האם נכון להשוות ולחפש קווים דומים/שונים בין הורה למורה?

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

אייך מתמודדים עם אובדן לאומי במשפחה הגרעינית?

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

התמודדות עם אנשים שליליים סביבנו

נפגשתי עם ההורים ובתם בת ה- 16  הילדה מספרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד חשה רגשי נחיתות בקבוצת הילדים במסגרת החינוכית ובמסגרת החברתית בישוב שבו היא מתגוררת. ההורים טוענים שנראה שלבתם אין את הכלים להתמודד עם אנשים שליליים סביבה. ילדים שעושים הכל לערער לה את הביטחון. פוגעים בה, אומרים לה שהיא לא מתלבשת יפה, שהיא לא חכמה ועוד. במקום לחשוב ולעשות את מה שכדאי לה כדי להצליח בחייה, הילדה והוריה עסוקים כל הזמן במעגלי רשע שמפילים את הילדה לאותם בורות של קורבנות. לכודים עם דפוסים שאינם מאפשרים להם לראות את ההזדמנות למקפצה לחיים טובים. להרגיש טוב ולחיות טוב.  אם נאמין שאותם אנשים שפוגעים בנו הם כוכבים המאירים אותנו להכיר בנו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים איתנו, במקום ליפול לגל דיכאוני וקורבני בו אנו עוצרים עצמנו מלנסות להצליח בחיים, נלמד כלים להתנהלות נכונה. במקרה זה מדובר בתקשורת אפקטיבית.

לא ניתן לדמות שלילית בחיינו להוציא אותנו משלוותנו. לא ניתן לאיש לשלוט על מצב רוחנו ובזמנים שהוא קובע. דר' דיויד ברנס, כתב ספר "בוחרים להרגיש טוב". הספר נוגע בתורתו של יונג שמדגישה את חשיבות ההתעוררות ממצבים אפלים שאינם מטיבים איתנו. השניים נותנים כלים להתמודדות תקשורתית עם הסביבה כדי להקטין את כוחם של אותם אנשים שליליים שסובבים אותנו.

חמשת יסודות התקשורת שחשוב שנשנן הם:

-          פריקת נשק, קבלת ההתקפה. לשקף לתוקף את שאמר: "אמרת שאני לובשת בגדים בלי לחשוב על התאמת צבעים, אם יש לך הבנה בעניין אני תמיד מוכנה לשמוע". הפוך על הפוך. לא לתקוף חזרה, אלא למצוא דרך להפוך את ההתקפה לכוונת אכפתיות. למצוא איזו שהיא אמת בדברים. הכוונה להטיב איתי, אז נלך עם זה עד הסוף.

-          אמפתיה למחשבות ולרגשות הדובר. לשקף את הדברים שנאמרו ושאלות ממוקדות על הרגש שבו נאמרו הדברים. "אני מבינה שמאוד קשה לך שאמרתי לרונית שהיא חברה טובה שלי, את יודעת שגם את חברה טובה, אני מאוד אוהבת שאנחנו כנות אחת עם השנייה".

-          לשקף את אייך אני מרגיש כשפוגעים בי. "נפגעתי מאוד כשאמרת שאת מעדיפה ללכת לבלות את אחר הצהרים עם רונית, אני מאוד נהנית לבלות איתך".

-          לשאול שאלות פתוחות להרחבה, שנוכל להבין את הדברים שנאמרו לנו. "מה את אוהבת לעשות עם רונית, כשאתן נפגשות?" "אילו צבעים מתאימים בבגדים?"

-          מילות שבח והערכה, גם במצב הכי קשה. "תודה שאכפת לך מהתדמית שלי ואיך אני מתלבשת, זו חברות אמיתית". "אני מאוד אוהבת לבלות איתך, אשמח שתמצאי זמן שיתאים לך ונפגש".

החיים שלנו הם המגרש שלנו ללמוד לעשות לנו טוב. להטיב את דפוסי ההתנהגות שלנו וכך אותה תקשורת אפקטיבית תסייע לנו לשנות את הראייה שלנו, המחשבה שלנו והעשייה שלנו בחיינו.

כל הורה הוא מחנך!

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

כך נעשה שילדנו ישנו טוב בלילה

ילדים רבים מתלוננים שאינם ישנים טוב בלילה. ילד שלא ישן טוב בלילה אינו מסוגל להתרכז בלימודים, נוטה לכעסים ולחצים שאינם נשלטים. השינה לרוב מושפעת מפעילותו של האדם במהלך היום.השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של אדם וחיונית לבריאות הגוף והנפש. משך שעות השינה המיטבי שונה מאדם לאדם. מרבית המחקרים ממליצים על משך שינה של 7 עד 8 שעות לאדם בוגר. ילדים ובני נוער זקוקים ליותר שעות שינה מאדם בוגר. תינוקות עד גיל שנה ישנים כ-14 שעות בממוצע ליום, בגיל 4 משך השינה הממוצע הוא כ-12 שעות, ובגיל ההתבגרות מדובר כבר בערך ב-8 שעות(נופר ישי קרין).

