תגית: התנהגות

פורסם ב

תקיפות היא לא שתלטנות

לאחרונה אני שומעת לא מעט הורים שמעלים ביקורת על מערכת החינוך. יש להם טענות על המשמעת, על הכללים, על ההתנהלות של המורים והגננות ועל הגבולות שנפרצו. חלק מהטענות בהחלט ראויות להישמע, אך לצד ההתבוננות במה שקורה במסגרת החינוכית, אני רוצה להזמין אתכם להפנות לרגע את המבט הביתה. כי ילדים שפוגשים גבולות ברורים ועקביים בבית, מתקשים הרבה פחות לקבל גבולות גם במסגרת החינוכית.  לא פעם אני פוגשת הורים שחוששים להציב גבולות. הם מפחדים להיתפס כשתלטנים, נוקשים או לא קשובים לילדיהם. מתוך הרצון לגדל ילדים מאושרים, הם מוותרים פעם אחר פעם, מתגמשים ללא הבחנה ומקווים שהילדים כבר יבינו לבד. אלא שילדים אינם זקוקים להורים שמוותרים להם. הם זקוקים להורים שמובילים אותם.

תקיפות אינה שתלטנות. שתלטנות מבקשת לשלוט בילד, בעוד שתקיפות מעניקה לו ביטחון. היא מבהירה מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. הגבולות הברורים מאפשרים לילדים להרגיש שיש מבוגר אחראי שמחזיק עבורם את המסגרת. כאשר אין גבולות ברורים, הילד ממשיך לבדוק, למתוח את החבל ולנסות לראות עד היכן יוכל להגיע. בדרך כלל ההתנהגות הולכת ומקצינה, עד שלבסוף ההורים כבר אינם יכולים להכיל אותה, מתפרצים, כועסים ומענישים. כך נוצרת מציאות שבה הילדים לומדים שהכול מותר עד שהמבוגר מאבד שליטה. במקום עקביות הם פוגשים חוסר ודאות, ובמקום ביטחון הם פוגשים בלבול. תגובה לא עקבית מבלבלת את הילד. אם פעם אנחנו מעלימים עין מהפרת הכללים ופעם אחרת מגיבים בכעס גדול, הילד לומד שלא הכלל הוא שקובע, אלא מצב הרוח של המבוגר. במצב כזה הוא לא מכבד את הגבול אלא חושש מההתפרצות.

תקיפות מחייבת אותנו לכבד את הילד, להקשיב לרגשותיו ולצרכיו, אך גם לדעת להבחין בין צורך אמיתי לבין גחמה רגעית. ילד רשאי להתאכזב כשאומרים לו "לא", אבל הוא אינו רשאי לנהל את הבית באמצעות האכזבה שלו. גם רגשות קשים הם חלק מהחיים, ותפקידנו כהורים הוא לעזור לילד להתמודד איתם, ולא לבטל כל גבול כדי למנוע אותם. כאשר קובעים כלל, חשוב לעמוד מאחוריו. אם בבית יש זמני ארוחות, אין אכילה לאורך כל היום מתי שמתחשק. אם בבית הספר יש זמן אוכל, קופסת האוכל אינה נפתחת באמצע השיעור. הכללים אינם נועדו להקשות על הילדים, אלא לאפשר סדר, התחשבות ויכולת לחיות במסגרת משותפת.

גם בגיל הרך, כאשר אמא, אבא, הגננת או המורה אומרים "לא", עליהם לוודא שהאמירה אכן מתקיימת. לא מתוך כוחניות, אלא מתוך אחריות. ילדים לומדים להכיר גבולות רק כאשר המבוגרים שסביבם עקביים ומאמינים בהם. לפני שאנחנו שואלים מדוע מערכת החינוך אינה מצליחה להציב גבולות, כדאי שנשאל את עצמנו האם בבית אנחנו עושים זאת באהבה, בכבוד ובעקביות. משום שילדים אינם מחפשים הורים מושלמים, אלא הורים שמסוגלים להנהיג אותם. התקיפות המכבדת, מעניקה לילד ביטחון, יציבות וכלים שילוו אותו הרבה מעבר לשנות הילדות.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שכל הורה ייקח מהכתבה הזו, הוא שגבולות אינם עונש, אלא ביטוי לאהבה ולאחריות. ילד שמרגיש שיש מבוגר שמוביל אותו בביטחון, מרגיש גם מוגן יותר. תקיפות מכבדת אינה כישרון מולד – היא דרך שאפשר ללמוד. זו בדיוק הסיבה שבספריי בחרתי להעניק להורים כלים מעשיים, ברורים וישימים, שיסייעו להם לבנות בבית אווירה רגועה, בטוחה ומכבדת.

