ערכים בונים חברות אמיתית

בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה, מגיעים אליי לקליניקה יותר ויותר ילדים שהקושי המרכזי שלהם הוא בתחום החברתי. אחת השאלות הראשונות שהורים שואלים היא: מהם בעצם כישורים חברתיים? האם יש "מתכון" להצלחה חברתית?  לדעתי, אין נוסחה אחת שמתאימה לכל הילדים. כל ילד מגיע עם האישיות שלו, עם הערכים שספג בבית, עם החוויות שצבר ועם הדרך שבה הוא מפרש את העולם. דווקא משום שאנו חיים בחברה דמוקרטית ומגוונת, תפקידנו אינו להכתיב לילדים כיצד עליהם להתנהג בכל מצב, אלא להדריך אותם לחשוב, להתבונן, לבחור ולהבין איזו התנהגות מיטיבה עבורם ועבור הסביבה.

לא תמיד נכון להתערב בכל קושי חברתי. לעיתים חשוב לאפשר לסיטואציה להתפתח באופן טבעי. מתוך ההתנסות הילד לומד, וכאשר מתעורר קושי – זהו הזמן לעצור, לשוחח ולחשוב יחד. במקום למהר לפתור עבורו את הבעיה, אפשר לשאול שאלות, להבין מה קרה, מה הוא הרגיש, כיצד פירש את האירוע ומה ניתן לעשות אחרת בפעם הבאה. בשלב הזה ניתן לבנות יחד תוכנית. לא תוכנית שנכפית על הילד, אלא כזו שהוא שותף מלא ליצירתה. כאשר הילד שותף לחשיבה, הוא מפתח אחריות, לומד לזהות דפוסי התנהגות ולבנות לעצמו דרכי פעולה חדשות שיסייעו לו במפגשים עתידיים.

אחד הכלים היעילים לכך הוא מודל אפר"ת – אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. המודל מאפשר לילדים להבין שלא תמיד האירוע עצמו הוא שיוצר את הקושי, אלא האופן שבו אנו מפרשים אותו. כאשר משנים את הפרשנות, משתנה גם הרגש, ובהמשך גם התגובה. כך הילד מגלה שיש לו אפשרות לבחור כיצד להגיב, במקום להיות מופעל באופן אוטומטי. כלי נוסף שאני מרבה להשתמש בו הוא התוצאות ההגיוניות. אלו מפחיתות מתחים, מחזקות תחושת אחריות ותורמות ליצירת אווירה רגועה והרמונית יותר. הן גם מסייעות לילדים להכין לעצמם "תוכנית מגירה" – דרך פעולה שתעמוד לרשותם אם מצב דומה יחזור בעתיד. ולפעמים, למרות כל החשיבה, זה עדיין לא עובד. חוזרים לשיחה, מנתחים מחדש את האירוע ומנסים להבין מה ניתן לדייק. חשוב שהילד ידע שתמיד יש לו מקום בטוח לחזור אליו, מקום שבו לא שופטים אותו אלא לומדים יחד איתו. להבניית תחושת המסוגלות.

חברות היא מערכת יחסים שנבנית לאורך זמן, והיסודות שלה מונחים כבר בבית. המשפחה היא החברה הראשונה שבה הילד מתנסה. בבית הוא לומד מהו כבוד, כיצד מקשיבים, איך פותרים מחלוקות ואילו ערכים מובילים את ההתנהלות בין אנשים. כאן עולה נקודה משמעותית במיוחד: כל אחד מאיתנו גדל בבית עם מערכת ערכים מעט שונה. אם בבית שלי כבוד מתבטא בהגעה בזמן ובהבאת הציוד שנקבע מראש, סביר להניח שאלו יהיו עבורי ערכים מרכזיים גם בחברות. כאשר חברה מאחרת באופן קבוע, ייתכן שאחווה זאת כחוסר כבוד. האם עליי לשנות את עצמי? לא בהכרח. אך בהחלט כדאי ללמוד להסביר את הערכים שלי, להקשיב לערכים של האחר ולבדוק האם ניתן למצוא דרך משותפת שמכבדת את שני הצדדים. זו בדיוק מהותה של חברות אמיתית –לדעת להבין, לכבד, לתקשר ולבנות גשר בין עולמות שונים. הכישורים החברתיים החשובים ביותר אינם רשימת כללים שניתן לשנן. הם היכולת לחשוב, לבחור, להקשיב, לכבד, ללמוד מכל חוויה ולהמשיך לצמוח ממנה. כאשר ילדים גדלים על ערכים של כבוד, אחריות, אמפתיה ושיח פתוח, הם אינם רק רוכשים חברים – הם בונים חברויות אמיתיות, יציבות ומיטיבות, כאלה שילוו אותם לאורך החיים.

