תגית: משפחה

המשפחה היא הרבה יותר ממסגרת – היא עוגן, היא זהות והיא תחושת שייכות. הקשר הבין־דורי הינו משאב יקר ערך. עבור הילדים והנכדים, וגם עבור הסבים והסבתות. הקשר בין הדורות מעניק משמעות, מחזק תחושת שייכות ומאפשר לכל אחד מבני המשפחה להרגיש שיש לו מקום ושיש מי שרואה אותו. מחקרים בתחום הקשרים האנושיים מחזקים שקשרים טובים הם חלק מהבריאות שלנו. מחקר האורך של אוניברסיטת הרווארד, שנמשך למעלה מ־80 שנה, מצא כי מערכות יחסים משמעותיות הן אחד הגורמים המרכזיים לאושר, לבריאות ולאיכות חיים לאורך השנים. חברים וקהילה תומכת הם מקור חשוב לתחושת שייכות, משמעות וחוסן נפשי. קשרים הם צורך אנושי בסיסי.

כמדריכת הורים וכמרצה לגיל השלישי, אני פוגשת את השאלה: מהו תפקידם של הסבים והסבתות במשפחה המודרנית? התשובה: להיות מעורבים – לא מתערבים. סבא וסבתא אינם אמורים להחליף את ההורים, וגם לא לנהל את חיי המשפחה. תפקידם הייחודי הוא להוסיף רובד נוסף של אהבה, סבלנות, ניסיון חיים וחום. הם יכולים להיות המקום הבטוח, האוזן הקשבת, מספרי הסיפורים, שומרי המסורת והערכים, ובעיקר – המבוגרים שמעניקים לילדים תחושה שיש להם שורשים חזקים לצמוח מהם.

כדי שהקשר הזה יצליח, נדרשת תקשורת מכבדת בין כל המבוגרים במשפחה. הורים וסבים צריכים להסכים שיש להם מטרה משותפת: טובת הילדים. כאשר ההורים מאפשרים לסבים להיות חלק משמעותי בחיי הנכדים, וכאשר הסבים מכבדים את ההורות ואת הגבולות שנקבעו – נוצרת משפחה חזקה ובריאה. ילדים זקוקים לקשר עם כל מי שמעניק להם אהבה וביטחון. כאשר מתרחש ניתוק בין סבים לנכדים, נפגעים לא רק המבוגרים אלא גם הילדים, שמאבדים לעיתים מקור משמעותי של חום, שייכות וזיכרונות משפחתיים. ראוי שנאמץ כחברה עיקרון ברור של שמירה על הקשר הבין־דורי, מתוך הבנה שסכסוכים בין מבוגרים אינם צריכים להפוך את הילדים לשדה המאבק.

לקהילה יש תפקיד משמעותי ביצירת חיים מלאים עבור בני הגיל השלישי. בשנים האחרונות מתרחשת בגולן עשייה מרגשת ומעוררת השראה. הוקמו שלושה מוקדים ייעודיים לוותיקים, המהווים הרבה מעבר למקום מפגש. אלו מרחבים חיים של חברות, למידה, פעילות, יצירה והתנדבות. מאחורי כל מוקד עומדות מרכזות הפרויקט המסורות, אשר מעניקות לכל משתתף ומשתתפת תחושת מוגנות, הקשבה ושייכות. הן מכירות את האנשים הרשומים בקבוצות, רואות את האדם שמאחורי השם ודואגות שכל אחת ואחד ירגישו שיש להם מקום. זו אינה רק פעילות חברתית – זו שליחות. המועדונים מאפשרים לוותיקים להיפגש, ליצור חברויות חדשות, להמשיך ללמוד, להשפיע ולהרגיש נחוצים. כי מעבר לכל פעילות, האדם זקוק לאנשים סביבו.

כשמחברים בין קהילה פעילה לבין משפחה מחוברת, נוצרת מעטפת שלמה. הוותיקים זוכים למשמעות, לחברים ולתחושת שייכות. הילדים זוכים לדמויות משמעותיות נוספות בחייהם. ההורים זוכים בשותפים תומכים, והמשפחה כולה מתחזקת. האתגר הגדול של התקופה: לא רק להאריך ימים, אלא למלא אותם באנשים. במשפחה. בחברים. בקהילה.