פורסם ב

ערכים בונים חברות אמיתית

בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה, מגיעים אליי לקליניקה יותר ויותר ילדים שהקושי המרכזי שלהם הוא בתחום החברתי. אחת השאלות הראשונות שהורים שואלים היא: מהם בעצם כישורים חברתיים? האם יש "מתכון" להצלחה חברתית?  לדעתי, אין נוסחה אחת שמתאימה לכל הילדים. כל ילד מגיע עם האישיות שלו, עם הערכים שספג בבית, עם החוויות שצבר ועם הדרך שבה הוא מפרש את העולם. דווקא משום שאנו חיים בחברה דמוקרטית ומגוונת, תפקידנו אינו להכתיב לילדים כיצד עליהם להתנהג בכל מצב, אלא להדריך אותם לחשוב, להתבונן, לבחור ולהבין איזו התנהגות מיטיבה עבורם ועבור הסביבה.

לא תמיד נכון להתערב בכל קושי חברתי. לעיתים חשוב לאפשר לסיטואציה להתפתח באופן טבעי. מתוך ההתנסות הילד לומד, וכאשר מתעורר קושי – זהו הזמן לעצור, לשוחח ולחשוב יחד. במקום למהר לפתור עבורו את הבעיה, אפשר לשאול שאלות, להבין מה קרה, מה הוא הרגיש, כיצד פירש את האירוע ומה ניתן לעשות אחרת בפעם הבאה. בשלב הזה ניתן לבנות יחד תוכנית. לא תוכנית שנכפית על הילד, אלא כזו שהוא שותף מלא ליצירתה. כאשר הילד שותף לחשיבה, הוא מפתח אחריות, לומד לזהות דפוסי התנהגות ולבנות לעצמו דרכי פעולה חדשות שיסייעו לו במפגשים עתידיים.

אחד הכלים היעילים לכך הוא מודל אפר"ת – אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. המודל מאפשר לילדים להבין שלא תמיד האירוע עצמו הוא שיוצר את הקושי, אלא האופן שבו אנו מפרשים אותו. כאשר משנים את הפרשנות, משתנה גם הרגש, ובהמשך גם התגובה. כך הילד מגלה שיש לו אפשרות לבחור כיצד להגיב, במקום להיות מופעל באופן אוטומטי. כלי נוסף שאני מרבה להשתמש בו הוא התוצאות ההגיוניות. אלו מפחיתות מתחים, מחזקות תחושת אחריות ותורמות ליצירת אווירה רגועה והרמונית יותר. הן גם מסייעות לילדים להכין לעצמם "תוכנית מגירה" – דרך פעולה שתעמוד לרשותם אם מצב דומה יחזור בעתיד. ולפעמים, למרות כל החשיבה, זה עדיין לא עובד. חוזרים לשיחה, מנתחים מחדש את האירוע ומנסים להבין מה ניתן לדייק. חשוב שהילד ידע שתמיד יש לו מקום בטוח לחזור אליו, מקום שבו לא שופטים אותו אלא לומדים יחד איתו. להבניית תחושת המסוגלות.

חברות היא מערכת יחסים שנבנית לאורך זמן, והיסודות שלה מונחים כבר בבית. המשפחה היא החברה הראשונה שבה הילד מתנסה. בבית הוא לומד מהו כבוד, כיצד מקשיבים, איך פותרים מחלוקות ואילו ערכים מובילים את ההתנהלות בין אנשים. כאן עולה נקודה משמעותית במיוחד: כל אחד מאיתנו גדל בבית עם מערכת ערכים מעט שונה. אם בבית שלי כבוד מתבטא בהגעה בזמן ובהבאת הציוד שנקבע מראש, סביר להניח שאלו יהיו עבורי ערכים מרכזיים גם בחברות. כאשר חברה מאחרת באופן קבוע, ייתכן שאחווה זאת כחוסר כבוד. האם עליי לשנות את עצמי? לא בהכרח. אך בהחלט כדאי ללמוד להסביר את הערכים שלי, להקשיב לערכים של האחר ולבדוק האם ניתן למצוא דרך משותפת שמכבדת את שני הצדדים. זו בדיוק מהותה של חברות אמיתית –לדעת להבין, לכבד, לתקשר ולבנות גשר בין עולמות שונים. הכישורים החברתיים החשובים ביותר אינם רשימת כללים שניתן לשנן. הם היכולת לחשוב, לבחור, להקשיב, לכבד, ללמוד מכל חוויה ולהמשיך לצמוח ממנה. כאשר ילדים גדלים על ערכים של כבוד, אחריות, אמפתיה ושיח פתוח, הם אינם רק רוכשים חברים – הם בונים חברויות אמיתיות, יציבות ומיטיבות, כאלה שילוו אותם לאורך החיים.

