תגית: תלמיד

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

פתיחת שנת הלימודים מביאה עמה לא רק תיק חדש ומחברות חדשות, אלא גם תחושות מעורבות – התרגשות לצד חשש, סקרנות לצד דאגה. כל התחלה טומנת בחובה אפשרות להתפתחות, והמעבר למסגרת חינוכית חדשה – בין אם זו כיתה חדשה, מורה חדש או אפילו בית ספר חדש – הוא הזדמנות אמיתית ללמידה לא רק של תכנים, אלא גם של כישורי חיים.

הפסיכולוג החינוכי פרופ’ רפי פלד מציין במאמרו כי “תחילתה של שנה היא נקודת זמן בה הילד נפתח להטמעת הרגלים חדשים ולבניית ביטחון עצמי, דווקא מתוך ההתמודדות עם השינוי”. לדבריו, הורים יכולים לסייע בהפיכת החוויה מאיום להזדמנות באמצעות שיח פתוח, אמפתי ומותאם גיל.

לדבר על החששות – לתת להם שם  ילדים רבים מתקשים להביע במילים את מה שמטריד אותם. במקום לשאול “איך היה?” – שאלה שעלולה להסתכם ב“בסדר” – מומלץ לשאול שאלות ממוקדות יותר:  “איזה רגע היום הכי שמח אותך?”  “היה משהו שקצת הלחיץ או בלבל אותך?”  ד"ר מיכל לוין, מרצה לחינוך, מציינת: “כאשר ההורה מאפשר לילד לבטא פחדים ודילמות חברתיות או אקדמיות, הוא מעניק להם לגיטימציה ומלמד שהקשיים הם חלק טבעי מתהליך הצמיחה”.

שותפות עם הצוות החינוכי.  המפגש עם מורה חדש הוא לא רק מבחן עבור הילד, אלא גם הזדמנות להורה לבנות קשר אמון ושיח עם איש החינוך. חשוב לזכור – המורה הוא שותף לדרך, וככל שהשיח יהיה פתוח יותר, כך ייטב לילד. כדאי לעדכן את המורה על חששות מיוחדים, תחומי חוזקה ותחומי קושי של הילד, ולראות בו שותף מלא ולא גורם חיצוני.

כלים תקשורתיים להורים.  שיקוף רגשות – “אני רואה שאתה מתרגש וגם קצת חושש, זה טבעי מאוד.”  מתן בחירה – לאפשר לילד לבחור מה להכין ליום הראשון (קלמר, בגד, סנדוויץ’) כדי לחזק תחושת שליטה.  סיפורים אישיים – לשתף את הילד בחוויה דומה שהייתה להורה, כדי להראות שגם מבוגרים מתמודדים עם שינויים.  הדגשת נקודות חוזקה – להזכיר לילד את ההתמודדויות הקודמות שהצליח לעבור.

שנת הלימודים החדשה היא הזדמנות לא רק ללמידת חשבון או עברית, אלא בעיקר ללמידת עצמם – איך מתמודדים עם שינויים, איך יוצרים חברויות חדשות ואיך מוצאים את מקומם. כאשר ההורה ניגש למעבר מתוך סקרנות, שותפות ואמון – הילד לומד לראות בשינוי לא מכשול, אלא דלת שנפתחת.

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

הורים רבים מגיעים לשיח עם המורה ואומרים "אני לא מאמין בתחרות ולא רוצה שהילד שלי יכנס לדרמה של תחרותיות". הדרישה מאיתנו להשיג יותר, מתפרשת כתחרותיות ועל זה שוב אומר "הכל בראש". המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות. "המורה צֻיְּנָה לְשֶׁבַח הֶשֵּׂגִיּוּת בֵּית הַסֵּפֶר בְּחִנּוּךְ וּבַלִּמּוּדִים". הֶישֶגִיּוּת, היא גורם הנעה הקשור בסיפוק הנובע מהשגת דבר שהיווה אתגר ושהושג על ידי שימוש בכישורים שהביאו להצלחה.

רוב האנשים קמים בבוקר ושואלים את עצמם "מה אני הולך לעשות היום?", מנצחים שואלים "מה אני הולך להשיג היום? (אלון אולמן). כמורה אני מאמינה שתחרותיות מרעילה מערכות יחסים (משום שכדי שמישהו ינצח – צריך בהכרח שיהיה גם מפסיד), בעוד שהישגיות לא נמדדת מול אחרים או נגדם, אלה עוסקת בגדילה ובצמיחה אישית מתוך המצב הקיים ולא על חשבון אחרים.

בתחרותיות, כשמישהו מנצח – משהו בהכרח מפסיד, בהישגיות – אפשר שכולם גדלים (אלון אולמן). הקבוצה שאני מלמדת מתמטיקה יודעת שהישג של ממוצע 80 במבחן כקבוצה, מאפשר פרס קבוצתי. בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת בהבניית הפסטיבל בבית הספר כהישגיות של כלל התלמידים. כולנו ביחד למען כולם. מנצחים מחזיקים תמונה מנצחת, יודעים מה הם רוצים. השאר יודעים מה הם לא רוצים (אלון אולמן). תשאלו את עצמכם, מה שווה הטיל המשוכלל ביותר בעולם, אם הוא משוגר מבלי שהותקנו עליו נתוני המטרה? עלינו מוטלת האחריות לשבת עם הילדים ולקבוע איתם את המטרות והיעדים שלהם. ואז להניח את המצופים ולהתוות את המסלול ביחד. גבולות – כמו המצופים המסמנים את מסלולי השחייה בבריכה. כדי להתקדם ממצוף למצוף, עלינו לא לשכוח להרים את הראש מהשוטף.

