"בן אדם כדרך העולם, כצל עובר כחרס הנשבר", זו החוויה שהביאה איתה סטודנטית, שהגיעה מפורקת לקליניקה. אייך זה שאנחנו מנסים לעשות טוב, רואים בעשייה שלנו טוב ויהיו תמיד אחד או שניים שימצאו מה לא נעשה טוב. שיפרשו את הנעשה בסינון שכלי (מחשבות אוטומטיות המתפרשות בcbt). ביום הולדת של חברה, הסטודנטית רכשה כרטיסים להופעה. לא מצאה מקומות לכל החבורה ולכן התקיים פיצול. אחת החברות כעסה שלא תוכל לשבת עם חברתה ובאמונה שלמה קבעה "את עשית זאת בכוונה". הסיטואציה הזכירה לי שלפני מספר שנים הפקתי וביימתי פסטיבל בבית הספר. המטרה הייתה לפרגן לילדים, להעלות אותם על במה, להעצים אותם בפן החברתי והאישי. הילדים יצאו משיעורים כדי להגיע לחזרות וכמובן היה כעס מאוד גדול עלי, שאני לא רואה את חשיבות הנוכחות שלהם בשיעורים.
אנחנו עושים במטרה להביא למושלמות ובתהליך ההבניה של המעשה הטוב, משהו למשהו משתבש, ובהנף יד, כצל עובר, אנו כחרס נשברים אל מול אותו אדם יקר שנפגע, כשבאמת ובתמים לא התכוונו לפגוע. לא חשבנו עד הסוף. על כמה פרויקטים בחיינו אפשר שנאמר שהגיעו לידי שלמות? שאין בהם שום פגם? והאם ייתכן שנמצא לפחות אדם אחד, שאולי לא שיתף אותנו והוא לא חושב שאותו פרוייקט אכן מושלם בכל המובנים? האם ייתכן שלא יכבידו ידם עלינו ויתנו תקווה מבלי לדון אותנו תמיד לכף חובה?
לקחתי את השיר "בן אדם", שכתב אהוד מנור ובמסגרת שיר לחוסן נפשי ניסינו להבין כיצד אנו מצליחים להוקיר את העשייה שלנו, לקבל את חוסר המושלמות שלנו, לאהוב את העשייה שלנו ואת עצמנו ולא להתרסק כחרס שנשבר. חשוב שניקח את הדברים שנאמרים לנו. נכתוב אותם. נעביר אותם ממצב של שמע למצב של קריאה. כשנקרא את הדברים נוכל גם לציין מה בדיוק קרה. מה היה האירוע? אלו דברים טובים קרו בארוע והאם ממה שנאמר לנו יש מקום להרים ראש ולעשות למען הטבת המצב? אם לא ניתן, חייבים להתקדם. ללמוד לפעם הבאה. לקבל את התובנות, להתנצל בפני מי שנפגע ולהמשיך לפרוייקט הבא. לא לחדול מעשייה ולא לפחד שמשהו ישתבש, שלא יהיה מושלם.
דמיון מודרך נמצא יעיל במיוחד למען ערעור על סכמות ברמה רגשית. החייאת החוויות במפגשי העיבוד הרגשי, גורם להבין את הקשר בין העבר להווה. האקטיבציה של אמונות ליבה מעניקה הזדמנות להנחות דרך הדמיון וליצור נקודות מבט חדשות כדי להמשיג מחדש את חוויות העבר ולגבש הסברים חדשים ומסתגלים יותר שלא היו נגישים בעבר.
בשיר בן אדם, מזכיר לנו אהוד מנור שימנו קצרים. חשוב שלא נפסיק ליצור ולעשות למען. נחשב מסלול מחדש, אם אפשר. אם לא, ניקח תובנות מהעבר להווה ולעשייה עתידית. אל תפסיקו לעשות למען. חפשו את האנשים שנותנים לכם נשימה, תקווה, נחמה ואהבה. מלאו יומכם באור ואהבה וכן, נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים.
ארכיון התג: עשיה
אייך נביא את הילדים לעשייה מבלי שיפחדו מאי הצלחה?
אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.
הגירוי לעשייה והגמול שמעודדים מוטיבציה לעשייה חוזרת
הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.
נפסח ונעשה אביב
זוג הורים הגיעו אלי לקליניקה כשמצאו עצמם בזמן ניקיון הבית מפנים חפצים ישנים ששירתו אותם בעבר ולא משרתים אותם היום. בהפסקה שעשו, התיישבו על הספה וביחד אמרו "הלואי והיינו זורקים את הכעס, את הכאב, את ה.." והמשיכו כך בפינגפונג… עד שהחליטו, נלך לשיחה ייעוצית ונבין כיצד עושים זאת.
כדי שהאביב יהיה בחיינו ויהווה התחדשות, עלינו למהר ולזרוק מספר דפוסי התנהגות, שמעכבים אותנו מצמיחה והתחדשות. סוגי ההתחדשות שונים, הצורך להתחדש, התחושות שמלוות את ההתחדשות וההצלחה האישית שבאה בעקבותיה, הם האביב בחיינו. נשאלת השאלה כיצד נצליח לזרוק את אותן משוכות שמהוות לנו קושי ואולי אף פחד מלהתחדש? וכיצד נדע לפסוח על אותם דפוסים שכן נכונים לנו, משמרים אותנו עם חוסן נפשי ומהווים קרקע פורייה לחוויות ההצלחה שלנו, ובהם לא ניגע?
בפגישה כל אחד מבני הזוג כתב על שלושה פתקים את דפוסי ההתנהגות שהיה רוצה לזרוק, כמו לצעוק כשכועסים. ועל שלושה פתקים נוספים את אותם דפוסי התנהגות שהיה רוצה לפסוח עליהם ולשמר ושאיש לא ייקח ממנו, כמו למשל לפרגן על עשייה במסגרת הביתית. התחלנו והעצמנו את דפוסי ההתנהגות שמיטבים עם המתנהג והסובבים. בני הזוג פרגנו אחד לשני על העשייה למען והאכפתיות. משם עברנו לחלק הקשה יותר, כיצד זורקים דפוס התנהגות? האם כך אפשר, האם זה חפץ? נכון, לא מדובר בחפץ וחשוב להבין מה שירת אותו דפוס התנהגות בעולמנו, שלא הטיב איתנו ועם הסביבה. כשאנחנו מבינים שאותה התנהגות שירתה אותנו, למשל צעקה. היא יצרה מצב ששמעו אותנו. בשיחה של תאום ציפיות. קביעת כללי התנהגות שיאפשרו לנו להישמע ולהראות מבלי שנצעק. נקבע כלל של סימן "פסק זמן" ואמירה בתקשורת מכבדת. זו תהא ההתחדשות שלנו. האביב יפרח ויאיר את ביתנו.
התחדשות נובעת משינוי צורת חשיבה. ההתחדשות הפנימית מגיעה מחשיבה שונה מזו שהייתה לנו קודם. להבין שקיבעון מחשבתי יוצר עיכוב בצמיחה. אנחנו יודעים להתחדש בבגדים חדשים, בכלי מטבח חדשים, עלינו ללמוד שגם דפוסי התנהגות ניתן לקנות. לא בחנות אומנם, אבל יש למידה מחודשת של דפוסי התנהגות שיביאו אותנו להצלחה אישית שאותה אנו רוצים להגשים. ההתחדשות תתקיים כשנבין שיש מקום להתחדשות. שנכיר שהגיע תקופה אחרת, זמן אחר ואנו, רק אנו יכולים להביא לשינוי משמעותי, שיביא אותנו לפריחה. המרכיב העיקרי להתחדשות תלוי בנכונות שלנו להשתנות. אנו נדרשים שוב ושוב לאומץ לעשות את מעשה אברהם – להעז לא לדעת, לשאת ספק, לשאול שאלות. גם כשראה שכולם מתפללים לפסל, הוא מצא לנכון לחשוב על שינוי דפוס. האם ידע לאן פניו? האם ידע מה ההתחדשות המתבקשת? בכל זאת, ראה שהקיים לא משרת אותו ובחר לשנות.