פורסם ב

הגורמים החיצוניים בעולמו של הילד

כאשר אנו חושבים על עיצוב אישיותו של הילד, אנו נוטים להתמקד בתכונותיו המולדות, בכישרונותיו ובאופיו הייחודי. אולם לצד עולמו הפנימי של הילד פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו, התנהגותו ויחסיו עם סביבתו. שלושה מהם בולטים במיוחד: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך.

האווירה המשפחתית היא בית הספר הראשון לחיים. ביחסיו עם הוריו מקבל הילד את הכלים הראשונים להתנהלות בחברה. לומד כיצד לדבר, כיצד להקשיב, כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לכבד את הזולת וכיצד להתמודד עם תסכולים. ההורים הם אלו היוצרים את האווירה המשפחתית, והילד קולט באופן טבעי את ערכי הבית, את השקפותיו ואת אורחות חייו.  אם היחסים בבית מושתתים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה והקשבה, הרי שאלו יהיו הכלים שילוו את הילד גם מחוץ לכותלי הבית. היסודות הנבנים בשנים הראשונות מלווים את האדם לאורך חייו.  במיוחד יש לתת את הדעת ליחסים שבין ההורים לבין עצמם. כאשר ההורים לבביים, ידידותיים ומשתפים פעולה, גדלים הסיכויים שגם הילדים יאמצו דפוסי התנהגות דומים.

גורם נוסף המשפיע על הילד הוא מבנה המשפחה. בכל משפחה קיים סדר פנימי משלה, מערכת יחסים ייחודית ותפקידים שכל אחד מבני הבית ממלא. מקומו של הילד בתוך המבנה המשפחתי משפיע במידה מסוימת על תפיסתו את עצמו ועל יחסיו עם סביבתו. עם לידתו של ילד חדש משתנה המבנה הארגוני של המשפחה, וכל בני הבית נדרשים להסתגל למציאות חדשה. הילדים עוברים תהליכים של הסתגלות, חלוקת תפקידים חדשה, שיתוף, ויתור ולעיתים גם מאבק על מקום ותשומת לב.  עם התפתחות המשפחה מוצא כל ילד את מקומו בדרכו שלו. חוויות מוקדמות, תפקידים שילדים נוטלים על עצמם ומסרים שהם מקבלים מהסביבה הקרובה, משאירים לעיתים רישומם לכל החיים.

מכאן אנו מגיעים לגורם השלישי – שיטת החינוך. בעיניי זהו הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של הילד. תפקידנו כהורים אינו ליצור ילד חדש, אלא לזהות את הכוחות שכבר קיימים בו, לחזק אותם ולכוון אותם לטוב ביותר. זהו פירושו העמוק של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". לכל ילד יש דרך משלו, קצב משלו ותכונות המייחדות אותו. החכמה היא לזהות את אותן נקודות חוזק ולהוביל אותו בהתמדה ובנחישות בדרך המתאימה לו. העידוד הוא הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו. ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים. העידוד מעניק לו תחושת מסוגלות, אמונה עצמית ורצון להמשיך לנסות גם כאשר הדרך אינה קלה. הצורך בעידוד אינו מסתיים בילדות. אותו ילד פנימי המבקש הכרה, תמיכה ומילה טובה ממשיך להתקיים גם אצל המבוגר בן הארבעים וגם אצל הסבתא בת השבעים. כולנו ניצבים מול אתגרים, קשיים וניסיונות שאינם תמיד מעודדים. אלמלא אותו אומץ ראשוני המצוי בילד הקטן, אותו ילד בן שלוש הלומד את מקומו במבנה החברתי ומסתגל לדמויות חדשות הנכנסות לעולמו, היה האדם מתקשה להתקדם ולהתפתח.