בית חזק הוא בית שמכבד את כל הדורות. ילדים זקוקים להורים שמובילים אותם, והם זקוקים גם לסבים וסבתות שמעניקים אהבה, חוכמה ונוכחות. כאשר כל דור יודע את מקומו ומכבד את מקומו של האחר, נוצרת שרשרת אנושית שמחזקת את כולנו. המורשת החשובה ביותר שנשאיר לילדינו אינה רק מה שנאמר להם – אלא הקשרים שנלמד אותם לשמור עליהם. משפחה היא בית ללב. חברים הם תרופה לבדידות. קהילה מעניקה משמעות. וכששלושתם נפגשים – נוצרת איכות חיים אמיתית, בכל גיל.

יש משהו מופלא בבצל.  כשהוא חי, הוא צורב את העיניים וגורם לנו לדמעות. אבל אם מעניקים לו את החום הנכון, בזמן הנכון ובסבלנות, החריפות מתפרקת, והמתיקות שהייתה בו כל הזמן מתגלה.  המתיקות לא נוצרת מהחום – החום רק מגלה אותה.  לא פעם אני חושבת שגם ילדים דומים לבצל.

יש ילדים שפוגשים את העולם בחריפות. הם מתווכחים, מתנגדים, בודקים גבולות או מגיבים בכעס. קל מאוד להסתכל על ההתנהגות ולרצות "לתקן" אותה במהירות. אבל הורות אינה מרוץ לתיקון התנהגויות. הורות היא יצירת התנאים שבהם הילד יוכל לגלות את הכוחות שכבר קיימים בתוכו.  גם כאן יש סוד קטן: אם החום חזק מדי – הבצל נשרף והופך למר. כדי להגיע למתיקות שלו צריך חום מדויק, עקביות, גבולות, סבלנות וזמן.

כך גם בחינוך. לא עונשים הם שמצמיחים אחריות, אלא חוויות חיים שמאפשרות לילד ללמוד מתוך הבחירות שלו. לא שליטה, אלא הכוונה והשפעה.  אנחנו מגדלים ילדים בחברה דמוקרטית, שבה תפקיד ההורה הוא להנהיג, לכוון ולהעניק כלים לחיים. ככל שננסה להפעיל יותר כוח, כך נקבל לעיתים יותר התנגדות. ככל שנאפשר לילד לקחת אחריות, כך נגדל אדם שמסוגל לבחור נכון גם כשאנחנו לא לידו.

החופש הגדול הוא הזדמנות מצוינת לתרגל את זה.  נניח שקבענו לצאת לאטרקציה משפחתית בשעה מסוימת. במקום אינספור תזכורות, איומים או כעסים, אפשר להודיע מראש: "אנחנו יוצאים בשעה תשע. מי שמוכן בזמן – יוצא איתנו." אם הילד בחר להתמהמה ולא הספיק, התוצאה אינה עונש. היא תוצאה הגיונית של הבחירה שלו. המציאות היא שמלמדת, לא ההורה.

כך גם לגבי הלמידה בחופש.  ילדים זקוקים למנוחה, אבל הם אינם זקוקים לניתוק מוחלט מהלמידה. קריאה, כתיבה, תרגול במתמטיקה או עבודה בחוברות קיץ שומרים על הרצף ומכינים אותם לשנת הלימודים הבאה.  גם כאן אפשר לבחור בדרך של אחריות במקום מלחמות. למשל, להחליט שכל סיום של חלק בחוברת מזכה בפעילות מהנה, ואת האטרקציה הגדולה של סוף החופש לשמור למי שהתמיד לאורך הדרך והשלים את המשימות. לא מתוך שוחד ולא מתוך איום, אלא מתוך הבנה שלכל מטרה יש דרך, התמדה ותוצאה.

כשהילד מבין שהאמצעים להתקדמות נמצאים בידיו, הוא מפסיק לפעול רק כדי לרצות אותנו ומתחיל לפתח אחריות פנימית. הוא מגלה שיש לו השפעה על חייו.  זהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין עונש לבין תוצאה הגיונית. עונש אומר לילד: "אני אגרום לך לשלם על מה שעשית." תוצאה הגיונית אומרת: "לכל בחירה יש השלכה, ואתה מסוגל להתמודד איתה."  המעבר הזה דורש מאיתנו שינוי מחשבתי.

