קטגוריה: גלגולו של חינוך – ערכים מובילים

בשנים האחרונות נדמה שהמטוטלת ההורית נעה מקצה אחד לקצה אחר. אם בעבר גישת הסמכות הייתה נוקשה ולעיתים אף מרתיעה, הרי שכיום רבים מאיתנו נוטים להסס, להימנע מהצבת גבולות ברורים – ולעיתים גם לפקפק בעצמנו, אפילו כשאנו יודעים שאנו פועלים נכון. הרצון להיות הורים “טובים”, רגישים ומכילים, הפך לא פעם לחשש עמוק מפני פגיעה בילד – חשש שמקורו בין היתר בתפיסות פסיכולוגיות מודרניות ובהשפעות של הוגים כמו זיגמונד פרויד, שהדגישו את חשיבות הילדות בעיצוב האישיות הבוגרת. בין רגישות לבין ויתור על סמכות יש הבדל מהותי, ולעיתים נדמה כי מתוך הרצון להימנע מנוקשות, עברנו למקום של היסוס שמחליש אותנו כהורים ופוגע בילדים.

מתירנות בריאה היא הכרה בכך שילדים הם בני אדם שלמים, עם רגשות, מחשבות ורצונות, והם זכאים להביע את עצמם ולהישמע. כל עוד ההתנהגות שלהם נשארת במסגרת כללי החיים החברתיים והמשפחתיים, יש מקום להקשבה, לגמישות ולשיח. אולם מתירנות יתר היא מצב שבו מתוך פחד לאבד את אהבת הילד, ההורה מוותר על תפקידו. כאשר מאפשרים חוצפה, דחיית סמכות או התנהגות שאינה מקובלת, לא נוצרת קרבה – אלא בלבול. הילד אינו מרגיש חופש, אלא חוסר יציבות, ולעיתים מגיב בדרישות הולכות וגוברות ובתחושת זכאות שאינה מותאמת למציאות.

הורים רבים חוששים מתסכול, בכי או כעס של הילד, אך חשוב להבין שאהבה הורית אינה תלויה בהסכמה מתמדת. ילד לא חייב לקבל באהבה כל דרישה חינוכית, ולעיתים אף יביע התנגדות עזה. זה טבעי, זה צפוי, וזה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה. כאשר הורה נבהל מהתגובות הללו ומוותר, הילד לומד שהרגש שלו מנהל את המציאות. הפחד לאבד את אהבת הילד הוא אחד הגורמים המרכזיים להתנהלות זו. משום שלמד שזה עובד.

גבולות ברורים, עקביים ומוסברים הם שמעניקים לילד תחושת ביטחון. הם מלמדים אותו מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור, ואיך להתנהל בתוך מסגרת משפחתית וחברתית. הגבלות צריכות להיות שקולות, רגועות ובעלות ערך חינוכי. יש צורך בעקביות ובהבנה של המטרה. התנגדות של ילד לגבולות אינה עדות לכישלון, אלא חלק מתהליך. הורות מיטיבה משלבת בין חום לבין הנהגה, בין הקשבה לבין גבולות, בין אמפתיה לבין הכוונה ברורה. הורות יכולה וצריכה להישען על הבנה וכלים.

חשוב לזכור שכאשר ילד מתנהג באופן שאינו תואם את המצופה, הכלים לשינוי נמצאים אצל ההורים. הגדרה ברורה של התנהגות רצויה ובלתי רצויה, תגובה עקבית וסבלנות לתהליך הם הבסיס לשינוי. התנהגות שאינה נסבלת מחייבת תגובה ברורה ואחראית, לא מתוך כעס אלא מתוך מחויבות חינוכית. ההורה הוא בן ברית של הילד לא במילוי כל רצון, אלא בסיוע לו ללמוד לשלוט בעצמו, לדחות סיפוקים ולהשתלב בעולם.