פעולת השינה הצליחה להישמר לאורך האבולוציה משום שהיא חשובה להתפתחות ולתפקוד.הורמון הגדילה מופרש במהלך מצבי שינה עמוקים.המקור לעצבנות יתר מאופיינת ע"י ילדים הסובלים מחוסר שינה. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו ששנת לילה סדירה מאפשרת שליטה במסוגלות הקוגניטיבית השוטפת במשך היום שלמחרת.

הפרעת שינה אצל ילדים, עלולה לפגום בתפקוד הנורמלי. לרוטינת השינה חשיבות גבוהה למען יצליחו ילדנו להירדם ולישון שנה רציפה במשך כל הלילה. השעון הביולוגי ועיתוי השינה מושפעים גם מתאורה מלאכותית. חשיפה לאור מלאכותי בשעות לא שגרתיות עשויה להוציא מסנכרון את השעון הביולוגי, ולגרום לאדם לחוות עייפות או ערנות יתר. כיבוי המסכים ועמעום אורות הבית לקראת רוטינת השינה, יהיה הצעד הראשון. ארוחת הערב המשפחתית, ישיבה רגועה סביב השולחן עם כל בני המשפחה, ארוחה קלה ומזינה (שתספק את הגוף ל8-10 שעות של שינה). בסיום הארוחה, כל ילד יודע את תפקידו בפינוי השולחן. משם למקלחות. צחצוח שיניים חשוב מאוד לפני השינה. צחצוח השיניים מנקה את הפה משאריות האוכל שנאכלו במשך כל היום ומנקה את הפה גם במקום הרוחני. אם נאמרו מילים לא במקום, הן נשטפות עם המים ואם נאמרו מילים מוארות וטובות לעולם, אנו משקים אותם ומפרגנים להן, שכך יצאו גם בעתיד. גם המקלחת יש לה מקום חשוב בניקיון הגוף ועם זאת דוש לנשמה, אנחנו שוטפים את הנשמה מיום עמוס ומכיל את הטוב ואת הרע ומנקים אותה לקראת שינה עם מסרים חיוביים ליום המחרת.

לובשים נמנמת המתאימה לעונה ונכנסים למיטה נקייה ומסודרת. חשוב מאוד להקפיד על סידור החדר קודם רוטינת השינה. חדר מסודר שהבגדים לא נערמים על הכיסא ואין בלאגן, מונעים דמיונות שווא מילד שמתעורר לשירותים בלילה. הבגדים הנערמים על הכיסא נראים לילדים רבים כדמות בלתי מוגדרת ומכניסה אותם לסרטים.

הגוף כבר שוכב במיטה. כדי להרגיע את המוח שממשיך לעבד גירויים מהסביבה. חשוב לסדר את המחשבות והרגשות (גפנית שלוי). לשוחח עם הילד על הרגשות החיוביות ותחושות החוסן שליוו אותו במשך היום, המעשים שחשוב לציין. מה למד מיוחד היום? עם מי היה, שיחק, נהנה במשך היום? ומה התוכניות למחר? אפשר לקנח בסיפור קצר או שיר לפני השינה. נשיקת לילה טוב וברכה לשינה טובה וחלומות מתוקים.

שיהיה לנו לילה טוב.

האם נתחדש ונחזור כמקודם?

בכל יום פגשתי הורים ומורים בשביליי הישוב, בסופר, בחדר המורים, בקליניקה הפרטית וכולם שואלים אותי: "מה יהיה נצליח לחזור ללימודים רגילים? לחיים נורמלים?" אפשר לשבת ולנתח מהם לימודים רגילים ומה הם חיים נורמלים, לא בזה נעסוק, מה שחשוב הוא האם נתחדש ונצליח להטיב דרכינו מחוויה זו או אחרת בחיינו, שבאה עלינו כגל, כנחשול וערערה את שיגרת יומנו?

אספר לכם על "עוף החול". עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.  המחזוריות היא סוד הקבלה המבקשת מאיתנו להבין שהחיים שלנו הם מחזוריים. פעם למטה פעם למעלה, כמו בשירו של אריס סאן. אנחנו כל הזמן יודעים שהחיים מביאים אותנו לתקופות טובות יותר בהן אנו מתמלאים באנרגיות ובחוסן נפשי, כי מגיעות גם תקופות קשות, בהן עלינו ללמוד כיצד להטיב דרכנו ולעשות למען תיקון (שזו המהות של הווייתנו כאן ביקום).

