תגית: תורה

במפגש עם צוות מורים קמה זעקה על השפה הלא מכבדת של התלמידים למורים. האם גם בבית הילדים מרשים לעצמם לדבר בלשון לא נקייה ולא מכבדת את ההורים? האם ילד/ה שמדברים בשפה שכזו קיבלו חינוך נאות בבית?
המקור לדיבור בלשון נקייה הוא על פי המופיע בפרשת נח בה הקב"ה נמנע מלהגיד על חיה מסוימת שהיא טמאה ובמקום זה השתמש בביטוי: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה". גם משה רבינו מאוחר יותר שהראה לעם ישראל איזה חיות מותרות באכילה ואיזה לא, התבטא על החיות הטמאות שהם אסורות באכילה, ולא השתמש בביטוי "טמא". כך, שלשון נקייה הוגדרה כך שלא נפגע בבהמה. לרגע לא חשבו על שפה שתפגע באדם, בהורה, במורה.
נראה שיש כאן רעיון חינוכי עמוק שהתורה באה ללמד אותנו. לשון נקיה היא דבר חשוב ביותר, כי הקב"ה ברא בנו את כוח הדיבור כדי שנקדש אותו ונשתמש בו במילים טהורות. לכן עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו, לא להתלהם ולא לקלל או להשתמש במילים מעליבות חלילה, גם כלפי אנשים טועים.
כיצד נחנך ללשון נקייה? כוח הדיבור הוא עיקר חיותו של האדם; הדיבור הוא עיקר נפש האדם, והוא זה שמבדיל את האדם מהדומם, הצומח והחי. הדיבור הוא הלבוש של המחשבה. וכאן אנו המבוגרים להבין את הלך המחשבה של הילד/ה שאינו מדבר בלשון נקייה. המשתמש בלשון שאינה נקייה, יש לבדוק היטב, היכן טמון שורש החינוך לשפה שגויה שכזו.
כאן עולה השאלה, מהי השפה שעלינו לאמץ בדיבורנו? בהקשר זה ר' יונה מחלק את הדיבור לשלושה סוגים שונים: לשון מגונה, לשון כבוד ולשון רגילה. על האדם לדבר בלשון של כבוד כאשר הוא לומד תורה או כל מקצוע אקדמי אחר. ר' יונה מגדיר לשון של כבוד: "דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות והם מכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו". מדוע כה חשוב להקפיד על הדיבור, ומה זה משנה כיצד הדברים נאמרים? על כך יש להשיב מדברי חכמים: ש"ברית כרותה לשפתיים".
הרב וולבה אשר מדמה את הדיבור לכינור: הדיבור הוא כינור. הצליל הנעים של הכינור לא בא מהמיתרים לבד, אלא מתהודה של הארגז עליו הם נמתחים. כך הצליל של הדיבור אינו בא מהמילים לבד, אלה הרוח שיוצר את הרושם המיוחד של הדברים.
אם אין האדם נוהג בנימוסים ובהליכות, לא ניתן ללמד אותו מתמטיקה ולא היסטוריה. התנהגות במוסר המידות ובנימוס קודמת לאקדמיה. החינוך מתחיל בכלים התנהגותיים שבין אדם לחברו, אדם לזולתו, כבוד לכל אדם, לאו דווקא למבוגר, להורה ו/או למורה. נימוסים והליכות לומדים הילדים בבית ההורים מהיום בו הם נולדים. ילד/ה שקיבלו חינוך לדרך ארץ בבית הם מראה של ההורים, שמהווים מודל חיקוי לילדים שלהם ומצע ראשוני להוויתם בחברה. חובה עלינו להיות עיקשים בשפה נקייה ומכבדת.

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

 

התנהגות נאותה, היא התנהגות כפי שמקובל; הולמת; מתאימה למסגרת חינוכית, למסגרת מקום העבודה או לחברה בה האדם מתנהל.  נכתב במקורותינו: "דרך ארץ קדמה לתורה". (תנא דבי אליהו רבה פ"א). גם נאמר בפרקי אבות: "אם אין דרך ארץ אין תורה".

קיימת הקבלה בין המושג המקובל במדעי ההתנהגות "התנהגות נאותה",  לבין המושג המקובל ביהדות "דרך ארץ".  אם אנחנו רואים את ההתנהלות ב"דרך ארץ" ברמה שגבוהה מלמידת התורה, הרי ברור לנו שהתנהגות נאותה מהווה תנאי הכרחי להצלחה בלימודים ולתחושת הצלחה בכלל.

התנהגות תמיד מתרחשת בהקשר סביבתי כלשהו, היא לא מתקיימת בריק. ההתנהגות היא תוצאה של יחסי גומלין מורכבים בין כל דבר חי המסוגל להתקיים ולהתרבות בכוחות עצמו ולבצע חילוף חומרים לסביבת החיים בה הוא חי, והאפיון העיקרי של אותה מערכת יחסי הגומלין, הוא השינוי הסביבתי אותו היא מחוללת. להתנהגות יש צורה, גוף –  ניתן לתאר אותה באמצעות מדדים פיזיים, ועל פי מדע ההתנהגות היא נחשבת לתלויה באופן חד משמעי להשפעות הסביבתיות.

