המרת אמונת היסוד

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

הצלחה מעשית ושיטתית

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.

הצלחתי, איזה מזל

תקופת מבחנים. חרדת מבחנים, לחץ בלימודים. תחושה של כעוס. הילדים מוצפים ברגשות מעורבים של חוויות הצלחה ואי הצלחה במילוי משימות במסגרת החינוכית ובמסגרת הביתית. הבעות הפנים שלהם הן פעולות שמבטאות רגשות, כי כל פעולה מקורה ברגש.

רבים שואלים אותי, "cbt" זה להתעלם מהרגש, לטפל רק באמצעות השכל? התשובה היא לא רבתית. מכיוון שמטפל רגשי הוא כשמו, מטפל ברגש. המטפל קורא את הרגש, משיים אותו, לומד על הרגש ועל המטופל ובאמצעות טיפול מושכל הוא יוצר תקומה ממצב רגשי נתון שלא מאפשר התקדמות ועשייה מיטבית לחיים טובים, שלווים ומלאי הצלחה.

תלמידה שלי שקבלה את תוצאת המבחן אמרה בקול "איזה מזל הצלחתי במבחן". ראשי התיבות של "מזל" – מקום וזמן לעשות. מזל הוא מה שקורה כאשר מוכנות פוגשת הזדמנות (סנקה, פילוסוף רומי). הזדמנויות זו עבודה של אלוהים, של היקום. תמיד יש הזדמנויות . המוכנות – היא העבודה שלנו. מה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שתרצו, כדי להפוך למי שאתם רוצים להיות.

איזה מחיר אתם מוכנים לשלם? כמה זמן אני משקיע בלהכין את עצמי לשיעור? – ציוד, תכנון זמן, מילוי משימות. כמה זמן אני משקיע בחינוך הילדים שלי? – זמן איכות, זמן לסייע להם במילוי המשימות שהתבקשו ועוד. מה שיש לנו, הוא תוצאה של כל העשייה שלנו עד היום. חוויות ההצלחה שלנו מסתכמות בכל הבחירות שבחרנו ובכל הפעולות שעשינו.

כדי לשנות את התוצאות והפרות שלנו, עלינו לשנות את הסיפור הפנימי (לטפל בשורשים). בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני מציינת בדרכים שונות את העובדה, שמי שאין לו פתיחות וגמישות מחשבתית, שיודע ומאמין שיש דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, ובוחר בזמן  קושי, להתייעץ, לקבל הדרכה, הצצה לעולם שאולי אני לא יודע שקיים, אותו אדם יישאר עם האמיתות (הסיפורים הפנימיים) שלו, ולכן ימשיך לפעול את אותן פעולות ולקבל אותן תוצאות ולא יוכל ללמוד שום דבר אחר. אם אתה רוצה שינוי משמעותי בחייך – עליך לשנות את הסיפורים הפנימיים שלך לכאלה שיקדמו אותך אל התמונה המנצחת שלך (אלון אולמן).

את המזל, אתם תביאו לחייכם בעשייה. בנחישות. בהתמדה. ללא לאות. תנהגו כך בחייכם שלכם והיו מודל חיקוי לילדכם. הילדים צמאים להצלחה. הדרכת הורים, ייעוץ וליווי מקדמים להצלחה.  תאהבו חזק את עצמכם ואת ילדכם ותזעקו "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"/יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש.