האתגר הגדול ביותר בחינוך הוא ההתמדה. ההתמדה להאמין בילד גם כאשר הוא מתקשה, ההתמדה לעודד גם כאשר התוצאות אינן מיידיות, והנחישות לסייע לו לפתח חוסן נפשי ויכולת עמידה מול קשיים. מטרתנו אינה רק לגדל ילדים ממושמעים או מצליחים, אלא בני אדם שיוכלו להגשים את חלומותיהם, למצוא משמעות בחייהם ולהאמין בכוחותיהם. כאשר אנו מסייעים לו לראות את הטוב שבו, להכיר ביכולותיו ולהוקיר את מאמציו, אנו מעניקים לו מתנה שתלווה אותו שנים רבות – היכולת להאמין בעצמו גם כאשר הדרך מאתגרת. זוהי אולי המתנה החשובה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.

פורסם ב

מתן תורה ברוח התקופה

חג השבועות, חג מתן תורה, מזכיר לנו בכל שנה מחדש שלא רק תורה ניתנה בהר סיני — אלא גם מסגרת חיים. מערכת של חוקים, גבולות וכללים שנועדו לאפשר לאדם ולחברה להתקיים מתוך סדר, כבוד, אחריות וביטחון. בעידן שבו המושג "חופש" תופס מקום מרכזי, הורים רבים חוששים להציב גבולות. לעיתים נדמה שכללים מגבילים את הילד, פוגעים בעצמאותו או מרחיקים אותו. אך האמת הפוכה לחלוטין: ילדים זקוקים לגבולות בדיוק כפי שהם זקוקים לאהבה. גבול ברור מעניק לילד תחושת ביטחון, יציבות ושייכות.

מתן תורה מלמד אותנו עיקרון יסודי: גם האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים אינו חי ללא חוקים. התורה אינה אוסף של הגבלות אלא דרך חיים המכוונת את האדם לטוב, לאחריות ולחיים מתוקנים. עצם ההבנה שהחוקים ניתנו על ידי בורא עולם מעניקה משמעות עמוקה לקבלת סמכות. האדם לומד שלא כל רצון אישי הופך מיד למעשה, ושיש ערך למשמעת עצמית, לכיבוד כללים ולהתחשבות בזולת.

מכאן מתחיל גם החינוך בבית. כאשר ילד לומד לכבד את הוריו, להקשיב לכללים ולנהוג לפי סדרי הבית — הוא אינו רק "מציית". הוא רוכש כלי לחיים. ילד שמבין שיש סמכות הורית ברורה, לומד שיש בעולם סדר. הוא מבין שיש גבולות שאינם נתונים למשא ומתן, ושאהבה אמיתית אינה ויתור אינסופי אלא גם הכוונה והצבת גבולות. הורים רבים חוששים כיום לומר "לא". אך ילד שלא פוגש גבולות בבית, מתקשה מאוד לפגוש אותם מחוץ לבית. בהמשך הדרך הוא עלול להתקשות לקבל מרות של מורים, מסגרות לימוד, מקומות עבודה, חוקי מדינה ואפילו כללים בסיסיים של מערכות יחסים תקינות.

לעומת זאת, ילד שגדל בבית שיש בו כללים ברורים ועקביים, מפתח יכולת חשובה מאין כמותה — קבלת סמכות. זוהי יכולת שתשפיע על כל עתידו: על הצלחתו בלימודים, על השתלבותו החברתית, על יכולתו להתמיד בעבודה, לנהל זוגיות בריאה ולחיות כחלק מחברה מתוקנת. גם בבית הספר בא לידי ביטוי אותו עיקרון. קבלת סמכות המורה והציות לכללי בית הספר אינם רק עניין משמעתי. הם חלק מהיכולת של הילד להבין שאינו מרכז העולם, ושחיים משותפים דורשים התחשבות, איפוק ומשמעת. ילד שלומד לכבד את כללי המסגרת, לומד למעשה לכבד גם את עצמו ואת עתידו.

מעבר להשלכות החינוכיות והחברתיות, יש כאן גם יסוד משמעותי לבריאות הנפשית של הילד. ילדים שחיים בעולם ללא גבולות חווים פעמים רבות בלבול, חרדה וחוסר ביטחון. דווקא המסגרת הברורה יוצרת רוגע פנימי. כאשר הילד יודע מה מותר ומה אסור, מה מצופה ממנו ומהן התוצאות של מעשיו — עולמו הופך ברור ויציב יותר. קבלת סמכות אינה חולשה. להפך — היא ביטוי לבשלות רגשית. אדם שמסוגל לקבל כללים, להתמודד עם גבולות ולכבד סמכות, מפתח יכולת של שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ואחריות אישית. אלו תכונות שהן בסיס לחיים מאוזנים ובריאים נפשית.

