"עברנו את פרעה נעבור גם את זה". מה זה זה?

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

השלכות מגילגולים קודמים

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.