"אין כבר דרך חזרה" זו לא קלישאה, זו שורה מתוך שיר שכתב יורם טהרלב. שיר שאני מלמדת אותו במסגרת תוכנית הלימודים "שיר עברי", גם בכיתה ב' וחוזרת ומלמדת את אותו שיר בכיתה ד'. בכיתה ב' חשוב לנו להכיר ולהבין למה חשוב להמשיך תמיד קדימה ולא לחזור אחורה. ובכיתה ד' בהכרות עם מפת ארץ ישראל, כשאנו מציינים את הישובים חדרה, פתח תקווה, רחובות וגדרה ומבינים את המסלול צפונה ודרומה במפת ארץ ישראל.
כשהחלוצים "מלאי תקווה תקעו יתד בארץ האבות", הם הציבו לעצמם מטרה גבוהה מאוד לעולים חדשים שלא ידעו את השפה, שלא ידעו את עבודת האדמה, לא ידעו שמירה מהי. בעצם יותר לא ידעו מאשר ידעו. ומה בעצם הם ידעו? הם ידעו שהם רוצים מדינה. הכוונות וגובה הסטנדרטים של כל אחד הם שיקבעו את גובה התוצאות שלו (אלון אולמן). הילדים הצעירים מלאי התקווה לעתיד טוב ומצליח תמיד ידעו מה לענות כשתשאלו אותם מה התקוות שלכם? האחריות שלנו המבוגרים לטעת בהם את המוטיבציה, את האמונה שיש ביכולתם להשיג את התקוות. מה שאתה מקבל כשאתה משיג את מטרותיך לא חשוב כמו מי שהפכת להיות בכך שהשגת אותן (הנרי דיוויד תורו, סופר ופילוסוף אמריקאי).
ההקשה להגשמת חזון. החזרה על דברי הרצל "אם תרצו אין זו אגדה", אינה קלישאה, זו אמירה שחייבת להאמר. אדם נהיה מה שהוא בוחר להיות בהתאם למה שהוא מוכן לעשות כדי שזה יקרה (אלון אולמן). כשחוזרים אל המילים של השיר שכתב טהרלב, אנו מבינים שהחלוצים סבלו כאן מקדחת, חמסינים, אש קרבות והם לא בחרו לחזור לארץ המוצא שלהם, הם בחרו להמשיך ולהפרות את השממה. להלביש את ישראל ב"שלמת בטון ומלט" ו"לפרוש מרבדי גנים" (שיר בוקר / נתן אלתרמן).
כל ילד חייב להאמין שיש לו את היכולת להשיג, יש בכוחו את המסוגלות להתגבר על הקושי. בחברות ובערבות הדדית. האמונה מתחילה במחשבה שאנחנו המבוגרים אחראים לה. מחשבה מייצרת רגש, שמייצר פעולה והיא מייצרת תוצאה. חשיבה חיובית היא חשיבה מקדמת. פעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא הרגל. אנחנו מייצרים הרגלים ואוסף ההרגלים שלנו מרכיב את האופי שלנו. מחשבה שחוזרת שוב ושוב נקראת סיפור פנימי – העולם המטא-פיזי שלנו. הכוח להבנות אישיות בידנו.