תגית: תלמידים

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

פתיחת שנת הלימודים מביאה עמה לא רק תיק חדש ומחברות חדשות, אלא גם תחושות מעורבות – התרגשות לצד חשש, סקרנות לצד דאגה. כל התחלה טומנת בחובה אפשרות להתפתחות, והמעבר למסגרת חינוכית חדשה – בין אם זו כיתה חדשה, מורה חדש או אפילו בית ספר חדש – הוא הזדמנות אמיתית ללמידה לא רק של תכנים, אלא גם של כישורי חיים.

הפסיכולוג החינוכי פרופ’ רפי פלד מציין במאמרו כי “תחילתה של שנה היא נקודת זמן בה הילד נפתח להטמעת הרגלים חדשים ולבניית ביטחון עצמי, דווקא מתוך ההתמודדות עם השינוי”. לדבריו, הורים יכולים לסייע בהפיכת החוויה מאיום להזדמנות באמצעות שיח פתוח, אמפתי ומותאם גיל.

לדבר על החששות – לתת להם שם  ילדים רבים מתקשים להביע במילים את מה שמטריד אותם. במקום לשאול “איך היה?” – שאלה שעלולה להסתכם ב“בסדר” – מומלץ לשאול שאלות ממוקדות יותר:  “איזה רגע היום הכי שמח אותך?”  “היה משהו שקצת הלחיץ או בלבל אותך?”  ד"ר מיכל לוין, מרצה לחינוך, מציינת: “כאשר ההורה מאפשר לילד לבטא פחדים ודילמות חברתיות או אקדמיות, הוא מעניק להם לגיטימציה ומלמד שהקשיים הם חלק טבעי מתהליך הצמיחה”.

שותפות עם הצוות החינוכי.  המפגש עם מורה חדש הוא לא רק מבחן עבור הילד, אלא גם הזדמנות להורה לבנות קשר אמון ושיח עם איש החינוך. חשוב לזכור – המורה הוא שותף לדרך, וככל שהשיח יהיה פתוח יותר, כך ייטב לילד. כדאי לעדכן את המורה על חששות מיוחדים, תחומי חוזקה ותחומי קושי של הילד, ולראות בו שותף מלא ולא גורם חיצוני.

כלים תקשורתיים להורים.  שיקוף רגשות – “אני רואה שאתה מתרגש וגם קצת חושש, זה טבעי מאוד.”  מתן בחירה – לאפשר לילד לבחור מה להכין ליום הראשון (קלמר, בגד, סנדוויץ’) כדי לחזק תחושת שליטה.  סיפורים אישיים – לשתף את הילד בחוויה דומה שהייתה להורה, כדי להראות שגם מבוגרים מתמודדים עם שינויים.  הדגשת נקודות חוזקה – להזכיר לילד את ההתמודדויות הקודמות שהצליח לעבור.

שנת הלימודים החדשה היא הזדמנות לא רק ללמידת חשבון או עברית, אלא בעיקר ללמידת עצמם – איך מתמודדים עם שינויים, איך יוצרים חברויות חדשות ואיך מוצאים את מקומם. כאשר ההורה ניגש למעבר מתוך סקרנות, שותפות ואמון – הילד לומד לראות בשינוי לא מכשול, אלא דלת שנפתחת.

שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, הבית מתמלא באווירה דומה לזו של נמל: רצון להוריד עוגן ולהפליג, לצד התרגשות מהמסע הקרוב. האלמנט החברתי שבחזרה לשגרה, כגון חשיבות החברויות, תחושת השייכות לכתה, ואינטראקציה עם ילדים אחרים. ימים אלו מביאים איתם תחושה כפולה – מצד אחד התרגשות וחידוש, ומצד שני חרדה טבעית מן הלא נודע.

הפסיכולוגית הקלינית אסנת גרתי מזכירה כי "מעברים חינוכיים הם לא רק עניין טכני של ספרים ותיקים, אלא חוויה רגשית עמוקה שמציפה חוסר ודאות." לדבריה, דווקא ההכרה ברגשות – בין אם מדובר בהתרגשות ובין אם בחשש – היא המפתח לחוסן של הילד. מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית ממרכז ד"ר טל, מדגישה כי מקום להקשבה וקריאת מצבו של הילד מסייעים לו להרגיש שהוא לא לבד במערכה.

הפסיכולוג החינוכי והמטפל המשפחתי חיים עמית מציע להתבונן על ההורה כחלק מהמערכת הרגשית של הילד: דאגות הוריות עוברות במהירות לילד, ולכן חשוב שהמבוגר יוכל להחזיק בעצמו רגעי חרדה, כדי לשדר לילד יציבות וביטחון. "הילד זקוק להורה יציב לא פחות מאשר למורה קשוב," הוא כותב. פסיכולוגית חינוכית בכירה מדגישה: הדגש אינו רק להכין את הילד, אלא להכין את הלב שלו לעומק. השיח בבית, שבו ההורים מדברים על השינויים הצפויים, על הפרטים הקטנים — כמו מתי השיעורים מתחילים, מי יהיו חבריו בכיתה, כיצד ייראה היום הראשון — יוצרים "איים של ודאות" בתוך ים של חוסר ודאות.

