תגית: קושי

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת מדי יום שני ברדיו קול הגולן את נורית בורגר ינאי שהיא מלווה אימהות שעברו לידה שקטה. אחד הדברים הקשים בסיפור שהן מרגישות בודדות. לבד במערכה. נשאלה השאלה האם נכון או לא נכון לשתף את הילדים בטראומה שאמא/אבא עוברים? או עד כמה לשתף את הילדים בקשיים  בכלל בבית?

המצב הכלכלי, הדאגות לעתיד והחששות לבריאות – האם לספר לילדים מה עובר עלינו או שאולי עדיף "לשמור" עליהם כדי למנוע כאב? האם זה רק ילחיץ את הילדים ויעורר בהם תחושת חרדה, או שזה דווקא ייתן מילים לדברים שהם ממילא מרגישים ויגייס אותם לעזור, מה שייתן להם תחושת שליטה מסוימת במצב?כדאי למצוא פשרה ולשתף את הילדים באופן מווסת ומתוכנן ולא באופן סוער, דרמטי וספונטני, כדי שיקבלו מההורים מידע שתואם לגילם ולרמה ההתפתחותית שלהם. השיח צריך להיעשות תוך מחשבה על מה הילדים יכולים בגילם להכיל ומה לא.

אם כך, אז כיצד נדע מה תואם לגילם ומהי הרמה ההתפתחותית שלהם? ככל שההורים בעלי מודעות רגשית גבוהה יותר, כך הם ינסו לשמור יותר על הילדים, מתוך תפיסה שנפשם של ילדים רכה וצומחת, ואינה יכולה להכיל תכנים קשים או מפרקים מדי. ישנם גם הורים עם מודעות רגשית גבוהה, שגישתם ההורית והחינוכית היא כזאת שחשוב לשתף את הילדים בקשיים ולתת להם אחריות בבית. גישה שנובעת מתפיסה הורית שרואה חשיבות במעורבות הילדים ומאמינה שכך יתפתחו טוב יותר מבחינה תפקודית ורגשית.

אישיותו של הילד והכוחות שלו מכתיבים פעמים רבות עד כמה ההורים יגוננו עליו, כי על ילדים רגישים ישנה נטייה הורית לגונן יותר מאשר על ילדים שההורים תופסים כבעלי חוסן נפשי. אומר שזה "הביצה או התרנגולת". האם הגנת היתר שלנו לא מאפשרת לילדים שלנו לחזק את חוסנם הנפשי? ילדים שמטבעם מפגינים יותר חוסן ויכולת התמודדות הם ילדים שנקלעים למצבים שדורשים חוסן נפשי והם מקבלים מיומנות זאת באימון טבעי, וישנם לעומתם ילדים רגישים וחרדים יותר הם אלו שלמעשה אינם מצוידים בארגז כלים שיחזק אותם. הילדים שמתעניינים מיוזמתם ולוקחים אחריות הם הילדים שמקבלים מודלינג מההורים, שאינם מתעלמים מהקשיים ואינם מתמקדים בענייניהם כדי להגן על עצמם, מכיוון שהם חוששים מכאב או התפרקות אם יהיו מעורבים. הילדים שלנו זקוקים לאמונה שלנו בהם כחזקים וכחלק מהכוח שיניע לצאת מכל קושי. ביחד. זו המילה המחזקת. ילדים שההורים לא מקיימים איתם שיח על הקשיים בבית יכולים גם לא לפתח יכולות התמודדות עם קשיים ומשברים ולצמוח כילדים עם נפש עדינה ושבירה מדי.

חשוב לתת לילדים מידע ענייני על המצב, להתמקד בעוגנים שיש למשפחה ובתקווה שהדברים יסתדרו. אפשר לספר להם מהן דרכי ההתמודדות ולתת להם משימה קטנה (ולא תובענית מדי) שיכולה לעזור למשפחה. גם כשהמצב בבית מאתגר, הילדים צריכים לחוות את הוריהם כמי שמתמודדים, מחפשים פתרונות ובעיקר – שומרים עליהם.

