נהיה לראש ולא לזנב.

הברכה "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב"(ספר דברים). במסכת אבות במשנה נאמר: "רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים". מפרש הרמב"ם את הנמשל: עדיף לו לאדם ללמוד ממי שגדול ממנו בידע, מאשר ללמד את מי שקטן ממנו בידע, כי במקרה הראשון הוא יחכים, ואילו במקרה השני הוא יפסיד.
מה הסיבה, להיות זנב לאריות? הרי האריה הוא טורף גדול ממשפחת החתוליים . האריה צד חיות שאוכלות עשב ומשלים את ארוחותיו באכילת פגרים של בעלי חיים. מדובר בטורף. מסוכן מאוד לסביבתו. לכינוי "מלך החיות" זכה האריה כיוון שהוא נחשב בהיסטוריה ובתרבות האנושית לסמל הגבורה והכוח. האם משהו מאיתנו מאמין בזכות הכוח המנטלי או השכלי, ירצה לתפוס את מקומו בעולם הזה?
או ראש לשועלים? הרי השועל המצוי הוא טורף ממשפחת הכלביים שבסדרת הטורפים. באגדות ובמשלים מסופר על השועל שאוכל ענבים בגניבה. בסיפורי האגדות מופיע השועל כערמומי ופיקח. מדוע שנבקש לעצמנו, או נאחל לאהובים עלינו להיות ראש ערמומי ולזכות במרמה בכס המלכות?
בואו נתרכז ביחד בפסוק הנתון מהתורה ללא תוספות. נהיה לראש ולא לזנב. ראש הוא האזור החשוב בגוף אדם או בעל חיים (ולא נשכח שכל אדם הוא בעל חיים). הראש ממוקם בחלק העליון בגוף. הראש בנוי ממערכת של עצמות שטוחות חזקות מאוד (גולגולת) ובתוכו נמצא המוח. תפקידה של הגולגולת הוא הגנה על המוח. המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים מפותחים. הוא מבקר ומתאם את הפעילות של מערכות הגוף השונות. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את התנהגותו של בעל החיים המפותח. עכשיו ברור לנו מדוע אלוהים חשב לנכון לברך אותנו שנהיה לראש. שנעבד נתונים מהסביבה ונדע נכונה כיצד להתנהג. ברור שיש כאן מדע. גם סקינר טען שהתנהגות נאותה של אדם נמדדת ביחס ישיר לעשייה אישית ולעשייה בהתחשבות למסגרת החברתית בה הוא חי. עד כמה ההתנהגות של האדם עושה טוב לו באופן אישי ולסובבים אותו. בנוסף למוח, נמצאים בראש, בדרך כלל, רוב איברי החישה של היצור, כגון האף עבור חוש הריח, אוזניים עבור חוש השמיעה, עיניים עבור חוש הראייה וחלקי הפה עבור חוש הטעם. כך שבראש יש כמעט את כל מה שצריך האדם על מנת לחיות נכון ובאופן שיקל עליו פיזית את חייו.
הזנב לעומתו, הוא חלק גמיש בגופם של בעל חיים, היוצא בחלקו האחורי. זנב מאפיין בעיקר בעלי חוליות, אצלם מהווה את קצה עמוד השדרה. עמוד השדרה בגופו של האדם הוא חלק מרכזי במערכת העצבים של בעלי חוליות. חוט השדרה הוא המשכו של המוח, ומרכיב יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. כך שאותו זנב למעשה הוא המשכו של אותו ראש חושב. המוביל מבינהם הוא הראש.
הברכה מבקשת לאחל לנו שנדע להיות מובילים. בעלי חוט שדרה ללא שימוש בדרכים לא ישרות. שנדע להצליח בזכות ולא בחסד. שנכיר היטב את סביבתנו, תוך שימוש נאור, נאות ומושכל. ונעשה צעדנו ללא פגיעה בזולת. שנקפיד לא לנפנף בזנב ל"העיף את הזבובים המציקים", אלא נשתמש בראש ובאופן מושכל תוך חשיבה יתרה נשתמש בתקשורת נקייה לאסוף את הסובבים אותנו לסייע לנו להגשים את החלומות.