צריך ללכת הלאה, למרות הקושי ועם הקושי
הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?
אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.
אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.
חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.
מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.
השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.
מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.
שינוי הוא תמיד לטובה, צרו אותו
אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.
כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.
אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.
"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.
להיות תלמיד ממושמע זו עבודה קשה
השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".
חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".
"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?
האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר). הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.
צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.
המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.
כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.
החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.
האם נתחדש ונחזור כמקודם?
בכל יום פגשתי הורים ומורים בשביליי הישוב, בסופר, בחדר המורים, בקליניקה הפרטית וכולם שואלים אותי: "מה יהיה נצליח לחזור ללימודים רגילים? לחיים נורמלים?" אפשר לשבת ולנתח מהם לימודים רגילים ומה הם חיים נורמלים, לא בזה נעסוק, מה שחשוב הוא האם נתחדש ונצליח להטיב דרכינו מחוויה זו או אחרת בחיינו, שבאה עלינו כגל, כנחשול וערערה את שיגרת יומנו?
אספר לכם על "עוף החול". עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי. המחזוריות היא סוד הקבלה המבקשת מאיתנו להבין שהחיים שלנו הם מחזוריים. פעם למטה פעם למעלה, כמו בשירו של אריס סאן. אנחנו כל הזמן יודעים שהחיים מביאים אותנו לתקופות טובות יותר בהן אנו מתמלאים באנרגיות ובחוסן נפשי, כי מגיעות גם תקופות קשות, בהן עלינו ללמוד כיצד להטיב דרכנו ולעשות למען תיקון (שזו המהות של הווייתנו כאן ביקום).
ביהדות, על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט, ה), עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (פרק כ"ט, פסוק י"ח): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול – "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". ואני אקח את ה"חול" לימות החול. אנחנו בשבתות וחגים נחים. בימי החול, אנחנו עמלים, לומדים, מתמודדים עם המציאות. ימי החול שלנו לא קלים ובתקופות שאנחנו מכנים כקשות, אותם ימים מטלטלים אותנו, האש בוערת, שורפת, זה הזמן לדמות את עוף החול שלנו ולהחיותו מחדש. צאו מהבתים אל הטבע המרהיב ביופיו בארץ ישראל שלנו. נשמו את האוויר הצח, הנקי והטהור אל תוך הריאות, מלאו אותם באור ואהבה ובכוחות מחודשים וקומו לתחייה מחודשת.
התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח: ורש"י שם) מבאר שעוף החול זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נוח, כשכר על כך שלא ביקש מנוח מזון בתיבה משום שראה שהוא טרוד בהאכלת שאר החיות. הדרישה שלנו שמשהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה, היא אינה נכונה ואינה מביאה אותנו לתובנות שיטיבו את דרכינו. המסוגלות שלכם כהורים לחזק ולהביא את ילדכם שלכם לאמונה שהכל תלוי בהם. שגרה היא מתווה של הכוונה לעשייה משמעותית. הרגיל והנורמלי, הם מושגים שאנחנו מבנים למען השקט הנפשי שלנו. קבלו באהבה שינויים שמוכתבים ומצאו את הדרך להשתלב חזרה, אחרי תקופה לא קלה, בחברה, בלימודים ובעבודה. המודל שאתם תתנו לילדכם על החזרה לאותה עשייה משמעותית, היא שתעצים ותוביל את ילדכם לחזור ולהתקדם באופן שיביא אותם להצלחה. בכוחות משותפים נעשה ונצליח.
יצירת מציאות חדשה
אפלטון בספרו "מדינה" מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. בכל בית, הבניית המשפחה, דומה להבניית מדינה קטנה. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.
מפסיקים את ה"תרצת" (אין עבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר נחזור לתלם, אחרי הסגר נחזור נחזור לעבודה). עצרו התרוצים לא עוזרים, הדחיינות גם היא לא. שבו ותעלו ביחד את הקשיים בבית תכנסו לפרטים הקטנים, בכלכלה ובחינוך הילדים. מה נדרש מכם, כדי להביא את הבית להתנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.