המציאות המורכבת של ימינו מציבה בפני הורים אתגרים רבים, ורבים מוצאים את עצמם נעים בין רצון להיות רגישים לבין צורך להציב גבולות. דווקא במצבים כאלה חשוב לזכור שאין צורך להתמודד לבד. הדרכת הורים מקצועית יכולה לסייע להבין את שורש הקושי, לבנות כלים מותאמים וללוות תהליך שמוביל לשינוי אמיתי בבית. פנייה להדרכה אינה סימן לכישלון אלא ביטוי לאחריות הורית, לבחירה לפעול מתוך מודעות ולא מתוך בלבול., ילדים זקוקים להורים שיודעים להוביל אותם בביטחון ובבהירות.

שיחה עם ילדים היא אמנות יחידה במינה. יש לה חוקים משלה, קצב אחר ומשמעויות עמוקות שאינן תמיד גלויות לעין. ברוב המקרים הם מדברים בשפת סתר — שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. מי שנכנס לשיחה עם ילד כשהוא טעון רגשית, כועס או מבוהל, יתקשה להבין מה באמת נאמר שם.

כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, בדידותו פוחתת, כאבו נרגע ופחדיו מתמתנים. ההבנה אינה מבטלת את הקושי, אך היא יוצרת תחושת ביטחון. ודווקא כאן טמונה אחת האכזבות הגדולות של הורים: דו־שיח עם ילדים כמעט תמיד מאכזב, משום שלרוב אין בו תוצאות מיידיות. אין פתרון מהיר, אין שינוי מיידי בהתנהגות, ולעיתים אין גם הסכמה. לא פעם ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם. הם נפגעים מן הביקורת ומהטפת המוסר. עבורם, השיחה אינה נחווית כעזרה אלא כהתערבות. חשוב להבין: ילד לומד איך נראית שיחה עם הורה. אם שוב ושוב השיחה היא תיקון, ביקורת והטפה — זה בדיוק סוג השיח שההורה יקבל בחזרה כאשר הילד יתבגר וההורה יזדקן.

המאזין לשיחה בין הורה לילד מופתע לעיתים לגלות עד כמה אין הם מקשיבים זה לזה. דבריהם נשמעים כשתי שיחות יחיד: האחת מלאה ביקורת, הוראות ודאגה; השנייה מלאה הכחשות, הצטדקויות והתגוננות. הטרגדיה שב”תקשורת” כזו אינה נובעת מחוסר אהבה, אלא מחוסר כבוד הדדי ומחוסר ידיעה. שפת היומיום שלנו אינה נאותה לשיחה בעלת משמעות עם ילדים. כדי להבין את הילד באמת, וכדי למעט את אכזבת ההורים, נדרש אורח חדש של מגע — סגנון דיבור אחר. תקשורת משמעותית עם ילדים חייבת להיות מבוססת על יחס של כבוד ועל ידע רגשי.

ההנחיות החדשות לתקשורת עם ילדים מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: האחד — הדברים צריכים להיאמר תוך שמירה על כבודו העצמי של הילד ושל ההורה גם יחד. השני — הצהרות של הבנה חייבות לבוא לפני עצה, הוראה או ביקורת.  כאשר ילד נתון במערבולת של רגשות חזקים — כעס, פחד, עלבון או בושה — הוא אינו מסוגל להקשיב באמת. הוא אינו פנוי לעצה, לעידוד או להכוונה מעשית. מה שהוא רוצה באותו רגע הוא דבר אחד: שנבין אותו. שנבין מה מתרחש בו עכשיו. יותר מכך — הוא רוצה שנבין אותו מבלי שיצטרך לומר הכול במילים.

זהו משחק עדין: הילד מגלה טפח מרגשותיו, ומצפה שאנחנו ננחש את היתר. תפקידנו הוא להראות לו שאנחנו מזהים את הכאב, המבוכה או הכעס שלו. איך נדע מה הוא מרגיש? נתבונן בו, נקשיב למילים ולשתיקות, וניעזר גם בניסיון החיים שלנו. אי אפשר לסלק רגשות חזקים ואי אפשר להעלים כאב. אך כאשר רגשות מתקבלים באהדה ובהבנה — עוצמתם פוחתת ועוקצם ניטל. עצם ההקשבה היא פעולה מרפאה.  חשוב לזכור: השיחות שאנו מנהלים היום עם ילדינו הן הזרעים של הדיאלוג שיהיה לנו איתם בעתיד. ילד שגדל בתוך שיח של כבוד, הקשבה והבנה — ידע לנהל כך שיחה גם בבגרותו. מי שמבקש קשר פתוח עם ילד בוגר, צריך להתחיל לזרוע אותו כבר עכשיו, בשיחות הקטנות של היומיום.