בחג מתן תורה אנו יכולים להזכיר לעצמנו כהורים שהמשימה שלנו אינה רק לגדל ילדים שמחים, אלא לגדל ילדים שיוכלו בעתיד לחיות נכון בתוך עולם שיש בו חוקים, מחויבויות וערכים. ילדים שיֵדעו לכבד, להקשיב, לשאת אחריות ולבחור בטוב גם כאשר לא תמיד קל. כי דווקא הגבולות — הם שמעניקים לילד את החופש האמיתי לצמוח בביטחון.

פורסם ב

לגדל שניים – ולראות כל אחד

כמדריכת הורים, בשנים האחרונות אני פוגשת הורים לתאומים שמגיעים עם השאלה: איך מגדלים שני ילדים יחד, מבלי לאבד את הייחוד של כל אחד מהם, ומבלי לוותר על חינוך ערכי, רגשי ואנושי. גידול תאומים אינו רק אתגר לוגיסטי, אלא הזדמנות חינוכית יוצאת דופן, כזו שמזמינה אותנו כהורים לעבוד בו־זמנית עם החשיבה, הרגש והנוכחות שלנו.

רודולף שטיינר כתב: “אדם מסוגל להבין באמצעות הרגשתו, תחושתו ומצב רוחו באותה מידה כמו בשכלו.” משפט זה מקבל משנה תוקף בהורות לתאומים. ילדים, ובוודאי תאומים, קולטים את העולם לא רק דרך מילים והסברים, אלא דרך האקלים הרגשי שבו הם גדלים. הטון שבו אנו מדברים, האופן שבו אנו מגיבים, המתח או הרוגע שאנו מביאים איתנו – כל אלה הופכים לשפה חינוכית חיה.

כמדריכת הורים המשלבת עקרונות CBT, אני רואה עד כמה המחשבות האוטומטיות של ההורים משפיעות על ההתנהלות היומיומית. בהורות לתאומים עולות לעיתים מחשבות של חוסר, אשמה או השוואה: מי קיבל יותר, מי נפגע יותר, ומי “מאחור”. כאשר אנו לומדים לזהות את המחשבות הללו, לאתגר אותן ולהחליף אותן בפרשנות גמישה וחומלת יותר, אנו יוצרים מרחב רגשי בטוח. מרחב שבו הילדים לא נמדדים זה מול זה, אלא נראים כל אחד בפני עצמו.

אזכיר את דבריו של ז’אן פאול, מספרו על החינוך, שכתב: “ההתבטאות שלך והצליל של קולך, כשהם מתאימים ללהיטותו האינטואיטיבית של הילד להבין, יזרעו אור על מחצית המשמעות, ובסיועה תתבהר במשך הזמן גם מחצית ההבנה, הילד לומד להבין את שפתו בטרם ילמד לדבר בה.”

דברים אלו מזכירים לנו אמת חינוכית עמוקה: הילדים אינם מחכים שנדייק במילים, הם לומדים אותנו דרך האופן שבו אנו מדברים ומתנהגים. כך נבנית שפה רגשית עוד הרבה לפני השפה המדוברת. האופן שבו אנו פונים אל כל אחד מהתאומים, גם כשהם יחד, נחקק בהם כתבנית של יחס לעולם.

בריאיון שערכתי בתוכנית הרדיו עם טלי שץ, מדריכת הורים המתמחה בתאומים, היא חידדה את החשיבות של שמירה על הקשר הראשוני בין התאומים גם ברמה המעשית. לדבריה, תינוקות תאומים רצוי שישנו באותה מיטה עד גיל שלושה חודשים, מתוך הבנה שהקרבה הפיזית תומכת בתחושת הביטחון והוויסות הרגשי שלהם. עד גיל שנתיים חשוב מאוד שיישנו תחת קורת גג אחת, ושלא לפצל את הילדים לשני בתים (גם אם ההורים יוצאים לחופשה קצרה). החוויה של “יחד” בשנים הראשונות בונה בסיס של יציבות ושייכות. טלי שץ הדגישה כי בגיל בית הספר ניתן בהחלט לשקול הפרדה בין שני בנים או שתי בנות, כדי לאפשר לכל אחד לבנות קבוצת חברים נפרדת וזהות חברתית עצמאית. ההבחנה הזו בין הצורך בקשר קרוב בגיל הרך לבין הצורך בנפרדות בריאה בהמשך, משקפת חינוך שרואה את הילד בהתפתחותו, ולא רק את הסיטואציה.