מדעני ההתנהגות כיום נוטים לחלק את ההתנהגות לשני סוגים: 1) התנהגות תגובתית (רספונדנדטית) – זוהי תגובתו של האדם כלפי הסביבה. היא נגרמת על ידי גירוי שמצוי בסביבה ונשלטת על ידי תפקוד אישי בלתי תלוי בסביבה, ו-2) התנהגות אופרנטית – זוהי פעולה של האדם כלפי הסביבה. היא מתרחשת (יותר מאשר נגרמת) ונשלטת על ידי מערכת העצבים המרכזית.המערכת מהווה את הבסיס הביולוגי לתפקודים הקוגניטיביים של היצור החי ואת הבסיס הביולוגי לחוויה המודעת.

ההסבר המדעי מאפשר לנו להבין שיש שתי השפעות מובהקות על ההתנהגות: גנטיקה וסביבה. מכיוון שהנשמה מגיעה לעולם עם משקעים, מהיסטוריה עתיקת שנים, ישנן התנהגויות שמלוות אותה. אלו אותן התנהגויות שנמצאות בתת מודע. הסביבה העכשווית היא זו שאחראית באופן חד משמעי לחנך ולהוביל להתנהגות נאותה, התנהגות שמקובלת והולמת למסגרת העכשווית של הנשמה. זו הסיבה שיאמרו המיסטיקנים, שהנשמה בוחרת את הוריה. הנשמה יודעת שאפשר לסמוך על ההורים שיאפשרו למידה נכונה ויסייעו בהכוונה נכונה לתיקון בעולם הזה.

הסביבה היא המחזקת התנהגות זו או אחרת של האדם. התנהגות נאותה ומקובלת על המסגרת היא זו שמאפשרת הליכה בטוחה ומשמעותית לכיוון ההצלחה. כל אדם חייב לדעת מה הם כללי ההתנהגות המקובלים באותה מסגרת בה הוא חי, עובד, לומד ולקבל משוב על התנהגות נאותה. המשוב יכול להגיע במילה טובה, בתעודה או פרס (החיזוק שהכי נכון לאדם ולהתנהגות הזוכה למשוב חיובי). המשוב להתנהגות נאותה, הוא שמחזק את אותה ההתנהגות נאותה והופך אותה למשמעותית (ראויה ומוקרת על ידי הסביבה).

הורים יקרים, חשוב מאוד לשבת במסגרת ביתית עם הילדים ולחדד שוב ושוב את כללי ההתנהגות בבית, כפי שנכון לכם כמשפחה. הבניית הכללים במסגרת הביתית נכתבים בהתאם למהות החיים שאותם אתם מאחלים לעצמכם ולילדכם. ביום יום כל ילד/ה מקבלים משוב מיידי (עד כמה שאפשר) ובסעודת שישי, מהללים ומשבחים את הילדים על התנהגות נאותה בפני כל הנוכחים. זה הזמן להבין שהתנהגות ילדכם במסגרות החינוך ובמסגרות החברה בהם הם נמצאים, תלויות בתגובה שלכם. מידת הערנות שלכם ההורים להתנהגות נאותה של ילדכם במסגרות השונות והתייחסותכם, היא שתכריע את הכף ותוביל להתנהגות נאותה משמעותית של ילדכם.