יישב מולי ילד בן שמונה, חכם ורגיש, שלא העז להרים את ידו בכיתה. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה בשקט: “אם אני אטעה – כולם יראו.”  כשהעמקנו, התברר שלא חווה לעג ממשי. הפחד היה פנימי. תחושת נרדפות שקדמה למציאות.

בשלושים ושבע שנותיי כמורה וכמדריכת הורים אני פוגשת שוב ושוב את הדפוס הזה – לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים. האמונה שתמיד מחפשים אותי, שמתישהו משהו יקרה ושמי יושחר. דפוס נפשי שעובר מדור לדור, לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך חוסר מודעות.

רודולף שטיינר כתב:  “צריך אדם לא רק לזכור מה שהוא כבר מבין, אלא גם להבין מה שהוא כבר יודע – כלומר, מה שרכש באמצעות הזיכרון בדרך שהילד רכש לשון.” זוהי קריאה להיכרות עמוקה עם הנפש, לא רק עם השכל. אדם שמבין את נפשו, שמוקיר את עשייתו, אינו מפחד מפני מבט חיצוני שאינו מכיר את דרכו.

אנו חיים בתקופה המעמידה את הילד במבחן מתמיד: הישגים, אבחונים, מדדים. אך בעיסוק האקדמי המוקדם, אנו שוכחים לא פעם את נפשו. המציאות, על פי תפיסה רוחנית, אינה חומר בלבד. היא מורכבת גם מרוח. ההסתכלות על הילד לא תהיה פחות נאמנה אם נפעיל את כוחות הנפש ולא רק את החושים הפיזיים.

בשבע השנים הראשונות מונח יסוד הרצון. זהו הזמן לאפשר לילד לפעול, להתנסות, לעמוד מאחורי מעשיו. לא ניתן לעצב אופי חזק אם הילד אינו חווה משמעות – מי הוא, מה הוא נותן, ואיך הוא פוגש קושי.

דונלד ויניקוט – פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים,  טבע את המושג “הורה טוב-דיו” (Good Enough Mother) והדגיש שחוסן נפשי נבנה דווקא דרך תסכולים מדודים והתמודדות, לא דרך הגנה מוחלטת. ועוד כתב: “אין דבר כזה תינוק – יש תינוק והסביבה שלו.”  ובמקום אחר הדגיש כי ילד הזוכה להגנה מושלמת אינו מפתח חוסן, אלא תלות וחרדה. לדבריו, כישלונות קטנים של הסביבה, כאשר הם מתרחשים בזמן ובמידה הנכונים, הם תנאי להתפתחות נפשית בריאה.

רק ההתמודדות עם פחדים, עם “קשיים” ועם מכשולים בונה אישיות יציבה. לכן, אל נמהר להסיר כל קושי מדרכו של הילד. תנו לו כלים, תנו אמון, תנו לו לחוות את כוחו.  צמח שגדל בחממה אולי נראה מוגן, אך בשדה הפתוח – לא ישרוד.  ילד שגדל עם רצון חזק ונפש מטופחת – יוכל לעמוד בעולם זקוף וחופשי.

כמדריכת הורים פגשתי הורים שביקשו להבין למה הבן, דוחה שיח, כמעט ולא משתף רגש ואין מצב לפתרון קונפליקטים. הפילוסוף היווני אריסטו קרא לאדם “המחַקה הגדול ביותר מבין כל בעלי-החיים”, ומשפט עתיק זה לא היה יכול להיות רלוונטי יותר לעולמם של ההורים היום. אנו מרבים לחשוב שחינוך נעשה באמצעות הסברים, שיחות ונימוקים, אך בפועל הילדים שלנו לומדים הרבה פחות ממה שאנו אומרים להם ויותר ממה שהם רואים שאנחנו עושים. אין מעשה שנעשה בסביבת ילד שאחריו נוכל להגיד לו בפשטות: “אתה, לך אסור לעשות את זה”. מבחינתו אין הפרדה כזו. כל תנועה שלנו, כל תגובה, כל מבט וכל מרחב רגשי שאנו יוצרים סביבו – הם חומר הגלם שממנו הוא בונה את עולמו.