שנים רבות אני תוהה האם מותר לי גם להיות "חלשה"? האם מותר לי לספר שקשה לי, שאני לא "Wonder Woman"? זו שאלה שרבים מאיתנו נושאים בתוכם. מצד אחד, אנחנו שומעים יותר ויותר על החשיבות של פתיחות רגשית, על אומץ להיות מי שאנחנו באמת. מצד שני, פגיעות מפחידה. היא חושפת אותנו לאכזבה, לדחייה, לאי־הבנה. לכן לא מפתיע שרבים מאיתנו בוחרים להסתתר מאחורי רגשות חזקים וברורים יותר, כאלה שנותנים תחושת שליטה. ועל אותה תחושת שליטה חשוב שנבין.

לא פעם נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים: כעס, עצב, עצבנות, שתיקה. אלה הרגשות שנראים כלפי חוץ, שקל לזהות ולהציג. אבל לעיתים קרובות, הרגש שמופיע אינו הרגש העמוק באמת. הוא רק השכבה העליונה. אפשר לחשוב על רגשות כמו על קרחון: חלק קטן נראה מעל פני המים, והרוב הגדול חבוי מתחת, רך ופגיע יותר.

רגשות כמו כעס או עצבנות אינם בהכרח הבעיה, אלא סימן. הם משמשים לעיתים כהגנה מפני תחושות שקשה יותר לשאת – פגיעה, פחד, חוסר אונים, תחושת חוסר ערך או אובדן. כעס, למשל, קל יותר לביטוי מאשר עלבון. עצבנות לעיתים מסתירה עייפות עמוקה או עומס מתמשך. אדישות יכולה להגן על אכזבה כואבת.

כדי להבין מה באמת קורה בפנים, נדרשת עצירה. לא באמצע ההתפרצות, אלא אחריה. ברגע שקט יותר אפשר לשאול את עצמנו: מה באמת כאב לי כאן? ממה נבהלתי? מה הרגשתי שאיבדתי? מה הייתי צריך ולא קיבלתי? אין צורך לנסח תשובה חכמה או “נכונה”. עצם ההקשבה משנה משהו.

גם הגוף משתתף בתהליך הזה. לחץ בחזה, גרון חנוק, בטן מתכווצת או לסת קפוצה הם רמזים למה שהלב מתקשה לומר במילים. כשנותנים לרגש שם מדויק – “נפגעתי”, “אני מפחד להידחות”, “אני מאוכזב” – הוא נרגע מעט, כי סוף־סוף רואים אותו.

פגיעות אינה חשיפה חסרת גבולות, אלא נכונות להכיר באמת הפנימית שלנו. רגש עמוק לא צריך תיקון, אלא הקשבה, הכרה וזמן. וכשאנחנו מעזים לפגוש אותו, מתחת לפני השטח, יש פחות צורך להתגונן – ויותר אפשרות להיות בקשר אמיתי, עם עצמנו ועם אחרים.

חושפים פגיעות בהדרגה, לא בבת אחת, ורק אחרי שביררנו קודם כל עם עצמנו מה אנחנו מרגישים באמת. בוחרים לשתף מי שמסוגל להקשיב בלי לבטל, למהר לייעץ או להשתמש בזה נגדנו. פגיעות בטוחה היא כזו שמשאירה אותנו נאמנים לעצמנו — גם אם התגובה מהצד השני לא מושלמת.

