הכרה אמיתית – תשתית לחוסן נפשי

כאשת חינוך ומדריכת הורים אני נתקלת לא פעם בתמונה חינוכית שמאד מטרידה: הורים המגיבים לילדיהם בשבחים כלליים מבלי לשקף בפניהם באמת את המסוגלות שלהם. למשל: ילד שמחזיר ציור מקושקש ללא השקעה מיוחדת – וההורה אומר: “איזה יופי ציירת!”. או מבחן בציון 70 שמקבל תגובה כמו: “כל הכבוד, השקעת!”. אמירות כאלה עלולות לבנות דימוי עצמי כוזב.

כאשר הילד מאמין שכל מה שצריך זה “השקעה” בלבד – ללא הכרה אמיתית בעבודה, ביכולת, באתגר – הוא עלול לגלות יום אחד ש“מה שהוא באמת” שונה מהתדמית שנבנתה לו. מחקרים בקרב ילדים ובני־נוער מצביעים על כך שהתחושה של “עצמי אמיתי” — ההבנה מי אני באמת ומה היכולות שלי — נמצאת בשלבי התגבשות ארוכים. כאשר הדימוי העצמי שמתפתח אצל הילד מבוסס על מסרים לא אותנטיים מצד המבוגרים, נוצרת “זהות מדומה”. מצב כזה פוגע בתחושת היציבות הפנימית שלו ואף עלול לפגוע בקשרים החברתיים בעתיד, משום שהוא מתקשה להבין כיצד להתנהל בעולם בהתאם ליכולות האמיתיות שלו. ילדים שמקבלים הכרה מדויקת ואמיתית מרגישים שייכים יותר, בטוחים יותר ומסוגלים ליצירת אינטראקציות חברתיות מבריאות ומודעות.

גם ד״ר שמעון אזולאי (2024, תאגיד חדשות של חיפה והסביבה) מדגיש את הצורך באותנטיות בהורות ובהדרכה: משמעות, קהילה ומנהיגות אמיתית – לא פנטזיה של הצלחה. לכן חשוב מאד – לא רק לראות את הילד, אלא לראות מה באמת נכנס לפעולה: האם הוא התאמן ובעקבות כך הציון? כך נבנית אצל הילד לא רק ההרגשה “אני בסדר” אלא “אני יכול, אני עושה, אני מתפתח”.

כשאנו מדברים עם הילדים בצורה אמיתית – על הקושי, על ההשתדלות, על הקשיים הכרוכים – אנו מעניקים להם כלי לבניית חוסן נפשי. הם לומדים שההצלחות מגיעות בתהליך, בעשייה, באמונה בכוח שלהם להיות בשינוי.

בספרי “הרוח בחינוך” אני נותנת מבט על מחקרים עדכניים המראים ששבחים מנופחים כמו “אתה הכי מוכשר בעולם!” או “אף אחד לא מצייר כמוך!” אינם מעצימים — אלא דווקא מגבירים חרדה. ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך עלולים להימנע ממצבים מאתגרים כדי לא לסתור את תדמית ה”מצוינות” שקיבלו מהסביבה. בכך, מתערערת היכולת שלהם להתמודד עם אכזבות, לשגשג בעולם הלמידה ולהתפתח חברתית. לעומת זאת, שבח מדויק, המתמקד במאמץ, בבחירה או בשיפור — מאפשר להם לחוות הצלחה שמבוססת על עשייה ולא על פנטזיה. אם נספק לילדינו אמירה כמו “ראיתי איך עבדת, ממש רצית להבין – יפה!” במקום “כל הכבוד”, הם ילמדו: אני ראוי, אני מסוגל, וזה בסדר אם אני לא מושלם. זו בדיוק מתנה לחיים.

טיול משפחתי – לא תמיד כמו שתכננו

הטיולים המשפחתיים הם רגעי קסם, תמונות מחייכות על רקע נופים יפהפיים, הליכות נינוחות ויחד שחוגגים את היותנו משפחה. אך במבט מקרוב, מאחורי התמונות השמחות, קיימת מציאות שונה, לעיתים קרובות מלאה בריבים, עייפות, פקקי תנועה, ותסכולים. השאלה היא: למה אנחנו כל כך משתוקקים לתמונות מושלמות, ואיך אפשר לקבל שהחיים והטיולים שלנו אינם תמיד מושלמים?