החגים היהודים ובכל הדתות, משקפים לנו את המיטביות בהוויית המשפחה. הכינוס של כל בני המשפחה סביב אותה מטרת חג מסמלת את החשיבות שלנו בלהיות שייכים לקבוצה. לא רק להשתייך לקבוצה, אלא שחשובה לנו איכות הקבוצה, שהרי כולנו מכירים את האמרה "תאמר לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה."

בראשית המאה העשרים העלה הפסיכולוג אלפרד אדלר את ההשערה שלצורך הבסיסי בשייכות יש יתרונות אבולוציוניים הישרדותיים. הערכה שלו הייתה שהמוטיבציה המרכזית לכל עשייה שלנו היא ביסודה חברתית. הצורך להשתייך הוא צורך אנושי עמוק. אם נפרק את המילה "קשר", נמצא שהיא מורכבת מקיים, שייך ורצוי. כך שהצורך שלנו להיות בקשר עם אדם נוסף או קבוצה, הוא במהותו לחוש קיימים ורצויים.

שני חוקרים מפנסילבניה, צ'ייני ורוברט, מצאו ששיעור ההישרדות של בעלי קשרים חברתיים מפותחים גבוה יותר ותוחלת החיים שלהם ארוכה יותר. לכן אל לנו לשאוב את תחושת הרווחה הפסיכולוגית שלנו והערכתנו העצמית מתכונות האישיות הייחודית שלנו ומהישגנו האישיים בלבד. חשוב שנוקיר את המשפחה ואת בני הזוג שלנו ושמקור הזהות שלנו, הערכתנו העצמית ורווחתנו הפסיכולוגית תשאב מהשתייכותנו למשפחה שלנו. ההוקרה למקור אנרגיה עצום זה שנקרא משפחה, הוא שגם יוביל אותנו בדרך סלולה להשקיע במשפחתיות. באותם כינוסים משפחתיים סביב חגים, אירועים שמחים ומגבשים.

חוקרי מדעי ההתנהגות מביעים דעתם המלומדת על הקשר החשוב שבין היחיד לחברה, באחיזה ברורה שמי שאנחנו מותנה בחיזוקים שאנו מקבלים מהסביבה שלנו. מרק לירי כותב: "הצורך להשתייך: התשוקה לקשר בינאישי כמוטיבציה אנושית מרכזית". כלומר אנשים שקשריהם עם הסביבה אינם מפותחים ותחושת השתייכותם החברתית אינה מספקת מועדים לסבול מבחינה התנהגותית ובריאותית.  חלק גדול מחרדותינו נובע מהפחד מדחייה ומבידוד חברתי.

ההשתייכות לקבוצה הינו צורך ולכן חשוב להקנותו מהגיל הרך ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו. כישורי החיים בבית הספר היסודי ובכלל בתיכון ובאוניברסיטה מטרתם לתת כלים לכל אדם ואדם להתנהל בתוך חברה. האנשים אליהם אני משתייך מחזקים אותי ובונים איתי את החוסן הנפשי שלי להתמודדות עם כל קושי שאפגוש בחיי.

לא טוב היות האדם לבדו. אימרה חזקה שמלווה אותנו בזמן משבר. אך לא כך הדבר, אנו חייבים להבין שהבניית המשפחה תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו. החוזקות שאנו נכניס ליסוד המשפחה האיתנה הם שילוו אותנו עד יומנו האחרון. אל תמעיטו בערך המשפחתיות והיו שותפים להבניית הקשר המשפחתי. מדובר במפגשים (המציאו סיבות למסיבות), בהקמת קבוצות וואטצאפ, תקשורת שוטפת ומלווה. היו קשובים וערניים לכל מי שעוטף אתכם. אתם היום לקבוצה, מחר הקבוצה בשבילכם.

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.