ילד, במיוחד בגיל הרך, אינו לומד מתוך הוראות אלא מתוך חיקוי. החיקוי הוא האופן הראשוני והעמוק ביותר שבו הוא מבין את המציאות. כשפעולות מוסריות, רגועות ומתחשבות מתקיימות סביבו, הן נקלטות במוחו כמעט מבלי שנבחין בכך. כשאנו משתמשים בשירי ילדים, בדימויים ובתנועה כדי לגעת בחושיו, אנחנו מעניקים לו חוויה חינוכית מזוקקת יותר מכל הסבר מילולי. השיר, הקצב והחזרה יוצרים רשמים עמוקים שאחר כך מתרגמים להתנהגות, לרגש ולתפיסת העולם.

הבנה זו, שנובעת גם ממדע הרוח, מזכירה לנו שחינוך איננו מושג מופשט אלא מערכת של עובדות חיים חיות: סביבת הילד, רשמי היומיום שלו, המפגש שלו עם מבוגרים אמיתיים ולא מושלמים. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. ילד רגיש, עצבני או כזה שנוטה להתרגש במהירות – זקוק לסביבה אחרת לגמרי מאשר ילד שקט ומאוזן יותר. זו אינה העדפה או “סגנון הורות”, אלא הבנה שלפיה הסביבה היא הכוח העיקרי שמרפא, מעצב ומאזן את נפשו של הילד.

הדבר הפשוט אך החשוב ביותר הוא אהבה. לא חיבוק שנועד “להתקדם הלאה”, אלא אהבה כנה, מתמשכת, שממלאת את האטמוספירה הרגשית של הילד. כשילד חי בתוך מרחב של חום ואכפתיות אמיתית, וכשסביבו נוכחת דוגמה אישית ראויה לחיקוי, העבודה החינוכית מתרחשת כמעט מאליה. כל אותם ערכים שאנו מנסים להנחיל – סבלנות, אחריות, התחשבות – נקלטים דרך העשייה.

ההורים הם המראה שבתוכה הילד מבחין בעולם. אנחנו הפס הקולי, שפת הגוף, הדימוי והקצב של חייו. ואם נזכור זאת, אולי נגלה שהדרך היעילה ביותר לחנך ילדים היא להתחיל דווקא בעצמנו: להיות האנשים שהיינו רוצים שהם יחקו. הורים, תנהלו שיח בינכם ועם הילדים. לפתרון קונפליקטים ולהבעת רגשות. כך יגדלו לא בתוך מילים על אהבה, אלא בתוך אהבה עצמה.

פעם, לא מזמן, אמרו: “זקני השבט יודעים מה הם עושים.” כשמבוגר היה מדבר – הצעירים היו מקשיבים. אמרו גם “שישים לבינה” – כי עם השנים באה הבנה. היום, לעומת זאת, נדמה שהקשב הזה נעלם. הורים צעירים פחות שומעים לסבים ולסבתות, מורים צעירים פחות מקשיבים לוותיקים, וילדים לא תמיד מבינים למה בכלל חשוב להקשיב למבוגר. הרי “הכול יש בגוגל”.

במפגש אחים של סבא יענק'לה, נפגשו ארבעה אחים (85,80,77,75). סבא התחיל לקרוא זכרונות ילדות שהכין. הנכד שלי היה בחדר מול המחשב, ביקשתי ממנו לעזוב לזמן קצר את המחשב לכבד את סבא בהקשבה לדבריו. מכבוד אלי ולא כי רצה, קם נכדי והקשיב לדברי סבו. ישב והקשיב קשב רב, צחק למשמע הקונדסים וההתמודדויות לפני קום המדינה ושאל שאלות ענייניות. כשסבא יענק'לה סיים נכדי בא אלי חיבק אותי ואמר לי תודה.