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

ילדים רבים מגיעים לטיפול רגשי כשהם מבקשים כלים להתמודדות. להתמודדות עם מצבי דחק שנגרמים מתסכול, מעקשנות דווקא במקומות שצריך ללמוד לשחרר ומאידך הימנעות או בריחה מעשיה שיכולה להוות בסיס לאושר גדול ותחושת משמעותיות. במרבית המקרים שמגיעים לאותו מצב של אי עשייה, אני מבינה שמדובר בהצפה של מחשבות אוטומטיות שאינן קשורות למצב בו נתקלו הילדים. בגלל אותן מחשבות אוטומטיות מגיעים הילדים למצב של הענשה עצמית, הסתגרות ועוד.

מחשבות אוטומטיות מנותחות היום בטיפול השכלי התנהגותי (cbt). מחשבה אוטומטית היא מחשבה, שקופצת לראשנו במהירות רבה בתגובה לכל אירוע שקורה במציאות סביבנו. התוצאה של אותה מחשבה מהירה, אותה מסקנה שמסבירה לנו מה המשמעות של מה שקרה סביבנו מתעורר הרגש ובהתאם לרגש שמתעורר קורים שני דברים: ישנה תגובה פיזיולוגית (משמעותית או לא) וישנה התגובה בפועל – מה שאנו אומרים או עושים. וכל זה קורה כל כך מהר שעל פי רוב אנחנו לא ערים בכלל לתהליך הזה שקורה אצלנו בראש. מבחינתנו – קרה משהו והגבנו. השיחה היא שמסייעת לילד להציף את הקושי והבדיל בינו לבין אותה מחשבה אוטומטית.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק), על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. פרסונליזציה הינה הטיית חשיבה, המתארת מצבים בהם האדם מייחס כל אירוע שלילי לעצמו, תוך התעלמות מההקשר הסביבתי. חשוב לי שנתייחס לפרסונליזציה בתחום החינוך.

בכתבות הקודמות הסברתי על חשיבות השיח וכיצד עליו להתנהל. הבסיס להצלחת השיח הוא ההקשבה. רק לאחר הקשבה נקייה ניתן לדלות פרטים של אותה פרסונליזציה, להתחבר לילד ממקום של "אנחנו מכירים סיטואציות שכאלה" – לא להתחבר לרגש. להתחבר לעובדות. כך ללא מילים ננקה את המחשבות האוטומטיות לשם קיום הרחבה של השיח.

מטרת שאלות ההרחבה היא לגרום לילד להמשיך ולדבר, לגלות לנו מידע נוסף שקשור לעולמו הפנימי והחיצוני, דרכו נוכל להכיר אתו לעומק ולתחבר אליו, גם לכאב וגם לחלום וע"י כך להוביל אותו אל הפתרון הכי נכון עבורו. שאלות ההרחבה מאפשרות להתחבר לילד. אותו חיבור מיוחל, שיאפשר לבצע הובלה בצורה טובה, נעימה ואפקטיבית יותר גם עבור הילד וגם עבורנו כהורים. חשוב שנזכור שלילדים חשוב לשמוע את שמם (שירגישו שהם המרכז בשיחה) ואת קולם.