גם הפסיכולוגיות החינוכיות הללי יבנאי והילה קלעי נובוטני מצביעות על כך שהיום הראשון לבית הספר הוא נקודת שיא רגשית: "הילד נמצא בין שמחה גדולה על התבגרות לבין חשש מהלא נודע. תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך הוא להחזיק את שני הקטבים הללו יחד, מבלי למהר לפתור או לבטל את אחד מהם."

בסופו של דבר, תחילת השנה היא מעין "מבחן כלים" – לא רק בידע אלא גם במיומנויות הרגשיות. אם הילד לומד להכיר את רגשותיו, ההורה יודע להקשיב, והמסגרת מאפשרת תחושת שייכות – המעבר הופך מנקודת משבר אפשרית, להזדמנות לצמיחה. לסיכום, מעבר בתור "תחילת שנה" אינו רק אירוע טכני אלא רגע רגשי עמוק. כאשר ההורה מלווה בסיפור, באופן שמשלב הקשבה, אשרה על רגשות, הכרה בשפה של "עייפות רגשית", ויצירה של קטעי וודאות — הרי שנוצרת "מנחת רגשית" עבור הילד. כך ניתן להפוך את הפחד — להזדמנות.

החופש הגדול עוד לא הסתיים, אבל אצל רוב ההורים אפשר כבר לראות את רשימת הציוד תלויה על המקרר. השבוע הוא בדיוק הזמן להתחיל בהכנות, ולא רק לסמן וי על מה שנחוץ לבית הספר, אלא להפוך את כל התהליך לחוויה משפחתית נעימה.

המונח agency מדבר על היכולת של הילד לחוש שיש לו שליטה ובחירה, וזו תחושה שמחזקת את הביטחון העצמי שלו. כשילדים משתתפים באופן פעיל בתהליך – כמו במעבר לבחירת הציוד שלהם בעצמם – יש בכך גם יסוד מנטלי חשוב של העצמה שיכול להפוך את המעבר לחזרה לבית הספר לחוויה חיובית הרבה יותר.

במקום לרוץ בין מדפים עם עיפרון ביד ותחושת לחץ, כדאי לשתף את הילדים. אפשר לתת לכל אחד לבחור פריט אישי משלו – מחברת צבעונית, תיק מיוחד או אפילו עט שהם אוהבים. ברגע שיש להם בחירה אישית, ההכנות לבית הספר הופכות מרגשות יותר, והילדים נכנסים לשנה החדשה בתחושת שייכות וגאווה. אפילו פריקת השקיות בבית יכולה להפוך לאירוע קטן, עם מוזיקה טובה או עצירה לגלידה בדרך חזרה.

"מחקרים מצביעים על כך שלהורים תפקיד מכריע בהתפתחות הביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של ילדיהם… ילדים שההורים מעורבים באופן תומך ורגשי… הם בעלי הסתגלות כללית מיטיבה… ומתמודדים בצורה טובה יותר עם מצבים חדשים." (כפיר נוי, ראש תחום פסיכולוגיה במכון להתפתחות הילד בשיבא).

אבל ההכנה לא נגמרת בציוד. אחרי שבועות של שינה מאוחרת והרבה מסכים, חשוב להתחיל להחזיר בהדרגה את השגרה. לא צריך מהפכות ביום אחד – מספיק להקדים את שעת השינה בכל ערב ברבע שעה, ולהגדיר גבולות מסך ברורים. כך החזרה למסגרת בבוקר לא תרגיש כמו נחיתה חדה מדי.

גם מהצד הלימודי אפשר להתחיל בהתרגלות קטנה. זה לא אומר שיעורים פרטיים בסלון, אלא דווקא משחקים קצרים ומהנים. אפשר לשלב חידות מילוליות בנסיעה באוטו, שאלות חשבון פשוטות בזמן הארוחה או לשמוע יחד שיר באנגלית ולהפוך אותו למשחק ניחושים. תפזורות/תשבצים. כתיבת יומן חוויות  ובו מציינים חוויות כשהלמידה עטופה במשחקיות, היא מתקבלת בשמחה ולא בלחץ.

השילוב של ציוד חדש, שגרה יומית שמעוצבת נכון להכין לתחילת שנת הלימודים היא שמסתדרת בהדרגה את המעבר מהחופש הגדול לשנת לימודים מוצלחת ותרגולים קלים מעניק לילדים תחושת ביטחון. כשהם מגיעים ליום הראשון עם תחושה שהם מוכנים – פיזית וגם רגשית – המעבר מהחופש לבית הספר הופך פשוט הרבה יותר, ובעיקר מלווה בחיוך.

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.