אייך נביא את הילדים לעשייה מבלי שיפחדו מאי הצלחה?

אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.

צורך אל מול אשליה, בהורות תומכת

סטיבן א' מיטשל, טוען לאינטראקציה שבין מטפל למטופל. כפי שקיים הספר מורה יועץ, שנותן כלים לכל מורה להיות יועץ בכיתתו. אני אקח מהכלים שנותן מיטשל בספרו למטפלים  ואבקש מכל הורה לראות עצמו שותף פעיל במעורבות חוויות הילדים שגדלים תחת חסותו. ברור לנו שכל הורה נמצא תמיד בהתלבטות מה לעשות? כיצד להתנהל מול הילד שמגיע נסער מבית הספר או מעבודה שבה מנסה לחסוך כסף.

כמנתחת התנהגות אני בונה תוכניות התערבות המבקשות להביא משפחות לחיים מלאי אחווה ורעות המנוהלים בהרמוניה ובהדדיות המובילה ערכי כבוד. במהלך יישום התוכנית מגיעים למצבים של שיחות נפש שלא היו לפני שנכנסה התוכנית. התוכנית מחייבת שיחות אישיות ושיחות משפחתיות. ההורים מבינים שלמעשה עד לשלב זה, כל בני הבית זרמו עם החיים. נהגו בקונפורמיות. קונפורמיות היא התאמה של עמדות, אמונות והתנהגות לנורמות החברתיות. כאשר קונפורמיות מתרחשת על ידי השפעה חברתית נכונה, היא מאפשרת בשנים הראשונות לחיים ללמוד ולאמץ את ההתנהגות החברתית הנחוצה על מנת להתנהג באינטראקציה עם אחרים בחברה באופן נכון לחברה ולאו דווקא לאני שלי. שהרי אין צמיחה אישית וחשיבה להכיר ברגש של כל אחד ואחד מבני הבית.

הזרימה והקונפורמיות מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו של מיטשל, המשמעות אינה בתהליך‑ אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל ואני טוענת שההורה במקום הזה חייב לנקוט בטכניקה אחרת. אין "עשה" ו"אל תעשה" שמונחים על ידי החברה. יש לתת מקום לביטוי הרגש (גם במסגרת שמירה על חוקי המסגרת והחברה בה הילד נמצא). חייבים להכיר בקונפליקט שבין הצורך להיות שם בשביל הילד, להקשיב לו ולנסות להיות אמפתיים לצרכים שלו, לבין האשליה שאכן ניתן להיות שם במלוא המובן להגן עליו מפני כל. הקונפליקט מגיע מההיסטוריה של ההורה עצמו. ההורה אינו מסוגל לנתק את עצמו מחוויות העבר שלו עצמו. החוויה הרגשית של הילד וההיסטוריה של ההורה שזורים בהשתתפות הרגשית, כפי שציינתי בספרי "גלגולו של חינוך". אין לבחור בין פרשנות וחוויה רגשית מתקנת‑ הם הולכות יחדיו. התפיסה המסורתית שפרשנות היא לא פעולה, כך שהיא רק מייצרת תובנה ולכן  חופשייה מאקטיביות/היותה הצעה היא אשליה .

להיות הורה הכוונה היא להיות אותנטי. יצירת משמעות, משמעות המטפחת חוויה וחיים. להציע לילד דרך חיים. דרך בה אחד המימדים הבולטים הוא התבוננות עצמית , חיפוש אחר משמעות במתח בין עבר והווה, פנימי וחיצוני.השפעת ההורה היא קריטית. הכרה בעצמי שלי למען צמיחה אישית מותנים באותנטיות והימנעות מניחומים באשליה.ההורות מהווה תהליך שבו מעבירים לילד אוטונומיה הנבנית מתוך הכרה באינטראקציה  שבין ההורה לילד. הקשבה לרגש, אמפתיה, חיבוק ואותנטיות. הילד מבקש מאיתנו להיות המכוונים ולא להשלות אותם בחלומות שווא.