כשאנחנו מפסיקים להקשיב, אנחנו מאבדים משהו עמוק – את החיבור לשורשים, לניסיון, לחכמה שנצברה בדם, בדמעות ובשמחה של דורות קודמים. ההקשבה לזקני השבט אינה רק עניין של נימוס; היא גשר בין דורות, הזדמנות לראות את עצמנו כחלק מסיפור מתמשך.

כשאם צעירה יושבת עם סבתה ושומעת איך גידלה ילדים בלי טלפונים ובלי עצות מהרשת – היא לא רק מקבלת טיפ, אלא לומדת על חוסן, על ערכים, על אהבה פשוטה. מחקרים מראים כי קשר בין-דורי מיטיב עם כולם: הצעירים מפתחים יותר אמפתיה ושייכות, והמבוגרים מרגישים בעלי ערך ומשמעות.

במאמר שהתפרסם ב-Frontiers in Psychology נמצא שכבוד למבוגרים מפעיל במוח אזורים הקשורים לרגשות חיוביים וללמידה. כלומר, הקשבה למבוגר איננה רק טובה “בשבילם” – היא טובה גם לנו. היא מחזקת את הקשרים האנושיים, את ההבנה, את הלב.

העולם המודרני מקדם חדשנות, אבל לפעמים שוכח את העומק. אולי הגיע הזמן לאזן – לא לוותר על החדש, אבל גם לא לאבד את הישן. אפשר להתחיל בצעד קטן: שעה בשבוע לשיחה עם סבא או סבתא, הזמנה של מורה ותיק לספר על שיעור בלתי נשכח, או אפילו שאלה פשוטה בבית – “מה למדת מהחיים?”. מאמר “The neuroscience of respect: insights from cross-cultural perspectives” קובע כי ערך הכבוד למבוגר איננו רק חברת-יומיומי אלא מופעל גם ברמות קוגניטיביות ורגשיות במוח.

זקני השבט אינם עבר רחוק – הם ספר החכמה החי שלנו. כשהילדים רואים אותנו מקשיבים להם, הם לומדים שגם להם יש מה ללמוד ממי שהלך לפניהם. כך מעבירים את אש החכמה מדור לדור – לא דרך מסך, אלא דרך עיניים שמביטות בעיניים, ולב שמקשיב ללב.

כמדריכת הורים, אני פוגשת מקרים יומיומיים של ילדים שלא “מקובלים”, משועממים או משוכנעים ש״אף אחד לא אוהב אותי״ — אותם ילדים שמרגישים מחוץ למעגל השווים. מה שמתחיל לעיתים כ“בעיה של הילד” עשוי להתגלות עד מהרה כתוצאה של דפוסי התנהגות משפחתיים: היעדר חינוך למעורבות חברתית, היעדר היכולת להרגיש, להבחין ולפעול מתוך “להיות חלק” במקום “לפרט”.

כאשר ילד קם מהשולחן מיד לאחר שסיים לאכול, מבלי לבדוק אם אחרים עדיין יושבים, כשההורים ממהרים להרים אותו על רגליו רק כי “הוא סיים” והאחים או ההורים נותרו לבד — מתעצם המסר: “אני לבד”, “אין לי זמן להמתין”, “העולם שלי קובע”. או כשהילד מעיר לאמו שנרדמה בסלון כי “משעמם לי — תשחקי איתי!”, במקום לבדוק: אולי היא מותשת – לשבת בשקט, או למצוא פעילות עצמאית —הילד ילמד שהאחר לא תמיד מוכן/רצוי להיות בידינו, שההסתכלות בקבוצה רחבה יותר חשובה אף יותר מהדחף “אני עכשיו”.

מהי מודעות חברתית? היכולת להבחין בצרכי האחר, לקחת רגע של מחשבה לפני פעולה, לחשוב “איך המעשה שלי משפיע על הסביבה” ולא רק “מה אני רוצה כרגע”.

מחקרים מראים שכאשר ילדים גדלים בתוך סביבה שמחנכת לאמפתיה, להתחשבות ולקשר עם הזולת – הם מראים פחות בדידות, פחות תחושת ניכור, ויותר יכולת לבנות חברויות. החוקרת האמריקאית קרולין זאהן-ווקסלר, שחקרה התנהגות חברתית אצל ילדים, מצאה שכשהילדים רואים מבוגרים שמתנהגים בהתחשבות ובנתינה – הם מחקים את הדפוס הזה ולומדים לפעול באותו האופן.

