אין כבר דרך חזרה

"אין כבר דרך חזרה" זו לא קלישאה, זו שורה מתוך שיר שכתב יורם טהרלב. שיר שאני מלמדת אותו במסגרת תוכנית הלימודים "שיר עברי", גם בכיתה ב' וחוזרת ומלמדת את אותו שיר בכיתה ד'. בכיתה ב' חשוב לנו להכיר ולהבין למה חשוב להמשיך תמיד קדימה ולא לחזור אחורה. ובכיתה ד' בהכרות עם מפת ארץ ישראל, כשאנו מציינים את הישובים חדרה, פתח תקווה, רחובות וגדרה ומבינים את המסלול צפונה ודרומה במפת ארץ ישראל.

כשהחלוצים "מלאי תקווה תקעו יתד בארץ האבות", הם הציבו לעצמם מטרה גבוהה מאוד לעולים חדשים שלא ידעו את השפה, שלא ידעו את עבודת האדמה, לא ידעו שמירה מהי. בעצם יותר לא ידעו מאשר ידעו. ומה בעצם הם ידעו? הם ידעו שהם רוצים מדינה. הכוונות וגובה הסטנדרטים של כל אחד הם שיקבעו את גובה התוצאות שלו (אלון אולמן). הילדים הצעירים מלאי התקווה לעתיד טוב ומצליח תמיד ידעו מה לענות כשתשאלו אותם מה התקוות שלכם? האחריות שלנו המבוגרים לטעת בהם את המוטיבציה, את האמונה שיש ביכולתם להשיג את התקוות. מה שאתה מקבל כשאתה משיג את מטרותיך לא חשוב כמו מי שהפכת להיות בכך שהשגת אותן (הנרי דיוויד תורו, סופר ופילוסוף אמריקאי).

ההקשה להגשמת חזון. החזרה על דברי הרצל "אם תרצו אין זו אגדה", אינה קלישאה, זו אמירה שחייבת להאמר. אדם נהיה מה שהוא בוחר להיות בהתאם למה שהוא מוכן לעשות כדי שזה יקרה (אלון אולמן). כשחוזרים אל המילים של השיר שכתב טהרלב, אנו מבינים שהחלוצים סבלו כאן מקדחת, חמסינים, אש קרבות והם לא בחרו לחזור לארץ המוצא שלהם, הם בחרו להמשיך ולהפרות את השממה. להלביש את ישראל ב"שלמת בטון ומלט" ו"לפרוש מרבדי גנים" (שיר בוקר / נתן אלתרמן).

כל ילד חייב להאמין שיש לו את היכולת להשיג, יש בכוחו את המסוגלות להתגבר על הקושי. בחברות ובערבות הדדית. האמונה מתחילה במחשבה שאנחנו המבוגרים אחראים לה. מחשבה מייצרת רגש, שמייצר פעולה והיא מייצרת תוצאה. חשיבה חיובית היא חשיבה מקדמת. פעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא הרגל. אנחנו מייצרים הרגלים ואוסף ההרגלים שלנו מרכיב את האופי שלנו. מחשבה שחוזרת שוב ושוב נקראת סיפור פנימי – העולם המטא-פיזי שלנו. הכוח להבנות אישיות בידנו.

תחרותיות לעומת הישגיות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

כלים שיאפשרו התמודדות עם הימנעות

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

מהי משמעות ההצלחה?

סיום שנה. תעודות. בויקפדיה נמצא שתעודה היא מסמך המופק במסגרת החינוך הפורמלי, אשר בו מפורטים ציוני התלמיד במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו במהלך הלימודים. האם התעודה של התלמיד באמת משקפת את רמת ההבנה והשליטה שלו בחומר הנלמד? האם התעודה מאפשרת להורה להבין בדיוק מה מצב הילד במסגרת החינוכית? שאלה פולשנית יותר תהא, האם ההורה מבין שחשוב שיכיר וידע את המצב האולטימטיבי והאמיתי ביותר של הילד?

ילד שלא קיבל ציון גבוה או תעודת הצטיינות ונמצא בתסכול כי לא קיבל, האם יהיה נכון להתקשר למורה ולאמר זאת וללחוץ על המורה שינפיק לאלתר תעודת הצטיינות, כי הילד מתוסכל? מה הגישה החינוכית אומרת לנו? כיצד נתרום לחוסנו הנפשי של הילד ונפסיק להכיל ולרצות את הדחפים שמקבעים את הילד באזור הנוחות ולא מאפשרים לו צמיחה? הבן שלי תמיד אמר ש"אם אתה מדווש באופניים בקלות והרכיבה קלה לך, זה אומר שאתה לא בעלייה".

חשוב לסייע לילד להתמודד בצורה מסתגלת עם רגשות מעוררי מצוקה. ילדים שגדלו בסביבות מעוותות רגשית או בלתי מתקפות, אין להם ניסיון שיכול להיות משענת לעמידה ברגשות קשים ולהתמודדות עמם ובוודאי שאין להם שום ידע איך להחלים מהם ביעילות. היעדר מיומנויות התמודדות מנציח א הפחדים מן ההשלכות של חווית הרגשות ואיתה פחדים מן המשמעות של עצם קיומם מלכתחילה. חשוב להיות קשובים אמפתיים ורק לאחר מכן להציג אופציות תפקודיות יותר ולעודד להשתמש בהם.