מתוך דברי פרעה אל יוסף: אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ (בראשית מא מ). מי הקובע הבלעדי? מי המכריע העליון בנושא?
מגיל הגן אנו שומעים את הילדים "את לא מחליטה עלי". משפט שלא שגור רק בפי ילדים. גם אנחנו המבוגרים תמיד מתחבטים ומלבטים, מי אכן האיש/הדמות שמחליטה בסוגיה זו או אחרת.
יגידו גם רבים: יש ללמוד לקחת החלטה. החיים הם רצף של החלטות ולקיחת אחריות. לוקחים לבד או מתלבטים עם עוד אדם?
המצווה לשמוע דברי חכמים היא מצוות עשה בתורה המחייבת ציות לחכמים בנושאים הלכתיים, "ועשית ככל אשר יורוך" (דברים, י"ז, ח'-י"ג) ומצוות לא תעשה על המריית פיהם ("לא תסור מכל אשר יורוך"). עיקר הציווי מתייחס לחובת הציות ההלכתית להכרעת חכמי הסנהדרין אשר במקדש בירושלים, מתוקף מעמדם כערכאה ההלכתית והדיונית הגבוהה ביותר במקרה של חילוקי דעות. ועוד מקשה רש"י מפרוש ההלכה ואומר "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין".
יש כאן הדגשה שהדברים עליהם ננהג ועל פיהם יישק דבר הם דברי חכמים. ואיך נדע מי הוא החכם? מי קובע מיהו החכם, שעל פיו יישק דבר? מי יהיה האיש שנבטח בו ובדבריו למעלה מהרגשת הוודאות של עדות חושינו ושכלנו שלנו?
מתי כן עלינו להגיע למצב של "נעשה ונשמע"?
ראשית נשאל: אֵיזֶהוּ חָכָם? – כנאמר, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם
ונבין שאדם חכם, הוא מי שלומד משהו מכל אדם. כך נבין, שהאדם שממנו נשכיל ונבין, זה אדם שלמד. שמצא לעצמו דרכים וכיווני למידה שמאפשרים לו להשתמש במה שלמד על מנת לתת את ההנחייה לעשייה נכונה ומיטבית.
המקור: מסכת אבות, ד' פסוק א'. "בן זומא אומר, איזה הוא חכם–הלמד מכל אדם, שנאמר "מכל מלמדיי, השכלתי" (תהילים קיט,צט).
אמרו חז"ל (תמיד לב, א): "איזהו חכם הרואה את הנולד". הפירוש הפשוט למאמר חז"ל זה וענינו, שהחכם רואה וצופה בחכמתו את העתיד להיות, ומכלכל מעשיו בהתאם להתפתחויות האפשריות בעתיד.
כאן נכנס המדע לתמונה. מהו מדע? שהרי, אינה דומה שמיעה לראיה, וההבדל ביניהם, כי הראיה מאמתת את המציאות הנראית, יותר מאשר את המציאות שאדם שמע אודותה, ההתאמתות בלב הרואה היא לאין שיעור גדולה מההתאמתות בלב השומע בלבד. והיינו, שהדבר הנראה בעיניים, לעולם לא יוכחש, ואפילו לא יפלו בו שום ספיקות. אך בדבר שאדם יודע רק מן השמועה בלבד, הנה, במשך הזמן – יתכן שיתעוררו אצלו ספיקות בדבר אמיתות הדבר, אם כתוצאה ממחשבה והתבוננות נוספת בנושא, או כתוצאה משמועה סותרת וכו'.
בדומה לכך, יש הבדל עצום בין מציאות הנתפסת באמונה (מלשון אמת) לבין מציאות המתקבלת כתוצאה ממסקנה שכלית בהבנה והשגה. שכל האדם מוגבל ומוגדר (כי המופשט אינו נתפס בשכל), ולכן המסקנות שאדם מסיק בהגיון אנושי – אינן בטוחות כל כך, כי בהחלט יתכן שמחר יקום מדען מתקדם יותר, ויפריך את התיזה ההגיונית המקובלת היום. אבל מציאות שאדם מאמין בה באמונה שלימה בעומק נפשו, לא בגלל הסתמכות על סברה שכלית מסויימת, אלא מתוך בטחון ותחושה פנימית בנפשו, הרי זה כאילו רואה את הדבר בעיניו.
נמצא, כי האמונה היא בחינת ראיה, ואילו השכל האנושי הוא בחינת שמיעה. זו הסיבה הדורשת שילוב שבין המיסטיקה למדע. חובה על המדריך לעשייה נכונה ומיטבית, לשלוט הן באמונה, באמת הנסתרת והן במדע, המוכח כתוצר של היסטוריית הלמידה מתוך הכתוב והנחקר מזה שנים בתחום חקר האישיות וההתנהגות האנושית.
מכל מקום, חשוב לו לאדם למצוא אדם אחד שהוא מאמין בו באמונה שלמה שאין בהדרכתו שום טובת הנאה כלשהי. שההמלצה שלו לכיוון של עשייה זו או אחרת באה מתוך הבנה משמעותית בתחום ואף הוכח בעבר שהדרכותיו נשאו פרי. "תוכניות ההתערבות", כך קורא להם המדע, יש בהם יכולת מדעית להטיב, לתרום לכל הסובבים. ולכן, כשבוחרים אדם שבא מהתחום, יש להשמע להוראות ולהיות בעל יושרה במעקב אחר כל המתבקש. כשמדברים על גדול בתורה, מדברים על מכיר ושולט בחומר. כשמדברים על פסיכולוגיה – מדברים על תורת הנפש. בכל תחום ידע ועניין יש תורה. יש חוקים. יש היסטוריה של למידה.
אין ספק שצווי התורה להשמע לגדול בתורה היא מצווה לדורות, והיא קיימת גם בימינו. הקב"ה שתל בכל דור ודור את גדוליו. הקושי נעוץ בזהויים, שהרי לא בכל דור מוסכם על הכל מיהו גדול הדור. אם מצאת תלמיד חכם ששולט בתחום עליו אתה מבקש סיוע. אשר אין לו ספק ביושרו המוסרי, אשר ידוע לך שבשיקוליו הוא מסוגל להשתחרר מכל נגיעה אישית כגון כבוד, שררה, ועל אחת כמה וכמה כסף ותאווה, הרי שמצאת לך את "הכהן אשר יהיה בימים ההם" שעליו תסמוך ועל פיו יישק דבר.

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.