אין צורך להיות טורפים, אין צורך להיות ערמומיים. נהיה כולנו פיקחים. כינויו של הפיקח ניתן לו משום שעיניו פקוחות (פתוחות), ואולי גם אוזניו. ראיה מרחבית של מה ומי שמסביבנו יתן לנו את העוצמה להצליח בכל שרק נחפוץ.
הברכה הזו נאמרת בראש השנה ולא סתם. ראש השנה. זמן חשיבה ותכנון. זמן ראיית הנולד לשנה הקרובה ובאה. זה הזמן לשבת בסיום ארוחת החג, עם הקרובים ביותר, לכתוב ולספר מה התוכניות לשנה הקרובה ולשכל אחד יכתוב על אותו דף, איפה הוא יכול לעזור להגשים את התוכניות של הזולת. הסכמים לשנה החדשה. שרק נהיה בריאים ושיתגשמו כל חלומותינו.

חיים אחרי המוות

הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות. זה באופן חלקי מכיוון שחיים הם תהליך, ולא חומר. נסכם בשורה אחת שחיים הם מאפייניו הביולוגיים של היצור החי. הכניס בו רוח חיים. הכניס אוויר, נשף. הכניס בו נשמה. על פי המסופר בבראשית, פרק ב', אלוהים ברא את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מכאן ניתן להבין שאם אינו חי, חסר רוח חיים, מת.
משתמשים במושג "רוחות" כשמדברים על המתים. ואם אנו מבינים ומאמינים שרוח החיים שוכנת באדם הנושם והחי, אין מדובר במתים. הרוח החיה מסתובבת, נושמת ומתפקדת ביננו. כשמעוניינים לתאר אדם פעיל, אומרים עליו גורם מלהיב ומניע. "הוא היה הרוח החיה במסיבה". יתרה מכך, אדם שמח הוא אדם בעל מצב רוח טוב.
לעומתו אדם מת מתואר כהפסקת החיות באדם. המאפיינים הביולוגים שהיו פעילים בזמן שהאדם חי, מפסיקים לפעול ואז האדם מת.
אנחנו מדברים על אדם חי, אנחנו מדברים על ארבעה פרמטרים: גוף. נפש. רוח, נשמה, מה משפיע על על פעילות הנשמה? הרי זו אנרגיה.
התורה היהודית, מבקשת מכל אדם שקם בבוקר לאמר בתפלת שחרית
מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: "החזרת"? סליחה, לאן הלכה נשמתי ולמה?
כמה מכם חולמים בלילה שאתם עפים מעל. צופים מגבוה על יקירכם. וכמה מכם לקראת בוקר מרגישים נפילה חדה. כן, ככה חוזרים לגוף.
שנת הלילה היא שינה, שבה הנשמה שלנו אסטרלית ויוצאת לתובנות מהגוף. וחוזרת בבוקר. מכיוון שרוח האדם עדיין מתפקדת הגוף חי. הגוף נושם ומחכה לחזרתה של הנשמה.
במשך התפילה אנו אומרים: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים:
שימו לב… מתוך אמונה שהצלחנו וקמנו בבוקר והנשמה חזרה.אנו מודים. שאלתי פעם קשיש בבית אבות בו עבדתי: "איך אנו יודעים שאנו חיים כשקמים בבוקר?" ענה לי: "אם כואב לי משהו". בסוף החיים בגלגול הזה הנשמה יוצאת למסע, קצת יותר ארוך. היא תחזור. אבל, כן אבל. היא תחזור אם הנשמה תלמד את מה שהייתה צריכה ללמוד. אם הוכיחה שהבינה לאן הי פניה וכיצד היה עליה לתפקד נכון על מנת לשרת את יעודה ויעוד העולם הזה.
