תגית: תקשורת

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

כהורים חשוב שלעולם לא נשכח או נזניח את הערכים שלנו, המאפיינים האישיותיים המשפחתיים והכללים, המהות וההוויה שלנו. עלינו לשמור על האותנטיות שלנו, על ה"אני מאמין" האמיתי והעמוק שלנו, או שאין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד בתהליכי החינוך שלנו המושתתים על בסיס הערכים הללו.   מערך האמונות שלנו נובע מההוויה שלנו. אם בהוויה שלי אני זקוק באופן קבוע לתשומת לב, ברור שההתנהגות שלי תושפע מהאמונות שלי. אם אנחנו נאמין "אני טוב", סביר להניח שנשכיל למנף זאת להתנהגות המיטיבה עם הסביבה ומן הראוי עם ילדנו.

יתרה מכך, כשאנחנו נאמין שקו החינוך שלנו הוא האני מאמין שלנו ולא נוותר עליו, אנחנו ניתן את הביטחון לילדנו שקו החינוך נכון ומתאים לנו כמשפחה ולהם בתקופה בה הם חיים. בכתות הצעירות נוהגים לשלוח ילדים להתארגן בקבוצות קטנות, שמא ילד יפגע מנהירה המונית לכיוון המקום בו מונחים הילקוטים. שלחתי את כל מי שיש לו "קוקו", קמו בנים ובנות ויצאו. את כל מי שלובש חולצה שחורה יד קמו כל הילדים שלבשו חולצה שחורה וכך הלאה. כשנותרו כחמישה ילדים אמרתי "כל מי שיש לו עיניים יפות יכול לצאת", הילדים לא זזו. הסתכלו אחד בשני ואז אחד אמר "יש לי עיניים כמו של אחותי והן יפות". ואז לאט לאט, ממש לאט לאט הלך עוד אחד ועוד אחת. ואני שואלת אייך? למה ילד לא מאמין באמונה שלמה שיש לו עיניים יפות? העיניים הם מראה של הנשמה. כל ילד חייב להאמין באמונה שלמה שעיניים שלו יפות.

בכל שלב שבו אנחנו נמצאים בחיים גם בזמנים של משבר ומצוקה, ואולי דווקא אז – זה בדיוק הזמן לדאוג לאיכות החיים שלנו. דווקא אז בזמנים של משבר הילדים שלנו הכי צריכים אותנו. לקבל אמונה שלמה בעצמם. הם זקוקים לאותו ליווי, חיבוק, תקשורת מקרבת שתחמם את רוחם, שתחזק אותם, שתאפשר להם "פינה חמה".

האם הילדים שלכם מאמינים בעצמם? האם נתתם להם את הכלים להאמין שהם מסוגלים להתמודד. עד כמה "הפינה החמה" מהווה מקום לקבל כלים להתמודדות ולא מקום לקורבנות. הילדים שלנו מבקשים כלים להתמודד עם הקשיים, להסתגל לסביבת חיים חדשה, לדמויות חדשות בחייהם. ההסתגלות היא תהליך, את התהליך עוברים ביחד. ההורה מהווה מדריך, מורה דרך לחיים. את ההנחיה כיצד ללוות את הילדים וכיצד להיות עבורם במקום הנכון, בזמן הנכון ובכובע הנכון, אפשר לקבל בליווי מקצועי של הדרכת הורים. בקליניקה ההורים יכולים להכיר את האני מאמין שלהם, מה הם הערכים החשובים שהיו רוצים להעניק לילדים וכיצד להטמיע את אותם ערכים תוך חיזוק "האני" של כל ילד וילד, כך שיאפשר להם להתמודד, להסתגל למסגרת חדשה, למורה שלא הכיר ולא לסגל דפוס הימנעות, שלא מקדם אף אדם ולא משנה מה גילו.

