אי שיתוף האם ביציאה לפיצה, אלא נוכחות החברים שבעייני האם שליליים לבתה. חשוב מאוד לעזור לשתיהן להבין שלא כל אמונת ליבה היא בהכרח אמת ושניתן להעמיד למבחן כל אמונה ואמונה. הרעיון הוא לאסוף ראיות בעד ונגד האמונה.
ולכן, נשאלה השאלה מי היו החברים איתם נפגשה? מי החברים שהאם, באמת שלה, רואה אותם כשליליים ואז להכיר מקרוב את האמת של כל אחת. לעיתים אנו מסיקים ומאמינים למשל: "הילד הזה פגע בך בעבר ואני רואה אותו כמאיים על האושר שלך", אמרה האם. והילדה: "אמא, זה קרה כשהיינו ממש ילדים קטנים, מי זוכר את זה? היום הוא ילד מדהים". ייתכן ששינוי קטן בתפיסת הגורם לעימות ישפיע על כל מערכת היחסים.
הפגישה לקיום הקונפליקט שיצר יריבות וחוסר הסכמה בין האם והבת, הביא לדיון מעמיק בחשיבות בחירת החברים למען עתיד טוב יותר של הילדה. השיח כמובן העלה הסתייגויות של הבת משכנה שהיום הגיעה לקבל כוס סוכר ורק לפני חודש גרמה לעימות גדול מאוד בעניין הכלב שנבח. האם הזכירה חברות קרובות מאוד של הבת שהן בנות בית היום ובעבר הלא רחוק מאוד פגעו בבתה. האם אנחנו מוחלים, סולחים, מתעמתים או שוכחים? הדרך בה נבחר היא האמונה שלנו ביישוב הסכסוכים ולהמשיך באחווה ורעות. מותר לא להסכים עם דעה ו/או אמונה. הכי חשוב לדעת לנהל שיח מכבד לפתרון הסכסוך.

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

שבועיים לפני תום שנת הלימודים. מאבק הכוחות שבין המורים לתלמידים להמשיך במסגרת חינוכית ראויה ומכבדת, מגיע לרף גבוה וכמעט בלתי אפשרי לשליטה. ברור לנו שהגישה הפשוטה ביותר לסמכות, היא תיאור של מאבק כוחות בין גורמים שונים על שימור כוחם, וצבירת כוח בידי גורם מסוים. במקרה זה, במסגרת החינוכית המורים עושים הכל לשמר את כוחם הסמכותי בעוד התלמידים מצידם צוברים כוח אל מול אותם מורים. מבחינה זו, הסמכות פועלת מתוקף שיקולי עלות-תועלת של כל אחד מהצדדים ועוצמתה נקבעת בהתאם לנסיבות אלו.
הציות מהווה תנאי לקיומה של הסמכות. ענישה ועידוד, כאמור, הן הפעולות לאכיפת הסמכות בפועל. ציות הוא הכלל, ואילו אי ציות הוא הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. הפרת הסמכות אמורה לפי כל תקנון התנהגותי להביא לחיזוק שלילי או ענישה, המוטלת על ידי בעל הסמכות. חומרת הסנקציה והאיום אותו היא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת וביחסי הכוחות.
רוברט פול וולף דוחה את גישת הציות כמאבק כוחות. לשיטתו, כאשר מושא הסמכות מציית לסמכות מתוך שקילת שיקולי עלות תועלת, לא מדובר בסמכות אלא בריצוי הסמכות. במקרה שלנו הילדים יודעים שהם מתוגמלים בציון בתעודה. אלא שהם גם יודעים שהציונים ניתנים לפחות שלושה שבועות לפני סיום שנת הלימודים. כך שעד לתקופה זו שלפני החופש, התלמיד בוחר "האם לבצע פעולה", הוא שוקל שיקולים בעד ושיקולים נגד, ומאזן ביניהם. בשלב זה, לפי הפילוסוף יוסף רז, הסמכות אינה מהווה טעם בפני עצמה לשיקול באופן ההתנהגות. כך שאם מורה אומרת לתלמיד "תכנס עם הציוד הנדרש לכיתה", הציווי לא חל על שיקולים כמו הציון בתעודה או שיחת נזיפה בשיחות הורים.
מכיוון שסמכות מורית היא יכולת של המורה להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על תלמיד. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית, ועומדת כנגד שיתוף פעולה. אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות, והסמכות כמושג מקיפה את רוב מקרי ההנהגה. שהרי אם נשווה לאדם הדתי המאמין בסמכות האלוהית. אין מצב שהציות יתחם לתקופה, שהרי הסנקציות הן לכל החיים, לכל הגלגולים ואתה אף פעם לא תדע מה ההשלכות של המעשה הלא מוסרי שעשית.
האם לזה נקרא יראת כבוד. שהרי אנו יראים עוד לפני שאנחנו מכבדים. האם כוח הסמכות עשוי להיות ממשי ואם לא אז אין סמכות? מתברר שכוח הסמכות נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה: פעולה הפוגעת באדם שאינו מציית לסמכות. ומי מאיתנו מעוניין להיות צייתן לסמכות המאיימת עלינו בכאב (ציונים שליליים)? כשהמצב כזה ואכן משתחרר שלושה שבועות לפני תום השנה זה הזמן לשחרור כל הכבלים.
אם נחכים ונדע להביא את הסמכות מלכתחילה כמתכון לרוגע, שלווה, הצלחה, חוויות משמעותיות. לא תהא התרופפות במשמעת לסמכות. אם ידעו הילדים שהתנהגותם נבחנת עד ליום האחרון ללמודים. פרס משמעותי יינתן רק אם המשמעות לא תתרופף – ספק יוותרו על הפרס. הגמול חייב להיות לכלל השכבה כדי שתהא מחוייבות חברתית. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בעל הסמכות, המורה, יזכה בפרס ביחד עם התלמידים. הסמכות תהא המאמן שמנצח ביחד עם הקבוצה במשחק. ובא לציון גואל.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.