בתחילת השיחה חשוב להתחיל בבירור צרכים. עם זאת החוכמה האמיתית היא לזהות, להכיר ולהגדיר את הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח – את הפרטים  שהילד נימנע או  לא יודע לציין מפורשות. החינוך יקבל את מקומו כשנעורר את הצורך בעל המשמעות האמיתית והעמוקה, עליו יהיה לנו מענה חינוכי משמעותי.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול המכיל מכלול של שיטות טיפול פסיכולוגיות, המבוססות על שילוב של רעיונות מהטיפול ההתנהגותי והטיפול הקוגניטיבי. כל שיטות הטיפול מבוססות על ההנחה שמקורה של הפסיכופתולוגיה באסוציאציות בלתי-מסתגלות המשפיעות על ההתנהגות, המחשבות והרגשות של המטופל. דהיינו אנו פועלים אסוציאטיבית לפי עיוותי חשיבה מבלי לשלוט בחשיבה שלנו.
לפי בנדורה ועמיתיו (2001), חלק גדול מתהליכי החשיבה הגבוהים שלנו נעשה באמצעות הדלקה וכיבוי של מחשבות ורעיונות. הרעיון של "כפתור האור" נולד מתוך כוונה לשנות את הדיבור הפנימי מעורר החרדה וליצור אסטרטגיה חדשה להתמודדות. זה נכון לנו המבוגרים ולילדינו הצעירים.
רבים מאיתנו ההורים נפגשים עם סיטואציות מאתגרות ולא רק שאנחנו מפרשים על פי המחשבות שלנו שנובעות מההיסטוריה שלנו את הסיטואציה, אנחנו גם דואגים שהילד/ה יקבלו את הפרשנות שלנו לסיטואציה ומכניסים אותם לעיוות חשיבה שבכלל לא היה קיים בעולם, עד לאותו רגע.
כשאנחנו נפגשים בסיטואציה שבה הילד/ה נהגו שלא בנורמות החינוכיות שלנו, חשוב לא מיד לפרש, לשפוט ולייעץ. הרפיה פסיכולוגית, באמצעות נשימות או הרפיית שריריים היא דרך פשוטה ויעילה ליצור תחושה של רוגע, להגביר את חוויית השליטה העצמית ולווסת מצבי עוררות שלילית. רק לאחר שנרגעו הרוחות, יושבים להבין "מה היה לנו שם?" מה באמת קרה? התייחסות לעובדות. ובהפרדה גמורה, מה קרה לנו שם? רגשות, אלו רגשות צפו ומה באמת עשינו, כיצד נהגנו? מה יכולנו לעשות אחרת? הסבר פסיכו-חינוכי מפחית באופן מיידי חששות רבים הן אצל המבוגר והן אצל הילד. נוצרת הבנה לתהליכים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים. הבנה כזו יוצרת תחושה של שליטה, כוח ומוטיבציה לשינוי.
ילד שמבין את הסיטואציה בהקשר לעולמו ולרגשותיו ולא לשל המבוגר, מצליח להגיע לשליטה עצמית. הוראה עצמית היא היגד פנימי שמטרתו להחליף את המחשבות האוטומטיות השליליות. הוראה עצמית יעילה, מאפשרת באחת את הכוונת הקשב לחשיבה חיובית יותר ויעילה יותר עבור הילד. ככל שההוראה העצמית תיגע באופן מדוייק יותר באמונות הבסיס, כך תהיה יעילה יותר.
ילד שאינו מעוניין לשבת לשולחן השבת עם כל המשפחה, הסיבות שלו לגיטימיות לו. יש לשבת ולשוחח אתו. אם אתם מסוכסכים עם ההורים שלכם, לא בטוח שגם הוא מסוכסך איתם. לא לפתוח את השיחה "גם אני לא אוהב את סבתא, אני מבין אותך…". אסרטיביות: "כולם יושבים לשולחן בעוד 10 דקות, מה הסיבה שאתה לא רוצה להצטרף? איך אפשר לעשות שתצטרף, כי כשיאספו את האוכל מהשולחן אין אפשרות לאכול". תנו לילד לדבר. יש לקחת אחריות על ההחלטה לא להצטרף לשולחן. היו אתו לפתרון הקושי, אל תפתרו בשבילו.