ביהדות, על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט, ה), עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (פרק כ"ט, פסוק י"ח): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול – "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". ואני אקח את ה"חול" לימות החול. אנחנו בשבתות וחגים נחים. בימי החול, אנחנו עמלים, לומדים, מתמודדים עם המציאות. ימי החול שלנו לא קלים ובתקופות שאנחנו מכנים כקשות, אותם ימים מטלטלים אותנו, האש בוערת, שורפת, זה הזמן לדמות את עוף החול שלנו ולהחיותו מחדש. צאו מהבתים אל הטבע המרהיב ביופיו בארץ ישראל שלנו. נשמו את האוויר הצח, הנקי והטהור אל תוך הריאות, מלאו אותם באור ואהבה ובכוחות מחודשים וקומו לתחייה מחודשת.

התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח: ורש"י שם) מבאר שעוף החול זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נוח, כשכר על כך שלא ביקש מנוח מזון בתיבה משום שראה שהוא טרוד בהאכלת שאר החיות. הדרישה שלנו שמשהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה, היא אינה נכונה ואינה מביאה אותנו לתובנות שיטיבו את דרכינו. המסוגלות שלכם כהורים לחזק ולהביא את ילדכם שלכם לאמונה שהכל תלוי בהם. שגרה היא מתווה של הכוונה לעשייה משמעותית. הרגיל והנורמלי, הם מושגים שאנחנו מבנים למען השקט הנפשי שלנו. קבלו באהבה שינויים שמוכתבים ומצאו את הדרך להשתלב חזרה, אחרי תקופה לא קלה, בחברה, בלימודים ובעבודה. המודל שאתם תתנו לילדכם על החזרה לאותה עשייה משמעותית, היא שתעצים ותוביל את ילדכם לחזור ולהתקדם באופן שיביא אותם להצלחה. בכוחות משותפים נעשה ונצליח.

החינוך מצליח כשאתה מאמין במה שאתה מחנך לו.

האדם מטבעו הינו יצור חברתי, ואחד מצרכיו הנפשיים הבסיסיים הוא להשתלב בחברה ולפעול בקירבה. כל אדם משתדל להשתלב בחברה שתתאים לרוחו כדי שיחוש בה בנוח ולא ירגיש בודד. רעיון זה שנחקר לא מעט, בנה את המסגרות החינוכיות.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

הקורונה יצרה מצב שכל משפחה נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר. מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, הוא החינוך. במסגרת החינוכית נעשים מגוון חוויות לימודיות שאכן משמעותיות לילדים. מעט מאוד מושם הדגש על למידה עצמאית. ב"אני מאמין" של משרד החינוך נכתב להביא את הילד להיות לומד עצמאי, לקבל כלים ללמידה עצמית ועצמאית. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מלמידה עצמית. הדרך שלנו כהורים וכמחנכים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בחינוך הילדים מותנת באמונה שלמה שלכם בדרך החינוך ובמטרת החינוך. זה ממש לא משנה כרגע מה לומדים. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון ללמד את הילד להיות עצמאי. להביא את הילד להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהלמידה, ודרך הלמידה שמועברת כרגע יש בה מטרה מושכלת ויש בה מעבר למה שחווים כרגע במהלך הלמידה.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות. חברת הילדים גם היא כרגע שותפה בלמידה מרחוק. החוויות המשותפות של הקבוצה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת בכלל, למסגרת החברתית, למסגרת החינוך ועוד, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של הילד ובחיזוק הערך של קבלת סמכות למען השתלבות נכונה ומיטבית בחברה.

מה, להכריח את הילד להיכנס לזום?

בתקופת הקורונה קיבלתי מספר פניות השואלות: האם להכריח את הילדים ללמוד בזום? הסביבה ללמידה של הילדים השתנתה. זה מעורר קושי. הילד לומד שאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, ילדים רבים לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. הילד שלנו למד ללימוד בכיתה, עם לוח, מחברת וספר. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה ולוח. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים על ילדנו. הלימוד צריך לבוא מתוך בחירה ועובדי ההוראה עושים הכל שהלמידה המשמעותית תהא חווית הצלחה לילדים. ילד שלא רוצה להתקלח, אנחנו לוקחים אותו "שק קמח" למקלחת. נמצאים אתו באמבטיה, נבטיח שאם יתקלח יקבל מחר עוד רבע שעה טבלט. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות. דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום מועברת לילדים שלנו ללא לאות.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך ללמידה הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים לעתיד.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, כשילד רואה מעליו טלית (מודל ההורים הסוככים מעליו) הוא רוצה לעמוד מתחתיה (לקבל מהם את המרות, את החום והאהבה וכמובן את הכתר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. הילדים מבקשים סמכות הורית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לו לילד, לא כל כלל התנהגותי הוא רצון הילד. ילד היה רוצה כל היום לשחק, אנחנו המבוגרים יודעים שמשחק הוא לאוורור. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא הלמידה. היו שותפים ללמידה של ילדכם. הביעו שביעות רצון מהשיעור ותהליך הלמידה העכשווי. שבחו את ילדכם על היותם לומדים עצמאיים ורציניים.

חינוך בבית הלכה למעשה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

ההורה הוא השמש בחנוכייה

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!