ממואב ועד ישראל, נלמד אהבה וחסד

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. רות הייתה גויה, היא התגיירה לבדה, עשתה את כל התהליך המייגע, התקדמה והתקדמה עד שזכתה שיצא ממנה דוד המלך! אם היא יכלה להגיע לשם, יש מישהו שלא יכול?

קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. רות המואביה בחרה להגיע לארץ ישראל ולהינשא לבועז, היא למעשה היא כאילו "נפלה" לסיטואציה רגשית שהביאה אותה להיות הסבתא רבתא של דויד המלך.

בשיר בין פרחי הגן, שכתב אוקסנברג, כתוב "נבנה קן קטן, על אדמת אבות, נחיה שנינו כבועז ורות", הנושא שאנו עוסקים בו הוא מקומו של הרגש בניהול חיו של האדם ועד כמה חשוב הוא להקמת הבית האיתן שלנו. אפשר לקחת את סיפורה של רות ולהכיר ברגש ככוח חזק וחשוב במערך הכוחות של האדם.

התורה היהודית נותנת לנו להכיר בכוחו של הרגש כבסיס להבניית התא המשפחתי. לא ניתן היה להקנות את החיבור לאדמת ישראל, הבית של העם היהודי ללא שיקוף האהבה שלנו לעשייה של בורא עולם.

עם זאת, טעם נוסף לקריאת המגילה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים".

החסד והאמת מותנים ברגש ובשכל כאחד. בשיטה היהודית אין בורות, המסלול הוא הגיוני ומתוכנן. החתונה שלובשת לבן בחג השבועות בין בורא עולם לעם ישראל, היא מודל החתונה הטהורה שכל זוג שבוחר להתחתן ייקח לביתו שלו. עד כמה כל אחד מבני הזוג מוכן להקריב על מנת להקים את המשפחה ולראות את הבניית הדורות הבאים כהעצמת המשפחה הקיימת. עד כמה נעשה חסד האחד לשני באהבה גדולה.

רות המואביה הגיעה לתוך תוכנו ללמד להוקיר את האדם באשר הוא. להכיר בכוחה של האישה ובכוחה של האמונה להבניית בית בישראל. לבשו לבן וקצרו את החיטה שזרעתם בביתכם. הילדים שלכם, המשפחה שלכם היא החיטה שצומחת ותהיה הבסיס ללחם שיזין אתכם. חזקו את הקשר לשבולים שלכם, כי הכל בידיים שלכם.

האם נכון להשוות ולחפש קווים דומים/שונים בין הורה למורה?

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

אייך מתמודדים עם אובדן לאומי במשפחה הגרעינית?

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.