לאותה התארגנות מחדש, אקרא אחריות. חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.
ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. אל תהיו מודל חיקוי לתרוצים, צדקנות ודחיינות. הילדים לומדים מכם שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, הילדים מבינים שאתם מאבדים שליטה. הילדים מצליחים גם להביא את ההורים לאי הסכמה. היו חזקים. הילדים צריכים אתכם חזקים. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.
מצאו רגע שקט ושקפו מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג (ספירת מלאי) ואז תרשו לעצמכם לחלום. כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי/חינוכי או מנתח התנהגות.
הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לאפשר להם להיות שותפים בחלוקת התפקידים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה
להיות השמש בחנוכיית המשפחה
בכל חג חנוכה אנו מקדישים זמן לחשיבה על האור שבתוכי. אור הנר ומשמעותו בחיינו שלנו. הפעם אני מבקשת שנעלה מדרגה. ניקח באחריות את תפקיד השמש. נהיה כל אחד ואחד מאיתנו במשפחתו הגרעינית ואולי אף המורחבת ה"שמש". נהיה גבוהים יותר, נשקיף מלמעלה על האור של כל הנשמות שעוטפות אותנו מדי יום ונשמש אותם להדלקת האור שלהם ולו בהבנה גדולה שאורם שלהם ועוצמתם יעצימו את אבוקת האור הגדול בביתנו שלנו, בו אנו חיים.
כמות האור שנר אחד יכול להפיץ היא מוגבלת. אבל אם תתמקד ב- “להדליק” אנשים נוספים, הרי סך האור שיהיה בעולם, בזכותך, יהיה הרבה יותר גדול מאשר אם רק תפיץ את האור הפרטי שלך. בכל יום חשוב שנמצא אדם אחד (לפחות) בסביבה הקרובה ונדליק את אורו. נלמד אותו שיבין וידע את האור שבתוכו. נעזור לו להיות בחוסן נפשי ובביטחון עצמי ברמה כזו שיהווה לעצמו ולסביבתו אור גדול. שיהיה הוא הכוח להדליק בקרוב את סביבתו באור גדול.
באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר – בני/בנות הזוג והילדים – לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה. הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר. נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש. זה התפקיד של הכוח המוביל בבית. זו האחריות של המבוגר האחראי.
חשוב להיות מודעים שכשם שיש לנו כוח “להדליק” אנשים בסביבתנו ולהטעין אותם במוטיבציה חיובית ולהניע אותם לעשיה מבורכת, כך יש לנו את היכולת “לכבות” אנשים ולדכא את החלומות שלהם. ההדלקה והכיבוי היא באמצעות מילים. האור הראשון בעולם נוצר על ידי מילים – “ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור”. כך הוא רצה ללמד אותנו שלאמירות יש עוצמה שבכוחה לברוא עולמות. כמו כל עוצמה, ניתן להשתמש בה לשני הכיוונים.
לא פעם האנשים הקרובים לנו ביותר אומרים לנו משפטים כגון: “במשפחה שלנו אין כשרון למוזיקה. אין לך אפילו מה לנסות ללמוד לנגן”. “להיות עצמאי? אתה לא יודע שרוב העסקים נסגרים ופושטים רגל?!”חשוב להיזהר מאוד, לא למנוע מאנשים לנסות ולהגשים את החלומות שלהם. במיוחד להיות זהירים עם אנשים, שמושפעים מאיתנו בצורה משמעותית – הילדים, בני הזוג וחברים קרובים.
אם השמש היה משתמש באור שלו רק כדי להאיר את העולם, כמות האור שהוא היה מפיץ, הייתה קטנה יחסית ומוגבלת. אבל השמש משתמש באור שלו, כדי להדליק את הנרות האחרים. כך, כמות האור שמופצת בזכותו, גדולה הרבה יותר. אם כל נר, לא רק יאיר בסביבתו, אלא ידליק נרות אחרים, כמות האור בעולם תגדל בקצב של טור הנדסי.