כהורים, אנחנו יוצרים עבור הילד סביבה שיש בה גבולות ברורים, אהבה, אמון, חום וביטחון – סביבה שמאפשרת לו לקלף בעצמו את שכבות ההתגוננות, הפחד והתלות, ולגלות את המתיקות שכבר קיימת בו.  תפקידנו הוא להעניק לילדים את התנאים שבהם יוכלו להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמם. כי בדיוק כמו הבצל, גם אצל ילדים – המתיקות לא נוצרת מהחום. היא הייתה שם מאז ומתמיד. החום, האהבה, הגבולות והאמונה שלנו רק מאפשרים לה להתגלות. כשאנחנו מעניקים לילד שורשים של אחריות ורוח של אמונה – הוא כבר ימצא את הדרך לצמוח.

חופשת פסח השנה פוגשת משפחות רבות בתוך מציאות מורכבת: ביטחונית, כלכלית ורגשית. כשהילדים בבית והלב טרוד, האתגר ההורי כבר לא מסתכם ב"מה עושים איתם", אלא בשאלה עמוקה יותר: איך יוצרים בית שיש בו נוכחות, חיבור ורגעים של יחד?

הבית, שאמור להיות עוגן, מרגיש צפוף, עמוס, רווי מתחים קטנים וגדולים. איך מייצרים יחד משפחתי שיש בו קרבה, הרמוניה ואפילו רגעים של שמחה, כשלא פשוט להיות לא הורים, ולא ילדים? התשובה נמצאת במשהו בסיסי נוכחות. בליל הסדר אנחנו שואלים "מה נשתנה", והשנה – הכול השתנה. השגרה, הוודאות, גם היכולת שלנו כהורים להיות פנויים ורגועים. אנחנו עייפים ומודאגים יותר, ולעיתים נסחפים לאותו מקום של בריחה קטנה – אל המסך, אל החדשות, אל עוד גלילה.

הילדים שלנו צריכים אותנו.  נוכחות הורית היא לא רק להיות בבית. היא היכולת ולהיות באמת בתוך הרגע. במבט, בהקשבה, בתגובה. זה הבדל של שניות: בין "רגע, אני רק מסיים משהו בטלפון" לבין מבט שמרים את הראש ואומר בלי מילים- אני איתך.

כאן מסתתרת אחת הקושיות הגדולות. אנחנו מבקשים מהילדים פחות מסכים, יותר שיחה, יותר יחד, אבל לא תמיד מצליחים לדרוש מעצמנו את אותו הדבר. הטלפון הפך למעין "מוצץ של הגדולים". הוא מרגיע, מסיח, ממלא רגעים ריקים. נבנה ביחד בית לפלאפון.

זמן הארוחה, במיוחד בערב, כולנו מתכנסים אחרי יום שלם. לא רק כדי לאכול, אלא כדי להיות יחד. "כולנו מסובין" — לא רק בליל הסדר. דווקא שם, כל אחד שקוע במסך שלו. לא מתוך צורך אמיתי, לא מתוך דחיפות, אלא מתוך הרגל. והילדים מרגישים את זה. גם אם הם לא יגידו. בתקופה הזו, שבה רבים מאיתנו נמצאים יותר בבית, לפעמים בלי שבחרנו בכך – יש גם הזדמנות. לא לייצר שלמות, לא להעמיס על עצמנו ציפיות גבוהות, אלא פשוט לשנות את האיכות של הרגעים הקטנים. להפוך שהות משותפת מ"עוד יום שעובר" — למשהו שיש בו נוכחות. זו שיחה קצרה לפני השינה, רגע של בישול יחד, או אפילו ישיבה משותפת בלי הסחות. לא הפעולה היא המרכז – אלא הקשר שהיא מאפשרת.