במשך החופש הגדול, כשלא עוסקים במיומנויות בתחום האקדמיה, זה הזמן לצבור הצלחה במיומנויות התנהגותיות שמסייעות לנו להצליח בכל תחום ועניין. כמו עמידה בזמנים, הבאת ציוד מלא לשם מילוי משימות באופן שיאפשר לנו לחוש הצלחה. זה הזמן לכתוב תוכנית לחודשיים הבאים, שכוללת נופש ומלא חוויות וביניהם משימות לשיתוף פעולה בארגון הבית, סיוע לסבא וסבתא, עבודות הגינה וכל שרק אפשר. בכל יום, שבוע ואולי חודש להעניק תעודה – דף ובו מילות הוקרה על עשייה. מה כדאי לשמר ומה כדאי לשפר. ואולי אפילו להעניק תעודת הצטיינות למי שבאמת מילא את כל המשימות באופן שראוי לשבח. אפשר גם להציע לילדים שההורים גם שותפים. גם הילדים יכולים לתת תעודת הצטיינות להורים.

כך התעודה בעלת תוקף ומשמעות לעשייה שמתבצעת לאחר תכנון מוקדם. אפשר לשדרג ושבמקביל גם כל אחד ייתן לעצמו תעודה. הוקרה עצמית על אכפתיות, רצינות, השקעה והתמדה. שיהיה לכולנו חופש נפלא.

איש חינוך לעולם לא יוותר על ילד

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

הערכת מחצית, בכל תבחין בחיינו

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.

"הכל תלוי בטיב המילוי", זו לא קלישאה

אנו עושים למלא את יומנו בעשייה, למלא ליבנו באהבה, כיסנו בפרנסה טובה ואת כרסנו באוכל טוב . עד כמה אנחנו נותנים דעתנו במילוי נכון של משימת החינוך. למלא את המשימה במטיב ונכון לילדנו?
התזונאית מגיעה לשיעורי תזונה נכונה ומלמדת כמה חשוב לצאת מהבית לאחר ארוחת בוקר בריאה. ואם אין זמן לארוחת בוקר בריאה קורנפלקס עם חלב או שוקו. ארוחת הבוקר שנשלחת עם הילדים תהא ארוחה בריאה עם חשיבה על חלבון, פרי וירק. מאוד חשובים שעורים אלו ואחרים שאנחנו כל כך צמאים שהילדים יקבלו בבית הספר. האם אנחנו משתפים פעולה למען הטמעת הרגלי תזונה נכונים?
הילדים מגיעים לבית הספר רעבים "לא אכלתי כלום בבית", הם אומרים. המורה שלא תתן לילד להיות רעב, נותנת לכיתה שלמה לאכול. משעה 7:50 ועד 8:05 אוכלים. עד שמתארגנים לשיעור, נותרו אולי 15 דקות לפתוח בשיחה. השיעור נגמר. מתחיל שיעור שני ואומרים הילדים: "אנחנו עושים הפסקת אוכל לארוחת בוקר ב9:20". שיעור שלישי עובר ומתחיל שעור רביעי: "מתי אוכלים? תמיד נותנים לנו לאכול לפני ההפסקה". וכך מתנהל לו יום הלימודים שטיב הלמידה ממולא יותר באכילה פיזית מאשר הזנה לנפש או לשכל.
קביעת מטרות חייבת להאמר ולהכתב בשיתוף פעולה בין כל האחראים על "טיב המילוי", שהרי זו דרישה מרכזית להתערבות חינוכית מוצלחת. חשוב שהמטרות יהיו ספציפיות, קונקרטיות, מובנות ומקובלות על המורים וההורים כאחד. המטרה האולטימטיבית היא להגדיל את תחושת הביטחון הרגשי של הילדים ולחזק את סכמת המבוגר הבריא. המטרה בהגעה למסגרת חינוכית היא חינוך הילדים להרגלים שיאפשרו להם בעתיד התנהלות נכונה למען הצלחה במסגרות החינוך השונות, במסגרות העבודה ועוד.
הצלחת החינוך נקבעת כשילדים מפגינים מיומנויות תקשורת חברתית יעילה הכוללת ריסון בריא, יותר אמפתיה לזולת ויותר ביטחון עצמי בהתמודדות עם לחצים בין – אישיים או חוויות אחרות הכרוכות בבחינה ובביקורת. ברור שאין הכוונה ללמד אותם להמיר את הצורך בתזונה נכונה באכילה רגשית. אזור הנוחות של הילדים בגילאים הצעירים ובגילאים הבוגרים יותר הוא האכילה. כשאנחנו מאפשרים צמצום זמן הלמידה וההתמודדות עם אתגרי הלמידה באמצעות בריחה לאכילה, אנחנו יוצרים מצע לאכילה רגשית שאינה לטובת הילדים. ביחד, הורים ומורים נעשה למען כשההורים בבוקר יחזרו לנהל רוטינת בוקר בריאה. קמים בשעה שמתאימה להספיק לצחצח שיניים, להתלבש, להתכנס במטבח, לשתות ולאכול ואז יוצאים למסגרות. כשמגיעים לבית הספר, המורה מתחילה יום ב "בוקר טוב תלמידים היום נלמד… היום יתנהל במילוי מיטיב ויעיל למען העשייה הלימודית והחינוכית". ארוחת בוקר מתקיימת בהפסקת האוכל לאחר השיעור השני. והפסקת אוכל – ארוחת צהרים במסגרות בהם מתקיימת הסעדה ואם לא אז בבית. גם בבית לא אוכלים כל היום. יש זמנים לארוחות. נלמד להיות שבעים מעשייה משמעותית לנפש, תוך כדי שמירה על תזונה נכונה לגוף.