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

מסיימים שנת לימודים ואנו לפני החופש הגדול. ממה הכי חוששים ההורים? מ"דרמות". בפסיכולוגיה קוראים זה החצנת התנהגות. התפרצויות זעם בגיל הילדות שנובעות מתסכול ואי הסכמה יכולות להתפרש כאפיזודות של החצנת התנהגות. עבור ילדים צעירים אשר טרם פיתחו יכולות תקשורת להבעת מצוקותיהם, החצנת התנהגות היא דרך יעילה להסב את תשומת לב ההורים ואף לזכות במיידי במה שביקשו למרות אי ההסכמה. באופן אידיאלי, ככל שילדים מתפתחים הם לומדים להחליף את הדרכים הללו לקבלת תשומת לב, באסטרטגיות תקשורתיות מקובלות חברתית ויעילות יותר. בגיל ההתבגרות, החצנת התנהגות יכולה להתבטא בצורת מרד: התנהגויות כמו עישון, גנבות ושימוש בסמים. התנהגויות אלה, על סף העבריינות, יכולות לנבוע מתוך הצורך בהכלה מצד הורים או מצד דמויות משמעותיות אחרות. התנהגות זו בגיל הנעורים יכולה לבטא את חוסר היכולת של הנער לווסת רגשות בדרך אחרת. על מנת לא להגיע לשם. חשוב ללמוד לנהל שיח רגשי במסגרת המשפחה. לתת מקום לביטוי רגשות. אל לנו לשכוח שהפרשנות והתגובה לאדם המבצע החצנת התנהגות הן תלויות הקשר, מצב, וקהל הנוכח בסיטואציה.
במהותה של החצנת התנהגות עומדת הנטייה לפעול במקום לדבר או להיזכר. כאשר תוכן רגשי מסוים הוא מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, הוא מבקש לפרוץ ולהתבטא, וכך עשוי למצוא את ביטויו באמצעות פעולה. החצנת התנהגות באה לידי ביטוי לעיתים בהתפרצויות זעם. לרוב, החצנת התנהגות היא פוגענית כלפי האדם או כלפי הסביבה, ועלולה למנוע מהאדם לפתח דרכי התמודדות יעילות יותר להתמודדות עם רגשותיו הקשים. החצנת התנהגות של רגשות מכאיבים עשויה להופיע במקום דרכים יעילות יותר להקלת המצוקה: דיבור, תרפיה, פסיכודרמה ועוד. פיתוח היכולת לבטא את הקונפליקטים של אדם בצורה בטוחה ומועילה הוא חלק חשוב של שליטה בדחפים והתפתחות אישית.
פרויד כתב: "המטופל לא זוכר דבר ממה שנשכח או הודחק, ובמקום זאת הוא פועל אותו. הוא מייצר את הדבר מחדש לא כזיכרון, אלא כפעולה; הוא חוזר על הדבר, ללא הכרה בכך שנעשית כאן חזרה". הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, אינו רואה בהחצנת התנהגות תוצרים של "חולשות אני וחוסר שליטה על דחפים" אלא צורך של אדם לבטא את עצמו באופן התנהגותי כדי לחזק את עולמו הסובייקטיבי. לפיו, יש לראות בהתפרצויות הקשורות להחצנת התנהגויות תוקפניות תוצרי פירוק של העצמי, אותם אין לפרש, אלא לחפש אחר הכישלון האמפתי של האדם שהביא להתפרצותם.
השיח הרגשי במסגרת משפחתית מאפשר לילד לחוש חוסן נפשי מהמסגרת ואמפתיה לרגשות ולחולשות המלוות אותו. כשההורה נותן מקום לחולשות שלו, להיותו אדם, כך הילדים לומדים שמותר לא להיות מושלם ויש מקום לדבר ולהתעצם במקומות החלשים. שבו עם הילדים, תבררו כיצד עברה עליהם שנת הלימודים, מה התכנון שלהם לחופש הגדול, ממה הם חוששים? וכיצד אתם כהורים יכולים לסייע מבעוד מועד ולמלא את הריק בחוסן נפשי ובביטחון. ספרו גם אתם לילדים ממה אתם חוששים וכיצד הם יכולים להרגיע אתכם בעשייה חיובית ולא בביטוי פעולה של לאחר מעשה מאכזב ומתסכל.