הטבילה בליל הסדר מסמלת עצירה, ההזמנה שלנו כהורים בתקופה הזו – לעצור לרגע ולשאול את עצמנו, בכנות: איך אני בתוך הבית שלי? עד כמה אני נוכח? עד כמה אני מבקש מהילדים משהו שאני עצמי מתקשה ליישם? פסח הוא חג החירות, אבל חירות אמיתית בתוך המשפחה לא נמדדת ביכולת לעשות הכול, אלא דווקא ביכולת לבחור. לבחור להניח את הטלפון. לבחור להרים מבט. לבחור להיות.

דווקא עכשיו, כשבחוץ לא יציב – הבית יכול להפוך למקום שיש בו יציבות אחרת. לא כי הכול מושלם, אלא כי יש בו קשר. יש בו נוכחות. יש בו יחד. בתוך מציאות שאין לנו שליטה עליה, הנוכחות שלנו היא הבחירה הכי חופשית — והמתנה הכי גדולה שנוכל לתת לילדים שלנו. חוויה של בית שבו הם לא לבד.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

במסגרת שיעורי שיר עברי, נחשפנו לשני שירים: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד" כתבה יערה שבו. הילדים אמרו שקשה שההורים עובדים ולא בבית, שאבא במילואים, שאמא עייפה מהעבודה ועוד. השיר השני  "קטן זה הכי כיף בעולם" שכתבו אמיר פיי גוטמן ועידן יסקין , בחרו הילדים להעצים מתוך השיר שתי סביבות משמעותיות: "להיות עם חברים ובשבת בבוקר לישון עם ההורים". הקושי והנוחות, האתגר והרווחה תלויים בסביבה העוטפת את הילד.

הילדים חווים קשיים, אתגרים וחרדות. המסוגלות להיות מנצחים ולהיות משמעותיים למרות הכל, תבוא לביטוי בזכות היכולת ליצור סביבה (פנימית וחיצונית) שתקדם אותם. הרי מה שיקבע לאן יגיעו ומה יהיה בעתידם, הוא מה שאנחנו עושים בזמן שהזמן עושה את שלו.  נלמד את הילדים שבדרך לפסגה יש לקחת את מה שיעזור להגיע לשם ולדעת להשמיט את כל מה שמפריע.

הנכון  להעצת  הילדים הוא לראות באמינות ערך מרכזי. הסביבה היא יצירה שלנו למקום בטוח. המשפחה שלכם היא מקור הכוח שלכם ושל ילדכם. היו דוגמה, אל תגידו "יום אחד נפנה אליהם", מי שאין לו זמן למשפחה, כשיהיה לו זמן – לא תהא לו משפחה. הקדישו למשפחה זמן. הקדישו מאמץ להפוך ערכית לכל מה שתרצו שהילדים עצמם יהיו. תלמיד בכיתה ד' אמר: "אני רואה איך אבא שלי דואג לאמא שלו, חשוב לו לדעת אם היא אכלה היום". ילד עם מודל חיקוי כזה ידע לדאוג להוריו.

חבר אמיתי, כשאתה מצליח בגדול, הוא מחבק אותך, כשדמעות בעיניו מרוב אושר. סביבה חזקה יותר מכוח רצון, לחיוב ולשלילה. בדרך כלל אנחנו סופגים את הנורמות, הסטנדרטים והערכים של הסביבה שלנו, או שאנחנו נפלטים ממנה (אלון אולמן). היו אמינים למשפחה ולחברים, היו מודל חיקוי לילדכם.

"לגעת במים לגעת ברוח"/ איציק איינהורן, שיר נוסף שמחזק את חשיבות הכוח שלנו להביא את עצמנו לסביבה שתביא לנו נחת ורווחה. "לדמות ליעלים הגאים בבקעה"  אנו בוחרים להיות גאים במקום שנכון לנו. "לצפות במעוף הנשרים הבטוח" – ולהבין במה אנו צופים, ממי אנו לוקחים דוגמה, במי אנו נוגעים כדי לקבל השראה. מי האור שלי? מי נותן בי את הכוח וממלא את רוח האדם שבי, כדי שאצליח להתגבר על הקשיים, כי כן, לא קל להיות כאן ילד, ולא קל להגיע להצלחה גם בחיים הבוגרים.

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.