"מלחמה, זה אמיתי?" שאל תלמיד כתה ב'.

בפגישה ב"גוגל מיט", נשאלה שאלה: "למה אם יש מלחמה בדרום, אנחנו בגולן במקלטים?". שאלה שמבקשת לנרמל את המצב. נורמלי, באמת? איך מנרמלים מצב של מלחמה לילדים קטנים? שאלתי את הילד, היכן אמא? אמר במטבח. אמרתי: "למה אני לא שומעת אותה?" אמר: "כי אני עכשיו מדבר איתך". אמרתי: זה כל כך ברור שאמא נמצאת במטבח ושומרת על השקט כשאתה בחדר מדבר איתי. זה הבית שלכם הקטן. ויש לנו גם בית גדול והוא מדינת ישראל. כמו שאמא ואבא קבעו חוקים בבית הקטן ואתם האחים מצייתים. יש לנו גם אבא ואמא בישראל, הבית הגדול ובו אנחנו העם מקשיבים לכל ההוראות של אבא ואמא שלנו. זה הצבא, המשטרה והממשלה.
כל אחד זקוק לבעל סמכות שיתמוך בו ויגן עליו (Beek ,Freeman & Daivis, 2004). למען שמירה על שליטה ואוטונומיה לה זקוק כל אדם ובמיוחד ילדים צעירים, חשוב שנמנע מערעור אמונות, התנהגויות ומניעים לא תפקודיים למען לא נמשוך להתנהגות אוטומטית ותוקפנית.
בימים טרופים של מלחמה אנו לא עוסקים בלתקן את הילדים שלנו או למחות כנגד התנהגויות עבר. זה הזמן להעביר מסר עקבי של סקרנות ורצון להבין את החקר העצמי של כל אחד ואחד מהם. למידת אסרטיביות הולמת עם תקשורת מכבדת ויעילה תעזור לילדים לשמור על האוטונומיה שלהם עם פחות איום של דחייה מצד דמות הסמכות ופחות נזק היקפי לשני הצדדים בעקבות התלונות, התרעומת והווכחנות.
ביחד חושבים כיצד מכינים תיק למקלט/לחדר הממ"ד. חשוב להכין את המקלט ביחד. ללכת עם הילדים להכיר את המקלט. לנקות ביחד את המקלט ואף להחליט מי ישן איפה. למזער אי ודאות. לשים בו משחקים שהילדים אוהבים, אולי גם חטיפים/ממתקים. לפתוח שיחה במקלט, אם יש שאלות, על כללי התנהגות במקלט, מי אמור להגיע למקלט?
המצב העכשווי גורם להתעוררות רגשות שלא חוו בעבר. יש לעזור לילדים להבין שכל השינויים בעוררות שהם חווים הם בעצם מצבים רגשיים ושהמצבים הללו נורמליים בהחלט למצב בו אנו נמצאים היום. חשוב להימנע ככל האפשר מהמילים חרדה ופחד מהצד המסביר. ל"פרק" את הרגשות להתנהגות. "כיצד אתה נוהג כשאתה מרגיש את מה שאתה כרגע מתאר?" זיהוי התחושות הממשיות של כעס, אכזבה ומצבים רגשיים אחרים פותח צוהר רב ערך למחשבות אוטומטיות רלוונטיות ולאמונות הליבה הבסיסיות של כל הנפשות בסביבה.
תפקידנו המבוגרים האחראים להקרין אמונה וביטחון, שיש לנו כל מה שצריך לזמן כזה (הגנה פיזית) להעצים את הצבא והמשטרה שלנו באוזני הילדים, שאנחנו ההורים לא עוזבים אתכם הילדים, אנחנו ביחד (שייכות וקשר אישי). ממשיכים בשגרה של ארוחות, משחקים, ציות לכללים ועוד. לא פורשים רק לטלוויזיה ומבקשים מהילדים להעסיק את עצמם. אנחנו איתם. משחקים, צוחקים, רואים סרט במשותף ומשוחחים. באופן עקבי ונחוש לתת לילדים תחושה של שליטה במצב.

אמון וכבוד הם הבסיס למערכת יחסים

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

הנחיות פרקטיות להתמודדות עם החיים

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).