גידול תאומים מזמין אותנו כהורים לא להשוות אלא להקשיב, לא למהר לפתור אלא לשהות. החינוך מתרחש כשמשלבים חשיבה, רגש והתנהגות – אנו מעניקים לתאומים לא רק ילדות משותפת, אלא בסיס אנושי עמוק שילך איתם הרבה מעבר לבית.

פורסם ב

המודעות החברתית מתחילה בבית

כמדריכת הורים, אני פוגשת מקרים יומיומיים של ילדים שלא “מקובלים”, משועממים או משוכנעים ש״אף אחד לא אוהב אותי״ — אותם ילדים שמרגישים מחוץ למעגל השווים. מה שמתחיל לעיתים כ“בעיה של הילד” עשוי להתגלות עד מהרה כתוצאה של דפוסי התנהגות משפחתיים: היעדר חינוך למעורבות חברתית, היעדר היכולת להרגיש, להבחין ולפעול מתוך “להיות חלק” במקום “לפרט”.

כאשר ילד קם מהשולחן מיד לאחר שסיים לאכול, מבלי לבדוק אם אחרים עדיין יושבים, כשההורים ממהרים להרים אותו על רגליו רק כי “הוא סיים” והאחים או ההורים נותרו לבד — מתעצם המסר: “אני לבד”, “אין לי זמן להמתין”, “העולם שלי קובע”. או כשהילד מעיר לאמו שנרדמה בסלון כי “משעמם לי — תשחקי איתי!”, במקום לבדוק: אולי היא מותשת – לשבת בשקט, או למצוא פעילות עצמאית —הילד ילמד שהאחר לא תמיד מוכן/רצוי להיות בידינו, שההסתכלות בקבוצה רחבה יותר חשובה אף יותר מהדחף “אני עכשיו”.

מהי מודעות חברתית? היכולת להבחין בצרכי האחר, לקחת רגע של מחשבה לפני פעולה, לחשוב “איך המעשה שלי משפיע על הסביבה” ולא רק “מה אני רוצה כרגע”.

מחקרים מראים שכאשר ילדים גדלים בתוך סביבה שמחנכת לאמפתיה, להתחשבות ולקשר עם הזולת – הם מראים פחות בדידות, פחות תחושת ניכור, ויותר יכולת לבנות חברויות. החוקרת האמריקאית קרולין זאהן-ווקסלר, שחקרה התנהגות חברתית אצל ילדים, מצאה שכשהילדים רואים מבוגרים שמתנהגים בהתחשבות ובנתינה – הם מחקים את הדפוס הזה ולומדים לפעול באותו האופן.

כאן המקום להתחיל בבית — כי החינוך לערך “אני לא עומד לבד” ו״אני חלק מקבוצת השווים״, מתחיל בלמידה של הורות מודעת. הפסיכולוג והמחנך חיים גינות: “ילדים מתחנכים לא על פי מה שהמבוגרים אומרים — אלא על פי מה שהם.”  אם אנחנו נוהגים באכפתיות, סבלנות והתחשבות – גם הוא יספוג את זה.

לפניכם כמה עקרונות מעשיים, שאפשר להטמיע כבר היום:

לפני שקמים מהשולחן — לבדוק: האם עוד מישהו אוכל? כדאי להמתין, להציע “רוצה שאעזור לך?”, “אפשר לפנות יחד?”. המחווה הקטנה הזו מסמנת לילד – “אנחנו ביחד”.

בזמן שאמא או האבא נרדמים בסלון —אפשר לשים לב: “הם עייפים, אולי אני יכול לכסות אותם, או למצוא לעצמי משהו רגוע לעשות”. כך הילד לומד לראות את האחר ולא רק את עצמו.

בשיחות יומיומיות – כדאי לדבר על “איך אנחנו כחבורה?”, “מה אפשר לעשות כדי שאחד מאיתנו ירגיש שייך?”. כך הילד לומד לנתח את הקבוצה ולזהות איך הוא מתנהג בה. כך נוצרת תשתית לחיים חברתיים בריאים: מודעות לאחר, אכפתיות, ושייכות.

פורסם ב

לעצור את מעגל החוצפה

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

פורסם ב

החופש הגדול – הזדמנות ולא רק חופשה

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

פורסם ב

פרשנות מוטעת לסיטואציה

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

פורסם ב

תקשורת נכונה לחינוך מיטבי

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.