החופש לקחתי את הנכד הבכור שלי להכיר את תל אביב. סגרנו מלון מראש. בתיק הוספנו גם בגדי ים. אבל הפתעה, הגענו למלון והבריכה נסגרה. לאף אחד אין מושלם, במיוחד לא בטיולים משפחתיים. הפער בין החזון לבין המציאות הוא חלק טבעי ולא צריך להפוך אותו למקור ללחץ. זה חשוב להבין שמה שמנציחים באינסטגרם/פייסבוק הוא בהחלט חלק קטן וחלקי. התמונות היפות משקפות את הרגע שבו אנחנו רוצים לזכור את הטיול, אך לא את כל התהליך שמאחוריהן.

איך אפשר לשנות את נקודת המבט ולפתח יחס מקבל כלפי התקלות? ראשית, חשוב להניח שבקלות רבה יותר נוכל ליהנות מהחוויה עצמה אם נלמד לקבל תקלות כחלק מהמסע. ריב עם הילדים, עייפות, עצבים — אלו חלק בלתי נפרד מיום טיול עם משפחה. במקום לראות בכך כשל או כבעיה, אפשר לראות את זה כחלק מההזדמנות ללמידה.

ביזע רב הקמנו את הצלייה בחוף הכנרת.  התיישבנו לאכול ואופס הצלייה נפלה. פרצנו בצחוק והמשכנו לאכול כשהצלייה ממש  על ראשנו. ילדים מתבוננים ומחקים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מצבים לא מושלמים מראה להם איך להתמודד גם עם קושי ואי נעימות. הפגנת סבלנות, הומור, קבלת הביקורת והיכולת לאצור את הרגשות — כל אלו הם דוגמאות שמלמדות את הילדים שהם יכולים להתמודד עם תקלות ולראות אותן כחלק מהחיים.

חשוב לשחרר את הציפיות המושלמות ולתמוך ביצירת חוויות שמחות גם כשהדברים לא זורמים כמתוכנן. לפעמים, הרגעים המוכתמים או התסכולים הם שַׁעוּרות שמחזקות את הקשר המשפחתי, כי הם מייצרים זיכרונות אמיתיים, אותנטיים, שמלמדים את הילדים שהחיים הם גם חוסר שלמות — וזה בסדר. הנטייה לשאוף לשלמות עלולה להקטין את ההנאה והחוויות שלנו, בעוד שהקבלה של הפגיעות והטעויות מאפשרת לנו להתקרב יותר לאמת, להירגע ולהנות באמת ממה שיש.

הטיול המשפחתי הוא הזדמנות ללמוד, לגדול, ולהמחיש לילדים שגם כשהחיים לא מושלמים — הם שלנו, וזה בדיוק מה שיפה בהם.

החופש הגדול – הזדמנות ולא רק חופשה

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

כבוד, הערכה ושייכות – פריצת דרך בחינוך

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

הצלחה מעשית ושיטתית

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.

מקום וזמן לעשות – המזל שלי

ילדים רבים מפספסים הזדמנויות, ממקום של בלבול. מוצפים ברגש ואינם מסוגלים לתת מקום מושכל להחלטות. בשביל זה אנחנו המבוגרים האחראים מחוייבים לנתב את דרכם. להציג בסמכותיות קווים אדומים למען לא יפספסו הזדמנות. כניסה לכיתה ונוכחות בזמן ההקניה, זו הזדמנות לשליטה בחומר הנלמד. הגעה לבית הספר בזמן, זו הזדמנות להכיר ולהתאמן בדפוס התנהגות שיסייע לילד בכל שנות חייו. בצבא, בעבודה, בפגישה עם בן הזוג ועוד. המקום והזמן לעשות הם המזל שלנו בחיים.

מה יותר טוב לילדים שלנו, הורים עייפים, חסרי אנרגיה או הורים נמרצים, בריאים ומלאי שמחת חיים? הידיעה שתשפיע עלינו יותר מכל דעה אחרת בעולם היא הדעה שלנו על עצמנו. הורה שמשקף לילדו שהוא לא שלם עם קו החינוך שלו, הילד קולט את הבלבול ונשאב למערבולת של חוסר יציבות. מורה שמותש ומגיע חסר אנרגיה לכיתה, הילדים בונים תסריט של פרצות בחינוך. אנחנו ורק אנחנו כותבים את התסריט שלנו אל מול הנסיבות. אנחנו יכולים לשנות את העלילה מן הקצה אל הקצה. הדלק שלנו לעשיה זו אנרגיה חיובית שתמלא את הגוף והנפש. כאשר אנו משנים את האופן שבו אנו תופסים את גופנו, את הזדקנותנו ואת הזמן, אנחנו יכולים לשנות את כיוון התקדמות הגיל הביולוגי שלנו (דיפאק צ'ופרה).