הנשמות הטהורות חוזרות. שוב יפיח נשמה ושוב יחיה.
אנשים רבים סיפרו על היותם בתדר האחר. החוויה השמימית. המוות הקליני. מאות אנשים מספרים שהיו וחזרו. אין אלו סיפורים בדיוניים. יש חיים אחרי המוות. יש מצב שחוזרים לגילגול נוסף ולעוד גילגול.
היו משמעותיים. היו טהורים וחיי הנצח של הנשמה הנצחית שלכם יהיו מובטחים. שימו לב לסימנים של האהובים שלכם. תנועות גוף, תגובות מאפיינות. הנשמה חוזרת עם שפת גוף שאימצה בגילגול קודם. עם משפטים שהיו מאפיינים בולטים שלהם.
היהדות קבעה שיבעה, חודש, אחד עשר חודשים ושנה. לא סתם. אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. קל יותר להסביר שהאבלות היא למען האדם שנותר. כי זה מוחשי וקל לנו לקבל. לתודעה קל יותר לתפוס משימות/מצוות של תעשה ואל תעשה לאדם המוחשי שעומד מולנו, הוא האיש האבל. יש כאן הדדיות של פרידה. האבלות היא תהליך הפרידה גם של הנשמה וחובה עלינו לסייע לה.
האבלות מדברת על קריעה, על קריאת הקדיש, על השיבעה. ואני אדבר איתכם על החיים אחרי המוות. מתוך שיחות עם נשמות שעזבו את העולם.
בזמן שהאדם על ערש דווי, בבית או בבית החולים. אל תדברו על המוות שלו. אל תתכננו את ההלוויה שלו. תאמרו לו שאתם אוהבים אותו. ספרו לו מה תעשו כדי שלעולם תזכרו אותו. דברו איתו על החיים שלו אחרי המוות. שיפגוש את המכרים, שיכנס לעולם שכולו אור. ושאתם לא נעלמים, כפי שהוא לא נעלם. למרות שהגוף קורס, הנשמה שומעת הכל.
בשיבעה, שבחו והללו את האדם שהיה. שירו שיריי הלל לשיבחו, אל תדברו כמה קשה היה לכם ללוותו בימיו האחרונים. הוא/היא לא רוצים לשמוע שהיו עול. הם רוצים עוצמה. עוצמה לחיים האחרים שהם צריכים לצאת אליהם. הביאו אלבומי תמונות. סכמו באהבה את החיים לצידו.
במשך החודש אל תפנו את חפציהם מהבית. הם עדיין לא עזבו. להפך עשו להם פינת זיכרון. שימו שם דברים שחשוב לכם שידעו שאתם מוקירים אותם.
לקראת יום השנה הכינו את עצמכם ואותם לעזיבה. זה הזמן לאסוף את כל החפצים שלהם, לתת לצדקה – לא לזרוק. גם אם החלטתם לשים ליד הפח. שימו בשקיות ובכבוד. ביום השנה סכמו דברי פרידה. בקשו מהנשמה שלא תשכח אתכם, שתסייע לכם ב"חלונות הגבוהים" חשוב לבקש בריאות ופרנסה. אל תרדו לרזולוציות של כסף ומותרות. זה הזמן לבקש שיחזרו להיות איתכם בגוף חדש. אל תשכחו. אתם נשארים כאן עטופים בבני משפחה, הם עוזבים למקום שלא זוכרים מסיום גלגול קודם. חזקו את הנשמות העוזבות – באהבה ובאור.
הנשמה בוחרת מתי לבוא לעולם ובוחרת כיצד לצאת. נסתרות מאיתנו החלטותיה. כל נשמה יש בה יעוד לעשייה ולקידום בריאתו של העולם. לכל אחד מאיתנו תפקיד חשוב כאן בעולם הזה. הוקירו והודו לעשייה.