תגית: תובנות

"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.

תוכניות הלימודים בבית הספר לא מותאמות באופן אישי לכל תלמיד/ה. יש שמתחברים לשפה, יש להיסטוריה ויש שהאומנות והשירה מתאימים להם יותר. תוכנית הלימודים "שיר עברי" שיזמתי מהווה מכנה משותף לכלל הלומדים. תוכנית מודולרית גמישה המהווה ביטויים ייחודים של קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.
הילדים מספרים שבשיר עברי השירים יפים וניתן ללמוד על ארץ ישראל מה שלא ניתן ללמוד בשום דרך אחרת. למדו מושגים ומילים שלא הכירו כמו גולה, נכר, העפלה, משחתת, קיפקא, טיירה, חלב בתוך בקבוק, הפוגה, לפרוס מרבדי גנים, להלביש את המולדת בשלמת בטון ומלט ועוד. למדו את מפת ארץ ישראל וידעו למקם את הישובים במפת ארץ ישראל, להבדיל בין הגליל העליון והגולן, להבין שלא ניתן ללכת ברגל מאיילת השחר למטולה, "כי זה קצת רחוק". להכיר את הנגב ואת החזון של דוד בן גוריון ש"הנגב עוד יהיה פורח" ולדעת שדוד בן גוריון פרק את הפלמ"ח והקים את צה"ל. להבין מהי הרכבה מתוך השיר הורה האחזות. לדעת שאת תיבת נוח לא בנו ביום ולא בשנה באמצעות השיר "נוח" של יורם טהרלב. דפי העבודה שניתנים לסיכום נושאים הינם קלילים וידידותיים ומהווים עבודה משותפת וחוויתית. ילדה בכיתה ד' כתבה: "אני אוהבת את היוצרת נעמי שמר כי היא לימדה בשירים שלה, כמו בשיר "הטיול הקטן", למדתי על הכלנית ועל החולד ועל שהנמלה ממשפחת הדבורניים".
הילדים אומרים שכיף בשיעורים, בלמידה ובשירת הרבים. אוהבים לשיר עם חברים, לשים ידים על כתפי החבר, למחוא כפיים ולעיתים גם לצאת בריקודים. תוך כדי שמיעת השירים מתקיים חידון שממנו לומדים באמצעות משחק. הילדים שמחים ללמוד מה ההורים והסבים חוו בתור ילדים ועל אילו שירים הם גדלו. כל הילדים ציינו שהאווירה בזמן השיעור נעימה ומשאירה הרגשה טובה בלב וזה לא מתקיים כשאר השיעורים, השיעור פתוח ומגוון, בין שירה, שיח וכתיבה. הילדים מספרים שיושבים בבית עם ההורים ועם הסבים ושרים.
במסגרת שיר עברי למדו הילדים במשך ארבע שנים כ150 שירים. למדו על ההיסטוריה של ארץ ישראל, הכירו את מפת ארץ ישראל והעמקו במורשת העם והמדינה. השירים לימדו אותם שההצלחה של החלוצים להקים מדינה הייתה תלויה רבות ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות. השנה התקיים פיילוט להקניית כלים לחוסן נפשי באמצעות השיר העיברי בכיתה ז'. מקווים להסקת מסקנות והבניית תוכנית לימודים מוצלחת.

שלושה ימים. שלושה ימים של פגישות, שיחות, הכרות, הבנות, תובנות. בשביל מי ובשביל מה? מטרותו של יום ההורים הוא קידום התקשורת בין ההורים לבין אנשי החינוך, לשם הבנת צורכי התלמיד ולמען רווחתו. ולמי חשובה רווחתו של התלמיד? מהי רווחתו של התלמיד?
החינוך הוא ההתנהגות שאיתה מגיעים ללמידה. אנו משקפים את מצב רוחנו, את מצב חוסן נפשנו, את הרווחה הנפשית שלנו בהתנהגות, במעשים ולא בידע ובהבנה האקדמית שלנו. רווחה נפשית הוא מושג בפסיכולוגיה המתאר את הערכתו הסובייקטיבית של האדם על בריאותו הנפשית. זו המידה שבה תופס האדם את האיכות הכוללת של חייו כחיובית ורצויה. האם אנו בוחנים את תוכן הדברים, אותם לימודים אקדמים או את ההקשר המחבר את התוכן לחיים הכוללים, מהות הילד עצמו, הרגשות שמהווים עבורנו מסגרת למשמעות ותחושת האושר שאותה אנו מחפשים עבורנו ועבור ילדנו. הרווחה הנפשית מתמקדת בתפקוד התקין של האדם. גישה זו מוליכה לחיפוש אחר מקורות הכוח, התפוקות החיוביות והתמודדויות יעילות עם המציאות.
ביום ההורים משקפים עם התלמיד את שלוש נקודות המבט שלו על עצמו: אישית, חברתית ולימודית. מורים בבית הספר מתבקשים לתת לתלמידים יותר מקום ביום ההורים. פחות לדבר, יותר להקשיב. תכוונו את הילדים להיות המוביל בשיחה שבין ההורה למורה. זה המקום שהתלמיד יאמר אייך נכון ששני הגופים שכרגע מהווים מצע להצלחתו, יתנו יד למען עתידו. תלמיד אשר חש שביעות רצון גבוהה ידרג את הפריטים "עד עכשיו השגתי את הדברים החשובים שאני רוצה בחיים", ו-"תנאי החיים שלי מצוינים" בציון גבוה המעיד על הסכמה ועל רווחה נפשית גבוהה. תלמיד שלא מרגיש ששני הגופים אחידים במטרתם להביא לרווחתו הנפשית, לא ישתף פעולה בלמידה בשום תחום דעת שהוא.
התלמיד הוא המרכז. התלמיד הוא עמוד האש שאמור להוביל. המבוגרים בחייו, יתנו לו את הביטחון שהם כאן בשבילו להביא אותו לחיים טובים. באהבה וביראה. הדדיות. כדי להצליח בחינוך, אנו נעשה שהילד יאמין בנו. ירגיש שאנחנו אתו ולא נגדו. שאנחנו מאמינים בו. גם המורים וגם ההורים. לכל ילד יש חוזקות. לכל ילד יש יכולות. זה הזמן והמקום להעצים את היכולות. לנתב הצלחה בכל נתיב שאנחנו כמבוגרים מבינים שהילד עדין לא שם, לעזור לו להגיע לתובנות, כשאנחנו ממלאים אותו בהוקרה על מה שהוא עושה. כי כל ילד עושה.
יום ההורים הוא יום שבו הילד צופה בנו המבוגרים ובוחן מי באמת אוהב אותו. מי באמת רואה אותו. מי שם כדי לעזור לו להרגיש חוויות של הצלחה מי ייתן לו את אותה רווחה נפשית ומוכן לצעוד אתו יד ביד. לעבור אתו מכשולים ולחבק אותו כשצריך. כן. את יום ההורים צריכים הילדים. הורים צריכים להגיע לכל הנפשות הפועלות בבית הספר, להכיר את כולם. לדעת עם מי הילד שלכם נפגש ומה משמעות של כל מורה ואיש צוות בחייו של ילדכם.

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.