כאן המקום להתחיל בבית — כי החינוך לערך “אני לא עומד לבד” ו״אני חלק מקבוצת השווים״, מתחיל בלמידה של הורות מודעת. הפסיכולוג והמחנך חיים גינות: “ילדים מתחנכים לא על פי מה שהמבוגרים אומרים — אלא על פי מה שהם.”  אם אנחנו נוהגים באכפתיות, סבלנות והתחשבות – גם הוא יספוג את זה.

לפניכם כמה עקרונות מעשיים, שאפשר להטמיע כבר היום:

לפני שקמים מהשולחן — לבדוק: האם עוד מישהו אוכל? כדאי להמתין, להציע “רוצה שאעזור לך?”, “אפשר לפנות יחד?”. המחווה הקטנה הזו מסמנת לילד – “אנחנו ביחד”.

בזמן שאמא או האבא נרדמים בסלון —אפשר לשים לב: “הם עייפים, אולי אני יכול לכסות אותם, או למצוא לעצמי משהו רגוע לעשות”. כך הילד לומד לראות את האחר ולא רק את עצמו.

בשיחות יומיומיות – כדאי לדבר על “איך אנחנו כחבורה?”, “מה אפשר לעשות כדי שאחד מאיתנו ירגיש שייך?”. כך הילד לומד לנתח את הקבוצה ולזהות איך הוא מתנהג בה. כך נוצרת תשתית לחיים חברתיים בריאים: מודעות לאחר, אכפתיות, ושייכות.

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.

המדינה נבנתה בזכות חזון. חלום. אתם חייבים להאמין שמאז ומעולם חלומות מתגשמים. חשוב שלכל אדם מגיל צעיר יהיה חלום. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. יש לי חלום להביא לעולם חינוך אחר. חינוך שמגיע ממקום של תקשורת מקרבת ומכבוד, ולא מיראה. סיפור חיי מפורט בספרי "גלגולו של חינוך". ילדת שמנת שגדלה בקוטג' ברחוב גוש חלב. כל פרט שציינתי בספר אמיתי. ילדות מלאה באהבה מצד הורי, עם זאת מאבק אין סופי להרגיש שווה. מוצלחת. חכמה. אחיי המלומדים, המצליחים ואני נאבקת – כלום לא בא בקלות. לא פעם אומרים שהמוטיבציה של מי שהיו לו חיים קשים, היא כל כך עוצמתית וממוקדת, הרבה יותר מזו של מי שגדל עם כפית זהב בפה. הורים שתמיד מרפדים את מקום הנפילה של ילדם ומרככים את הכישלונות, לא נותנים לילד מקום ללמוד ולקבל כלים להתמודדות. אני גדלתי להיות אדם חדור מוטיבציה, ממוקדת מטרה. החיים לימדו אותי אייך לקחת את הקושי ולהפוך אותו לטוב לעתיד שלי, ואת הטוב למצויינות. את הראייה הזו, את העשייה הזו אני צמאה ללמד אחרים.

כשאנחנו שואלים אנשים על תסריט חייהם ואיך התסריט משפיע על חייהם ועל חיי ילדיהם, הם עונים "אני בא מבית ש.." – אני אומרת לכם שעוד לא קם הבית שיוכל לעצור את "איש הברזל" שבתוכנו. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. אני פוגשת במסגרת החינוכית ובמסגרת הטיפולית, ילדים שעוברים בדיוק מה שאני עברתי. אני רואה את הנפשות וזו השליחות שלי לתת כלים לחינוך אחר. חינוך לאהבה, הכלה ותמיכה משפחתית. אני גורמת להורים להבין ולהרגיש איך כל מילה, כל משפט, כל התנהגות, אמירה ותוצאה שלהם בחיים המשותפים בבית עם הילדים, משפיעים על ילדיהם.