בספר "הרוח בחינוך" שכתבתי, חשוב להכיר מקרוב את החינוך להישגיות. אדם ששואף גבוה מגיע גבוה. עושה לקבל עוד ועוד כלים כדי להגיע אל היעד. זו לא תחרות עם אף אחד, זו שאיפה להגיע גבוה יותר מהמקום בו אני נמצא היום. הורים יקרים, עודדו את הילדים להגיע להישגים גבוהים בעבור עצמם, הדימוי העצמי שלהם, הביטחון העצמי. כשאתם מספרים לילד שאליהו הנביא יבוא לשתות את כוס היין בליל הסדר, הילדים מאמינים לכם. תגידו להם שאתם מאמינים שהם יצליחו, שהם ישיגו את היעד, הם ינצחו, יגיעו להגשמת החלום. ביחד לומדים "איך" ו"מה". ברגע שאתם יושבים מול מורה שמאמין שהילד שלכם מסוגל להצליח ואתם מאפשרים הימנעות, קורבנות, אי לקיחת אחריות, הילד מבולבל… כי הוא מאמין יותר לכם. תנו יד למורה, היו איתו. תשאלו איפה אתם יכולים לעשות ולעזור לילד שלכם להשיג יותר.

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.

כהורים חשוב שלעולם לא נשכח או נזניח את הערכים שלנו, המאפיינים האישיותיים המשפחתיים והכללים, המהות וההוויה שלנו. עלינו לשמור על האותנטיות שלנו, על ה"אני מאמין" האמיתי והעמוק שלנו, או שאין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד בתהליכי החינוך שלנו המושתתים על בסיס הערכים הללו.   מערך האמונות שלנו נובע מההוויה שלנו. אם בהוויה שלי אני זקוק באופן קבוע לתשומת לב, ברור שההתנהגות שלי תושפע מהאמונות שלי. אם אנחנו נאמין "אני טוב", סביר להניח שנשכיל למנף זאת להתנהגות המיטיבה עם הסביבה ומן הראוי עם ילדנו.

יתרה מכך, כשאנחנו נאמין שקו החינוך שלנו הוא האני מאמין שלנו ולא נוותר עליו, אנחנו ניתן את הביטחון לילדנו שקו החינוך נכון ומתאים לנו כמשפחה ולהם בתקופה בה הם חיים. בכתות הצעירות נוהגים לשלוח ילדים להתארגן בקבוצות קטנות, שמא ילד יפגע מנהירה המונית לכיוון המקום בו מונחים הילקוטים. שלחתי את כל מי שיש לו "קוקו", קמו בנים ובנות ויצאו. את כל מי שלובש חולצה שחורה יד קמו כל הילדים שלבשו חולצה שחורה וכך הלאה. כשנותרו כחמישה ילדים אמרתי "כל מי שיש לו עיניים יפות יכול לצאת", הילדים לא זזו. הסתכלו אחד בשני ואז אחד אמר "יש לי עיניים כמו של אחותי והן יפות". ואז לאט לאט, ממש לאט לאט הלך עוד אחד ועוד אחת. ואני שואלת אייך? למה ילד לא מאמין באמונה שלמה שיש לו עיניים יפות? העיניים הם מראה של הנשמה. כל ילד חייב להאמין באמונה שלמה שעיניים שלו יפות.

בכל שלב שבו אנחנו נמצאים בחיים גם בזמנים של משבר ומצוקה, ואולי דווקא אז – זה בדיוק הזמן לדאוג לאיכות החיים שלנו. דווקא אז בזמנים של משבר הילדים שלנו הכי צריכים אותנו. לקבל אמונה שלמה בעצמם. הם זקוקים לאותו ליווי, חיבוק, תקשורת מקרבת שתחמם את רוחם, שתחזק אותם, שתאפשר להם "פינה חמה".

האם הילדים שלכם מאמינים בעצמם? האם נתתם להם את הכלים להאמין שהם מסוגלים להתמודד. עד כמה "הפינה החמה" מהווה מקום לקבל כלים להתמודדות ולא מקום לקורבנות. הילדים שלנו מבקשים כלים להתמודד עם הקשיים, להסתגל לסביבת חיים חדשה, לדמויות חדשות בחייהם. ההסתגלות היא תהליך, את התהליך עוברים ביחד. ההורה מהווה מדריך, מורה דרך לחיים. את ההנחיה כיצד ללוות את הילדים וכיצד להיות עבורם במקום הנכון, בזמן הנכון ובכובע הנכון, אפשר לקבל בליווי מקצועי של הדרכת הורים. בקליניקה ההורים יכולים להכיר את האני מאמין שלהם, מה הם הערכים החשובים שהיו רוצים להעניק לילדים וכיצד להטמיע את אותם ערכים תוך חיזוק "האני" של כל ילד וילד, כך שיאפשר להם להתמודד, להסתגל למסגרת חדשה, למורה שלא הכיר ולא לסגל דפוס הימנעות, שלא מקדם אף אדם ולא משנה מה גילו.

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.