להיות כָּשֵׁר נפשית, זה לבער כל פרור חמץ שלא טוב לנו בנשמה. כדי לעשות זאת עלינו להקפיד בכל הזדמנות על ניקיון תקשורתי. להכיר בתקשורת ככלי זמין ונכון למען הכַּשְׁרוּת הנפשית. בימים של ניקיון הבית, זמן נהדר לשלב משחק. בכל פעם שאנחנו מנקים עם המטלית את המדף לאמר בקול "אני מנקה את הכעסים שלי על חבר/ה…" ולפרק את הכעס לרזולוציות הנמוכות ביותר, "על שפגע בי כשאמר שאני מתקשרת בזמן לא מתאים". ואז האם שמנקה ביחד "אני מנקה את הכאב שלי שאתמול שהרמת קול עלי, כשרק חשבתי על טובתך, שהחבר הזה עושה לך רע וחשוב לי שלא יהיה בקרבתך" וכך ממשכים, וצוברים נקודות לשיח עמוק יותר, כשיושבים לנוח בהפסקת שתייה. כן חשוב לא לשכוח לעצור ולשתות.
באמצעות תהליך שיתופי של חקירה, בחינה וערעור של הנחות ומחשובת אוטומטיות, אפשר ליצור הערכה מאוזנת ומציאותית יותר של המצב. בניית אסטרטגיות התמודדות לניהול תגובות לקונפליקטים, שיבושים או יציבות של הקשר. ניקיון תקשורתי בין הורה וילדיו, הוא רכיב הכרחי בתכנון להבניית חינוך מיטבי עתידי. מיומנויות חברתיות ובניית תקשורת יעזרו ליצור סגנון מסתגל וחיובי יותר של אינטראקציות וניסויים התנהגותיים יעניקו הזדמנות לתרגל "ספירלה מסתגלת" של תפקוד (Yalom, 1995, p. 43).
בזמן שאנו מנקים את הנפש מעכבות של כעס ואכזבה, לא לנהל שיח. כדי לא לעכב המשך הניקיון התקשורתי. חשוב לעבוד בשיתוף פעולה כדי לגבש הסכמה בדבר מטרות חישוב המסלול מחדש. מטרות ברורות ועקביות כדי להימנע מדילוג מבעיה לבעיה מבלי להשיג התקדמות של ממש.
בשיח שיתנהל בזמן סיום העבודה/המשחק, חשוב שהמטרות יהיו תוצאה של הסכמה הדדית, כדי לצמצם את חוסר שיתוף הפעולה ואת מאבקי הכוח שיכולים לעכב את השינוי במסלול החיים המתבקש. הזמן והמאמץ המוקדשים לפיתוח מטרות המוסכמות על שני הצדדים הם השקעה ראויה וכשרה לשני הצדדים. שהרי שיח, מכבד ומאופיין בתקשורת נקייה ממקסם את המוטיבציה של הילד/ה לשינוי. מצמצם את ההתנגדות שלו ומקל על פעולת השמירה על התקדמות עקבית לקרוב לבבות ושינוי התנהגות מיטיבי.
בשיחה יש להתמקד במשמעות של "מהו שיפור עבורך?" לשני הצדדים. תאום ציפיות. לתאר איך ייראה השיפור הזה בנסיבות חיים אמיתיות ותפקודיות באופן נכון ומיטיבי. תחזוק ההחלטות שיבואו בעקבות אותן הצבת מטרות, נשען על קבלת האמביוולנטיות שבין ההורה המחנך לילד, הנדרש בחינוך הדחפים שאינם מטיבים איתו. ולכן חשוב להקפיד על הגישה המוטבציונית המבקשת ליצר מוטיבציה אצל הנער/ה ולא לכפות עליהם קו מסויים, שיביא להימנעות או פעולות מרד, שיקשו עלינו חינוך נכון ומיטבי.

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול המכיל מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגיות, המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. דהיינו אנו פועלים אסוציאטיבית לפי עיוותי חשיבה מבלי לשלוט בחשיבה שלנו.
לפי בנדורה ועמיתיו (2001), חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. הרעיון של "כפתור האור" נולד מתוך כוונה לשנות את הדיבור הפנימי מעורר החרדה וליצור אסטרטגיה חדשה להתמודדות. זה נכון לנו המבוגרים ולילדינו הצעירים.
רבים מאיתנו ההורים נפגשים עם סיטואציות מאתגרות ולא רק שאנחנו מפרשים על פי המחשבות שלנו שנובעות מההיסטוריה שלנו את הסיטואציה, אנחנו גם דואגים שהילד/ה יקבלו את הפרשנות שלנו לסיטואציה ומכניסים אותם לעיוות חשיבה שבכלל לא היה קיים בעולם, עד לאותו רגע.
כשאנחנו נפגשים בסיטואציה שבה הילד/ה נהגו שלא בנורמות החינוכיות שלנו, חשוב לא מיד לפרש, לשפוט ולייעץ. הרפיה פסיכולוגית, באמצעות נשימות או הרפיית שריריים היא דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע, להגביר את חוויית השליטה העצמית ולווסת מצבי עוררות שלילית. רק לאחר שנרגעו הרוחות, יושבים להבין "מה היה לנו שם?" מה באמת קרה? התייחסות לעובדות. ובהפרדה גמורה, מה קרה לנו שם? רגשות, אלו רגשות צפו ומה באמת עשינו, כיצד נהגנו? מה יכולנו לעשות אחרת? הסבר פסיכו-חינוכי מפחית באופן מיידי חששות רבים הן אצל המבוגר והן אצל הילד. נוצרת הבנה לתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. הבנה כזו יוצרת תחושה של שליטה, כוח ומוטיבציה לשינוי.
ילד שמבין את הסיטואציה בהקשר לעולמו ולרגשותיו ולא לשל המבוגר, מצליח להגיע לשליטה עצמית. הוראה עצמית היא היגד פנימי שמטרתו להחליף את המחשבות האוטומטיות השליליות. הוראה עצמית יעילה, מאפשרת באחת את הכוונת הקשב לחשיבה חיובית יותר ויעילה יותר עבור הילד. ככל שההוראה העצמית תיגע באופן מדוייק יותר באמונות הבסיס, כך תהיה יעילה יותר.
ילד שאינו מעוניין לשבת לשולחן השבת עם כל המשפחה, הסיבות שלו לגיטימיות לו. יש לשבת ולשוחח אתו. אם אתם מסוכסכים עם ההורים שלכם, לא בטוח שגם הוא מסוכסך איתם. לא לפתוח את השיחה "גם אני לא אוהב את סבתא, אני מבין אותך…". אסרטיביות: "כולם יושבים לשולחן בעוד 10 דקות, מה הסיבה שאתה לא רוצה להצטרף? איך אפשר לעשות שתצטרף, כי כשיאספו את האוכל מהשולחן אין אפשרות לאכול". תנו לילד לדבר. יש לקחת אחריות על ההחלטה לא להצטרף לשולחן. היו אתו לפתרון הקושי, אל תפתרו בשבילו.

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).