רוצים שהילדים שלכם יהיו משהו? תהיו מה שאתם רוצים שהם יהיו. הילדים מסתכלים עלינו והם נושאים אלינו עיניים. אין להם דוגמה טובה יותר מזו שאנחנו נעניק להם. נחישות והתמדה להגשמת מטרות, מתבטאות אך ורק בפעולה, בעשיה. אם יש לכם חלום לעולם אל תוותרו עליו. חלומות הם מטרות שיא. כשמשהו חשוב לנו באמת, תחושת הערך משנה את הרגש, הרגש משנה את המחשבה וכך נוצרת פעולה. מה שחשוב לנו הוא מה שאנחנו מוכנים לשלם עבורו מחיר. ככל שהמחיר גבוה יותר – כך "הדבר" חשוב לנו יותר.

אל תתנו לאגו לנהל אתכם. תנו להזדמנות למקום וזמן לעשיה. הביאו את המזל אל פתח ביתכם, אל המשפחה שלכם. למידה מתקיימת בכל דקה של ערות. היו נוכחים וערים לכל שנעשה סביבכם. תנו מקום להכיר גם מה שלא חשבתם שיש באפשרותכם להכיר וללמוד. המסגרת הביתית והמסגרת החינוכית פותחים בפנינו מקום לעשיה, תוקירו את המזל שיש את ההזדמנויות לחוות ולצמוח גם כשקשה, לא נעים ומאתגר.

הצלחתי, איזה מזל

תקופת מבחנים. חרדת מבחנים, לחץ בלימודים. תחושה של כעוס. הילדים מוצפים ברגשות מעורבים של חוויות הצלחה ואי הצלחה במילוי משימות במסגרת החינוכית ובמסגרת הביתית. הבעות הפנים שלהם הן פעולות שמבטאות רגשות, כי כל פעולה מקורה ברגש.

רבים שואלים אותי, "cbt" זה להתעלם מהרגש, לטפל רק באמצעות השכל? התשובה היא לא רבתית. מכיוון שמטפל רגשי הוא כשמו, מטפל ברגש. המטפל קורא את הרגש, משיים אותו, לומד על הרגש ועל המטופל ובאמצעות טיפול מושכל הוא יוצר תקומה ממצב רגשי נתון שלא מאפשר התקדמות ועשייה מיטבית לחיים טובים, שלווים ומלאי הצלחה.

תלמידה שלי שקבלה את תוצאת המבחן אמרה בקול "איזה מזל הצלחתי במבחן". ראשי התיבות של "מזל" – מקום וזמן לעשות. מזל הוא מה שקורה כאשר מוכנות פוגשת הזדמנות (סנקה, פילוסוף רומי). הזדמנויות זו עבודה של אלוהים, של היקום. תמיד יש הזדמנויות . המוכנות – היא העבודה שלנו. מה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שתרצו, כדי להפוך למי שאתם רוצים להיות.

איזה מחיר אתם מוכנים לשלם? כמה זמן אני משקיע בלהכין את עצמי לשיעור? – ציוד, תכנון זמן, מילוי משימות. כמה זמן אני משקיע בחינוך הילדים שלי? – זמן איכות, זמן לסייע להם במילוי המשימות שהתבקשו ועוד. מה שיש לנו, הוא תוצאה של כל העשייה שלנו עד היום. חוויות ההצלחה שלנו מסתכמות בכל הבחירות שבחרנו ובכל הפעולות שעשינו.

כדי לשנות את התוצאות והפרות שלנו, עלינו לשנות את הסיפור הפנימי (לטפל בשורשים). בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני מציינת בדרכים שונות את העובדה, שמי שאין לו פתיחות וגמישות מחשבתית, שיודע ומאמין שיש דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, ובוחר בזמן  קושי, להתייעץ, לקבל הדרכה, הצצה לעולם שאולי אני לא יודע שקיים, אותו אדם יישאר עם האמיתות (הסיפורים הפנימיים) שלו, ולכן ימשיך לפעול את אותן פעולות ולקבל אותן תוצאות ולא יוכל ללמוד שום דבר אחר. אם אתה רוצה שינוי משמעותי בחייך – עליך לשנות את הסיפורים הפנימיים שלך לכאלה שיקדמו אותך אל התמונה המנצחת שלך (אלון אולמן).

את המזל, אתם תביאו לחייכם בעשייה. בנחישות. בהתמדה. ללא לאות. תנהגו כך בחייכם שלכם והיו מודל חיקוי לילדכם. הילדים צמאים להצלחה. הדרכת הורים, ייעוץ וליווי מקדמים להצלחה.  תאהבו חזק את עצמכם ואת ילדכם ותזעקו "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"/יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש.

תחרותיות לעומת הישגיות

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

תקשורת נכונה לחינוך מיטבי

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

הילד מביע קושי, מה עושים?

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.