תחרותיות לעומת הישגיות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

תקשורת נכונה לחינוך מיטבי

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

סוד ההצלחה בחינוך, נמצא בשורש האמון במערכת

תפקוד נכון במסגרת החינוכית משתקף בציר זמן של תהליך למידה; תלמיד שנמנע מאיחור לשיעורים ומגיע עם הציוד הנדרש למלא את כל שמתבקש במקצוע הנלמד, באופן עקבי ובהתמדה מקפיד על תפקוד לימודי, כגון השתתפות פעילה בכיתה, כתיבה במחברת, מענה על דף עבודה והתנהגות נאותה. מידת ההבנה של החומר הנלמד או הצלחה ביישומו, הם רמה נוספת להערכת תפקודו והיא תוצאה של התפקוד שהזכרתי למעלה.
בכל תקופה של הערכת התפקוד הלימודי, המורה עומד מול נתוני הערכה שמצוינים על ציר זמן הלמידה. חשוב לבנות ביטחון עצמי לנוכח חוויות מציאותיות של ביקורת ושל דחייה באמצעות הגנה אסרטיבית על עצמי (Padesky,1997). עלינו להקפיד לשפר את המסוגלות העצמית של התלמיד, את מיומנויות פתרון הבעיות שלו ואת תחושת הזהות עם פחות תלות בתשומת לבם של אחרים. במקביל לעבוד על שיפור מיומנות ההקשבה, איסוף נתונים מאחרים ומיזוג המידע. כיצד ניתן להפריד את המושג ה"עצמי" של הילד מההתנהגות, כאשר אנחנו כמורים נותנים מדד לפרשנות שלנו לאותו תפקוד ואנו מודעים לכך שהילד לוקח את המדד הנתון בתעודת הערכה ומפרש אותו באופן אישי כמדד לערך העצמי שלו?
המורה בשטח מודע לכך שתחושת הערך העצמי של הילד נקבעת על פי האהבה, החמלה והטיפול שהוא מקבל מהאנשים החשובים בחייו. יוטאגוגיה היא גישה פדגוגית המותאמת לצורך של הלומדים ללמוד באופן אוטונומי ועצמאי, ומתייחסת ליכולת לעשות זאת כמיומנות בסיסית לחיים במאה ה־21 וליכולת להמשיך ללמוד לאורך החיים בעולם המשתנה תדיר. בעזרת הוראה דיאלוגית, מורים חונכים בעלי מיומנויות יוטאגוגיות יכולים לנתב את ההוראה שלהם לקידום יכולות למידה ־ עצמית של תלמידים שונים ולהכין אותם טוב יותר להתמודדות עם אתגרי העידן הנוכחי. קו הוראה זה מתקיים ביושרה בין המורה לתלמיד ומחייב בניית אמון בין הצדדים.
קו זה של חינוך שבא מתוך תובנות של העוסקים בחינוך ובהוראה, מצריך התנהלות מסויימת בתוך המסגרת החינוכית. בכדי להביא את הילד למצב של למידה- עצמית, יש להקנות לו הרגלים של עבודה ולקיחת אחריות על תהליך העבודה. האמון שיתנו ההורים במורים שיודעים את עבודתם ועושים הכל למען הצלחתו של התלמיד בעתיד (בלימודים ובחיים בכלל), יאפשר הצלחה בהעצמת התלמיד וחיזוק הערך העצמי שלו. התערבות בעבודתו של המורה, מבלבלת את הילד ועושה את התוצאה ההפוכה. הילד לא מכיר בסמכות המורית, לא במקצועיות של המורה ובנקודה זו אין שום עשייה חינוכית.
הורים יכולים לבקש מהמורה לשקף להם את הרציונאל שעומד מאחורי דרישה זו או אחרת של המורה ולעולם לא לבטלה לאלתר. מן הראוי שהילד ירגיש שההורים מאמינים במסגרת החינוכית אליה נשלח מדי יום ילדם. כיצד ירגיש הילד בטוח במסגרת, אם ההורים שלו כל הזמן מאשרים בפניו, שהמורה לא עושה עבודתו באופן שניתן לסמוך עליו? גדולים תהיו אם נעשה למען הגברת המודעות לרגש ושיפור הסובלנות לתסכול.

אייך נביא את הילדים לעשייה מבלי שיפחדו מאי הצלחה?

אנשים מנסים להבין את סביבתם על סמך השלבים ההתפתחותיים המוקדמים שלהם עצמם, כדי לארגן את ההתנסויות שלהם בדרך הגיונית ולתפקד בצורה מסתגלת (Bosen,1988). הרגישות לאפשרות של דחייה מופעלת ע"י ההנחה שאם לא אהיה במרכז תשומת הלב, אדחה ואף יינטשו אותי. הילדים מאמינים שאנשים תלותיים יקבלו אותם ללא תנאים ולא סביר שיינטשו אותם (Bernstein,2005).
שתי נקודות אלו של היצמדות לניסיון כושל בעבר ואמונה שרק אנשים שחלשים יקבלו אותם, מעכבת אותם מצמיחה ורווחה נפשית. אנו מקווים לראות עליה בגמישות בהמשגה של עצמם ושל הזולת, יותר קבלה רגשית וביטוים של חום וחמלה כלפי עצמם וכלפי אחרים, יותר ראיות לאינטראקציות חברתיות הדדיות והתנהגויות מכבדות אחרות וניהול טוב יותר של יצר התחרותיות. על מנת להגיע לחינוך נכון שיוביל להשגת כל התקוות שלנו בחינוך, עלינו להקפיד ללא תנאי על שבחים ואהבת אמת, בכל הזדמנות שנקראת בנוכחותנו עמם. בשיחות שלנו איתם, נתמוך באמונות מסתגלות ובמאמצים תפקודיים ולהבחין בנסיגות לעבר אסטרטגיות של האדרה עצמית ועוררות עצמית מנותקת. יש ערך לסיכום משותף של הכלים המועילים לרעיונות חשובים שעלו בשיחה או באינטראקציה שמתקיימת בזמן אמת.
הילדים מצפים שההורים והמורים יקדישו להם זמן כשהם זקוקים לעזרה ויהיו זמינים בכל עת שהם מרגישים נזקקים. שההורים והמורים יראו את הייחודיות שלהם ודוחים מחוות צבועות של אכפתיות יתר. כך הילדים רואים בהורים ובמורים זיוף והקשר הבן דורי, האמון במבוגרים האחראים מתפוגג עם הגעת הילד לבגרות.
הנכון ביותר הוא להיות אותנטי, לא מזויף. להאמין במה שאנו המבוגרים האחראים אומרים ומתנהגים בפועל, באופן נאמן למחשבותינו ורגשותינו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. מאמן כדורגל גם בגיל צעיר מאוד לא ישאיר על המגרש, בזמן משחק, ילד שיעלה ולא יחפש את הכדור, ישחק בשיתוף עם חברי הקבוצה על מנת להבקיע את הגול. גם אנחנו חייבים לשדר לילד את הצפייה שיעשה למען ההצלחה שלו ושלנו. כל ילד מסוגל להצליח אם ניתן לו את הכלים הנכונים, אם נאמין בו ולא נוותר עליו. ביחד נהיה עיקשים במטרת הרווחה הנפשית של הילד והצלחתו העתידית להיות עצמאי ועם חוסן נפשי מול כל קושי שיקרא בדרכו.

איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

יעילות מותנת בתכנון זמן

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

למה חשוב המבחן ומה מטרתו?

אנו נמצאים בתקופה קשה מאוד. השאלה שעולה תמיד "מה המבחן הזה שאנו עוברים?" אנו נתקלים לא פעם במושג "מבחן האנושות". בתורה נאמר: "אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו (מ"ג ירמיהו יז י). בוחן כליות הוא כינוי לאלוהים, שיודע מה אדם חושב ומרגיש בתוכו. אנחנו מרגישים שאנחנו במבחן, כל יום וכמעט כל היום. תחושה שמציפה דווקא כשעלינו להתנסות בהתמודדות עם אתגר?
מבחן, בחינה או מבדק הוא כלי מדידה או תהליך שיטתי שנועד לבחון את טיב הידע או הביצוע וכישורים בתחום ולעיתים גם בוחנים אופי של אדם בתחום מסוים. אנו מכירים את השאלון שניתן לתלמידים כדי לבדוק את רמת השליטה שלהם בחומר הלימודים; טיב הביצוע נמדד ביחס לחומר הלימודי. בתחום החינוך, המבחן הוא הכלי העיקרי בו נעשות הערכה ומדידה בחינוך פורמלי.
אפרק את הפסוק שנכתב בספר ירמיהו. אלוקים חוקר לב ובוחן כליות, מכיר ויודע את שבליבנו ובנפשנו אב רחום וחנון ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה שבורא עולם הוא אדון הסליחות וממנו ניתן לבקש רחמים, אם והיה וטעינו. יתרה מכך אומר הפסוק "לתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו", הפרוש המילולי למַעֲלָל:מַעֲשֵׂה גְבוּרָה, הֶשֵׂג. אבל, אנחנו תמיד נשאל את הילד "מה כבר עוללת?" לאחר ששמענו שנעשה מעשה שלילי. גישה שלילית ולא נכונה מ"חסמים של התת מודע". אמשיך, "לתת לאיש כדרכו" הכוונה לגמול לאיש על הדרך שבה צעד, בה בחר, אותה עשה.
אם רק היינו מנקים את כל המטען הרגשי מאחורי המילה מבחן (לחץ, חרדות, שיפוטיות, מבוכה), היינו מגלים יתרונות לימודיים רבים. הילדים שלנו עושים דרך בלמידה. הקשבה בכיתה, הכנת משימות, הן בכיתה והן בבית. הלמידה היא בניין לחוסן עתידי. לא סתם יאמר ש"ככל שלומדים יודעים כמה לא יודעים". הבחינה מהווה משוב לעשייה הלימודית. גמול על עבודה קשה. יתרה מכך, המורה יודע להכיר ולהוקיר את דרך ההוראה שלו גם באמצעות המבחנים. אם הילדים לא ידעו את החומר, אזי ברור שהדרך, הגישה, השיטה לא נעשתה נכון לקהל היעד, העבודה לא נעשתה בדרכו של התלמיד. המבחן הוא בעבור המורה ובעבור התלמיד. לא ניתן לבנות את הקומה השנייה של הבניין כל עוד מפקח הבנייה לא הגיע לאתר לבחון ולבדוק שהעבודה נעשתה כראוי ויש ביטחון מלא לבנות את הקומה השנייה.
במאמרים קודמים הזכרתי את החסמים בתת המודע. אכן, אלו חסמים שלנו, שלא עברו ניקיון נכון להבנות בריאות נפשית. המבחן הוא דרך נכונה להוקיר על מעלליי, על העשייה שלי. כמה חשוב לנו שאחרי שבישלנו ועבדנו יום שלם במטבח, יאכלו את האוכל שלנו ויאמרו "אמא את אלופה". כמה חשוב לנו שכשיש סתימה בכיור ואנחנו עושים לפתוח את הסתימה, לקום לראות שהמים זורמים ולקבל חיוך מהאישה שאומרת "טוב שאתה קיים". כל חיינו אנו במבחנים. המבחן שלנו הוא לשקף את ההצלחה באמצעות עשייה שעוטפת לתוכה את ההבנה שלנו והשליטה שלנו במילוי המשימה.