כל חיינו, אנחנו נעים עם סקאלה שמשני קצותיה תענוג וכאב. אנחנו עושים הכל כדי להנות ממעט רגעי עונג  ובעיקר כדי להימנע מכאב (אולמן, א. 2017). ילדים רואים בהורים שלהם גיבורים, הם צריכים הורים שאותם יוכלו לאהוב ולהעריך. בואו נהיה ראויים במעשינו להיות הגיבורים שלכם. גיבורים לא מתייאשים ולא מזניחים תחומים חשובים בחיים שלהם כמו בריאות, זוגיות. גיבורים לא דורשים מאחרים דברים שהם עצמם לא עושים. גיבורים לומדים, מתפתחים וגדלים כל הזמן. גיבורים לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל הנסיבות. מיומנויות החובה: מודעות – לראות את החלום כפי שהוא. מחילה – לקבל השלכות החלום על עצמך וסובביך. פעולה – פירוק ועיצוב החלום שלך וטובתך וטובת אהובך.

תקופת מבחנים. חרדת מבחנים, לחץ בלימודים. תחושה של כעוס. הילדים מוצפים ברגשות מעורבים של חוויות הצלחה ואי הצלחה במילוי משימות במסגרת החינוכית ובמסגרת הביתית. הבעות הפנים שלהם הן פעולות שמבטאות רגשות, כי כל פעולה מקורה ברגש.

רבים שואלים אותי, "cbt" זה להתעלם מהרגש, לטפל רק באמצעות השכל? התשובה היא לא רבתית. מכיוון שמטפל רגשי הוא כשמו, מטפל ברגש. המטפל קורא את הרגש, משיים אותו, לומד על הרגש ועל המטופל ובאמצעות טיפול מושכל הוא יוצר תקומה ממצב רגשי נתון שלא מאפשר התקדמות ועשייה מיטבית לחיים טובים, שלווים ומלאי הצלחה.

תלמידה שלי שקבלה את תוצאת המבחן אמרה בקול "איזה מזל הצלחתי במבחן". ראשי התיבות של "מזל" – מקום וזמן לעשות. מזל הוא מה שקורה כאשר מוכנות פוגשת הזדמנות (סנקה, פילוסוף רומי). הזדמנויות זו עבודה של אלוהים, של היקום. תמיד יש הזדמנויות . המוכנות – היא העבודה שלנו. מה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שתרצו, כדי להפוך למי שאתם רוצים להיות.

איזה מחיר אתם מוכנים לשלם? כמה זמן אני משקיע בלהכין את עצמי לשיעור? – ציוד, תכנון זמן, מילוי משימות. כמה זמן אני משקיע בחינוך הילדים שלי? – זמן איכות, זמן לסייע להם במילוי המשימות שהתבקשו ועוד. מה שיש לנו, הוא תוצאה של כל העשייה שלנו עד היום. חוויות ההצלחה שלנו מסתכמות בכל הבחירות שבחרנו ובכל הפעולות שעשינו.

כדי לשנות את התוצאות והפרות שלנו, עלינו לשנות את הסיפור הפנימי (לטפל בשורשים). בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני מציינת בדרכים שונות את העובדה, שמי שאין לו פתיחות וגמישות מחשבתית, שיודע ומאמין שיש דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, ובוחר בזמן  קושי, להתייעץ, לקבל הדרכה, הצצה לעולם שאולי אני לא יודע שקיים, אותו אדם יישאר עם האמיתות (הסיפורים הפנימיים) שלו, ולכן ימשיך לפעול את אותן פעולות ולקבל אותן תוצאות ולא יוכל ללמוד שום דבר אחר. אם אתה רוצה שינוי משמעותי בחייך – עליך לשנות את הסיפורים הפנימיים שלך לכאלה שיקדמו אותך אל התמונה המנצחת שלך (אלון אולמן).

את המזל, אתם תביאו לחייכם בעשייה. בנחישות. בהתמדה. ללא לאות. תנהגו כך בחייכם שלכם והיו מודל חיקוי לילדכם. הילדים צמאים להצלחה. הדרכת הורים, ייעוץ וליווי מקדמים להצלחה.  תאהבו חזק את עצמכם ואת ילדכם ותזעקו "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"/יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש.