קטגוריה: חוויות מהשטח

כשלחצנו לקבל תשומת לב מהורינו, שהיו עסוקים בשיחה, בבישול, בניקיון, נאמר לנו: "סבלנות, לא קונים בשום חנות". אז, מה עושים שנגמרת הסבלנות? ממי הילדים יקנו, ילמדו סבלנות? סבלנות היא היכולת לסבול המתנה, עיכוב או התגרות בלי לכעוס או לדאוג, וכן היכולת להתמיד בשקט בהתמודדות מול קשיים.

יכולות התנהגותיות במצב מסוים, הן אותן כישורי החיים שאדם חייב ללמוד בתהליך ההבניה שלו כבוגר ואחראי להצלחה בחייו. סבלנות מתוארת כמידה טובה גם בדת. סבלנות היא הרגל נרכש, לא תכונה מולדת – ופיתוח הרגלים הוא מומחיות גדולה שלנו. סבלנות היא אחת מאבני היסוד החשובות והיעילות ביותר שעליהן אנו יכולים להתחיל לבנות הרגלים. ההרגלים הם אותם קווי התנהגות שמסייעים לנו להתנהל נכון בחיינו למען השגת מטרותינו. השגת המטרה שלנו תהא חווית ההצלחה לה אנו שואפים.

האחריות לטפח סבלנות היא עלינו, ואנחנו גם הראשונים ליהנות ממנה. כשאנחנו ננהג בסבלנות, גם ילדנו ילמדו לנהוג בסבלנות. מה גם, שנוכל לתת להם דוגמאות שנהגנו בסבלנות. אנחנו כהורים מאוד לוחצים למילוי הוראות במיידי. כאן ועכשיו. מסיימים את הארוחה, עכשיו קמים מכניסים מדיח או עכשיו שוטפים כלים. כמה פעמים נעתרנו לילד שאמר "אמא, אני חייב לעשות משהו במחשב ואשטוף כלים בעוד עשרים דקות" , האם הסכמנו לדחות רק בחמש דקות כניסה למקלחת, כשעוד חמש דקות נגמרת תוכנית שהילד כל כך רוצה לראות.

לנהוג בסבלנות, זה להתחשב ולכבד את צרכי הזולת, צרכי המסגרת או צרכי המערכת. ההבנה שאנחנו חלק ממכלול ענק שנקרא יקום. היקום מתנהל בשילובם של מרכיבים רבים. ההמתנה שהגלגלים המניעים את היקום יסתובבו, זו יכולת הסבלנות שמתבקשת כרגע.

חוסר הסבלנות שלנו מביא אותנו לעבוד באוטומט. הרבה מהטעויות שלנו נעשות כי לא נהגנו בסבלנות. אנחנו לא מדברים על דחיינות, לא מדברים על אי עשייה. נעשה, רק לא בזמן שרצינו. זמן העשייה יגיע. מאוחר יותר.

סבלנות היא תכונה חשובה בחברה המודרנית, ולכן מגיל קטן מקובל להנחיל לילדים את עיקרון הסבלנות.המדהים ביכולת הסבלנות הוא היכולת למתוח את תפיסת הזמן שלנו. ברגע שאנחנו מכירים בכך שחמש הדקות שנמתין למילוי משימה, נבלעות בעשייה הכללית. כשאנו מתייחסים לזמן כאל משאב גמיש יותר, או במילים אחרות כשאנו עוברים למוד של סבלנות, אנו יכולים להציף את עצמנו בשלווה, להשיג מטרות ארוכות טווח ולהיות בתהליך למידה בלתי פוסק.

כשילד/ה אומרים "נגמרה לי הסבלנות", בררו סבלנות למה? תנו להם דוגמאות איך אתם מתנהלים בסבלנות באותה סיטואציה שקשה להם, הדוגמה האישית תמיד עוזרת. הסבלנות היא מעלה/מידה המסייעת לשלוות הנפש. תקופה זו של הקורונה מלמדת אותנו לקחת את הזמן ללימוד וצמיחה ולא להתנהל באוטומט שיוצר קפאון מחשבתי.

שיחת טלפון עם נערה בת 14. אמא עברה ניתוח. יש בבית עוד ארבע אחיות צעירות. אם יש ילדה בת 14, ברור שיש מי שיטפל באמא. הילדה שואלת איך מתמודדים? ואני כותבת לכם, כי אני חושבת שהילדה באמת לא מסוגלת לבד להתמודד. היא זקוקה למשפחה המורחבת ולקהילה תומכת.

ביקור חולים היא מצווה הנכללת בגמילות חסדים ועניינה לבקר אצל החולה, להשתתף בצערו, לעודד אותו מורלית ולראות אם יש צורך שהוא נזקק לו. הילדה מתמודדת עם חסך זמני של אין אמא ומשתדלת להיות אחות, האמא זקוקה להכלה. זקוקה לאהבה עוטפת. הילדה יודעת זאת אך אינה עומדת בנטל הכבד.

מילוי המצווה איננה בהרמת טלפון. "מה שלומך? איך את מסתדרת? אם תצטרכי עזרה, תתקשרי". אז, לא. הילדה לא תתקשר לבקש עזרה. תפקידכם להגיע לביקור ולתת את העזרה הנחוצה שתראו בזמן הנוכחות שלכם בקרבת החולה והילדות.

חשוב מאוד לדאוג להסעדה לבני הבית. האמא החולה זקוקה לאדם שיכנס וישב איתה מעט. או שמשהו יהיה עם הבנות כדי שהילדה בת ה14 תוכל להתפנות ולהיות קצת עם אמא שלה. החלמה היא המגע האנושי. לשבת וקצת לשוחח.

שיחת טלפון יכולה להיות מעצימה, אם מדובר בשיחה מורלית. תשאלו מה שלומך? האם יש משהו איתך? מתי הכי נכון שאבוא כדי לסייע? במה את צריכה עזרה? לסיים את השיחה בסיכום מתי באמת תגיעו לביקור, לעודד בציון מענה לבקשת העזרה. "אנחנו איתך, נעבור את התקופה ביחד".

אני מבקשת לרענן את מצוות ביקור חולים. משפחה. אהבה. כל משפחה צריכה מיד להתארגן במשמרות. מי הולך ומתי. מי מביא מה וכמה. שוב ושוב אומר, כמות האוכל היא אינה המהות של הביקור. זמן האיכות, הנוכחות. לתת לחולה ביטחון, אנחנו כאן בשבילך. לתת ביטחון לילדים, אנחנו כאן איתכם, עד שאמא תחלים. אמא היא כוח משמעותי בחוסן הנפשי של הילדים. כשאמא חולה, הילדים בקושי שקשה לתאר במילים. היו שם בשבילם. חזקו אותם. היו מעשיים ותראו להם שהם לא לבד. תגיעו כדי להיות ולעזור מבפנים. פיזית.

זה הזמן להוכיח כמה המשפחה מלוכדת. מי דואג לשוחח עם רופא המשפחה שיהיה בקשר רציף ומעקב עם האמא החולה. מי מתקשר לביטוח לאומי לבדוק זכויות? אל תשאירו לאמא החולה לנהל טלפונים. היא אינה מסוגלת.

בספר "סדר היום" הושם דגש על חשיבות החיזוק הנפשי, השבת נפשו של החולה, ניחומו והקלת חוליו מעליו. חשוב לציין שאם יש חשש להתדבקות חשוב שהמבקר ימגן עצמו במסכה, כפפות וחלוק. אפשר לשמור על מרחק מהחולה. מצוות ביקור חולים היא מהחשובות ביותר בגמילות חסדים. העולם הוא גלגל. האנושות היא חיה חברתית וחבר נמדד בשעת צרה. היו שם בשביל, היו שם למען. הוקירו עצמכם על נתינה ועשייה משמעותית למען הזולת.

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

התקשרה אלי תלמידה, במסגרת הלמידה מרחוק. תקשורת של למידה אחרת. ללא תוכנית מעברים, התבקשו הילדים להיות חלק מלמידה אחרת. המורים עושים עבודתם נאמנה ומשקיעים שעות על מנת להגיע בדרך הוראה לכל תלמיד ותלמידה, עם כל המורכבויות והחריגות. התלמידים מאוד רוצים להיות חלק מהלמידה מרחוק, חלק מהחוויה המשפחתית החדשה – כל יום, כל היום.

יעל התקשרה אלי "אפשר לדבר איתך?" וכך התפתחה לה שעה של שיחה. איך לוקחים את כל הכעוס הזה ועושים מלימון לימודה? פעמים רבות אנחנו נקלעים לסיטואציה שלא אנחנו בחרנו וגם אם הייתה ניתנת לנו הבחירה, לא בטוח שכך היינו בוחרים לעשות. השאלה היא אם להישאר ממורמרים או לעשות כדי לאהוב את הנתון העכשווי?

אין כאן מקום של בחירה. נקלענו למצב נתון. מה שעלינו לעשות זה להמתיק את רוע הגזירה. השגרה מכניסה אותנו לאזורי נוחות. להרגל. ההרגל מכניס אותנו לשלווה. האם אותה שלווה נכונה לנו? לאישיות שלנו, לנפש שלנו, לנשמה שלנו? זו שאלה פילוסופית שאפשר לדון עליה שעות. מאידך, כמה חשוב שאותה סיטואציה שלא בחרנו באהבה גדולה, מביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב מה מה אעשה ואוכל לאמר שאני אוהב את מה שאני עושה.

אבל בשביל זה אדם צריך לעבור משהו, תהליך כלשהו עם עצמו… והתהליך מתחיל בנקודה של לברר לעצמי – מה אני אוהב ורוצה לעשות… עד כמה שזה נשמע פשוט או פשטני – זו שאלה שמיעוט קטן מהאנשים יודע באמת לענות עליה… תבדקו…זה הזמן. יש לכם הרבה זמן.

בכל זמן נתון למדו "מה באה ללמד אותי אותה עשייה?" כי כל סיטואציה שאנו מצויים בה יש בה משהו. תכננו מה עושים כשנסיים את אותה עשייה. בזמן העשייה חשוב תמיד  שימוש בהומור. הורים יקרים,  אל תעירו לילדים כשמשתטים, אפשרו להם לצחוק ולהשתובב, אפשרו גם לגדולים, הסחות דעת טובות בזמן לחץ. כל עוד, הילד לוקח אחריות ומסיים את המטלות. מסיימים את המטלות ואז עוברים למשחק מחשב או סרט. סדר יום מאוד חשוב לכל אדם ובטח לילדים.

בסדר היום, אל תשכחו לאפשר שיחה לא רצינית על המצב, להגזים ולהפריך אותו. למשל: לדמיין מה היה קורה לו חיינו על הירח.לספר את החוויה מעיניה של נמלה עמלה, שמסתובבת בחצר ביתנו ופתאום אף אחד לא דורך עליה. לצחוק על הסיטואציה (זה בסדר ומותר גם במצבים רציניים). חשוב לעשות פעילויות גופניות. לא רק מול המחשב, משחקי קופסה וקלפים. לרקוד מול הטלוויזיה, לפזר קופסאות שימורים ולרוץ ביניהן. שחרור גופני מסייע לשחרר לחצים נפשיים.

הלמידה מרחוק חשובה מאוד. היא חלק מההווי המתבקש כרגע, היו קשובים לצרכי הילדים וכן למדו גם אותם להיות קשובים לצרכיכם, זה הזמן ללמוד הקשבה והכלה לעצמכם ולזולתכם. בהצלחה.

"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן…" (יהושע, ב', י"ח). ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

ההורים שיתקשרו אלי מבקשים כיוון לשיחות עם הילדים. העיסוק בלמידה מרחוק או במשחקים עם ההורים אכן מעבירים את הזמן, אך אינם מפיגים את הפחד ממה שקורה כרגע ואז לפני השינה הילדים משדרים קושי בלהרדם. מתעוררים בלילה. ולכן חשוב מאוד לנהל שיחות.

לא לדבר על מה הרע מכל. להיפך להכניס תקווה. התקווה היא החוסן הנפשי שיסייע לילדים גם להרדם בלילה ולישון טוב. חשוב לשבת עם הילדים ולצייר את העתיד הורוד. מה תרצו לעשות "אחרי הרעש הגדול"? ילדים שיכולים לכתוב שיכתבו מה מתכננים, מי השותפים למימוש התקווה. הצעירים יותר שיציירו. את הדפים ניתן לתלות בחדר. "תקווה לימים טובים יותר". אפשר לשמוע את הישר "ימים של שקט". להתחבר לשיר. תמיד יש הימים שאחרי הסערה.

חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים לא קלים. החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.

חשוב לא לחשוף את הילדים לתקשורת. הטלוויזיה נפתחת בשליטה של ההורים על מה שמותר לראות. גם המחשב. סדר יום ברור ובו שעות מכוונות למסכים. להנות ממשחקי קופסה, משחקים חברתיים ושיחות. זה הזמן ללמוד ולהכיר את בני הבית ולתת את החוסן הנפשי לכל אחד ואחד בבית.

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. הילדים מאמינים שאנחנו המבוגרים נהיה החוסן שלהם. אנחנו כאן ואין לכם מה לדאוג. זה המסר החשוב. כבוגרים אחראים אנחנו גם מכתיבים את הכללים. לשטוף ידיים כל שעה בערך. כשחוזרים מגן שעשועים או בטיול בחוץ מיד נכנסים להתקלח. לשתות מים ולמצוא זמן ריקוד ושירה… חשוב מאוד.

השבוע הגיע אלי לקליניקה מורה. מחנכת בתיכון. לאחרונה הבחינה שילדים רבים נוהגים במניפולציות רגשיות כדי להניע אותה לשנות ציון, לדחות מבחנים, לצאת מהשיעור, לסלוח על אי הכנת משימות ועוד.

שאלתי אותה האם קורה שהיא נוהגת במניפולציה, כדי להניע ילדים לעשייה אחרת ממנהגם? מניפולציות שבין אדם לאדם ובין אדם לקבוצה יוצאות מאופיין השלילי בעיקר במסגרות חינוכיות, שם הן מקובלות כדי להעניק ידע בסיסי נדרש לילדים אשר כביכול אינם חפצים בידע זה. גם בטיפול הרפואי מניפולציה יכולה להיעשות על ידי מתן גלולות פלצבו לילדים בטענה כי אלו הן תרופות; כך עצם המחשבה של הילד שהוא נוטל תרופה, יכולה לסייע בהחלמתו מבעיה מסוימת (אשר אינה דורשת טיפול רפואי ממשי).

כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים. מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה על מנת שיוכל לזכות בדבר מה, שאנחנו חושבים שלא מגיע לו. לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. לכן חשוב מאוד לנהוג במחשבה יתרה כשאנו שופטים מניפולציה.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, כדי להניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. המניפולציה היא סמויה והדברים האמתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע”י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. מניפולציה אף פעם לא מגיעה ממקום של ביטחון ושליטה במצב.

חשוב שנכיר במניפולציה כהתנהגות. ככל התנהגות יש לה גורם ויש לה תוצאה. הגורם למניפולציה מתקיים בהתנהגות הסובבים ואותה סביבה מהווה חיזוק להתנהגות שכזו, שוב ושוב. חשוב לנהוג באמפתיה ורגישות לבקשה לשינוי דרישה או התנהגות ועם זאת חשוב להבין שיש מחיר לבקשות חוזרות ונשנות. גם בבית, אפשר להתחשב ולדחות שטיפת כלים לשעה אחרת או להחליף יום עם האח. את החדר אפשר לסדר ביום אחר אם יש מסיבת יום הולדת, ביום בו נקבע שמסדרים חדרים. מיד לקבוע מועד אחר " זה יקרה מחר". אפשר שזה יקרה יום לפני . גם בכיתה, המשימה היא חובה, כי יש רציונאל מאחורי המשימה ולכן יש לקיימה. למבחן יש רציונאל פדגוגי ומועדו חשוב לתהליך הלמידה, ואם לא, אז יש לבטלו לכל הכיתה. הגשת העבודה תדחה בהתאם לסיבת הדחייה. חשוב גם לקבוע מראש כמה פעמים ניתן לדחות מועד בחינה ע"י תלמיד. דחיינות היא התנהגות שאינה מטיבה לאדם.

הגיעו לקליניקה השבוע הורים לילד בן 9. ההורים טענו שהילד בחרדה מנגיף הקורונה ולא רוצה ללכת לבית הספר. שאלתי את הילד מה אתה מרגיש, כשאתה בחרדה? השתמשתי במושג שהשתמשו ההורים ולו כדי להבהיר שלחרדה תסמינים מסוימים. תסמינים גופניים: קוצר נשימה, בחילות והפרעות בשינה.תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה של חוסר אונים. הילד אמר: "אני לא רוצה ללכת לבית ספר, נקודה".

חרדה היא ביטוי פסיכולוגי או פיזיולוגי לתחושות  פיזיולוגיות הנגרמת בשל השפעות פסיכולוגיות.  יש הבדל בין פחד לחרדה. "אני פוחד להידבק", הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמביאה אותנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. לעומת הפחד, החרדה  מתקיימת במצבים רבים שבהם מנגנון הפחד מיותר, כמו למשל באמצע שיעור בכיתה. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב. החוויה האמתית של החרדה היא בצורה של גל שעולה ולאחר מכן – תוך 20 עד 40 דקות – יורד. ילדים רבים שחווים חרדות נמצאים במצב של חשש מתמיד מפני התחושה ולכן הם נמנעים ממצבים שעלולים לעורר אצלם תגובות חרדה.

בשיחה בקליניקה, הובן  שהתקיים תרגיל ביטחון בבית הספר. פרשנות ההורים "אתה מפחד מהקורונה", אינה תורמת לביטחון הילד.  שיחה המשקפת מצב של ביטחון בזמן טילים או רעידת אדמה יכולה לסייע בהפגת הפחד. חשוב לשוחח בבית עם הילדים בטרם הם מגיעים לבית הספר, ביום בו מתקיים תרגיל. ההורים מקבלים התרעה על התרגיל המתקיים. כמו כן, חשוב מאוד שהמורה בכיתה תשוחח עם הילדים ביום התרגיל ותקבל תמונת מצב בטרם התרגיל מתקיים ולאחריו.

המעבר בין "אני מפחד מ" ל"הפרעת חרדה" גדול מאוד. נורמטיבי בהחלט שמפחדים. השאלה שתשאל: "ממה את פוחדת?" "מתי את פוחדת?" ואם התשובות עדיין ברמה של הבעת רגש פחד מוגזם לסיטואציה, השאלה תהיה: "איך את מרגישה כשאת פוחדת?" השיחה שמתנהלת עם הילד אחד על אחד במקום של הקשבה ולא פרשנות, מאפשרת לילד לשקף את הסיטואציה שמביאה אותו לתחושת הפחד ולעיתים די בכך כדי להפיג את הפחד.  חשוב לשדר לילד ביטחון של מוגנות. להבנות עם הילד רשימה של הגדרות עשייה : "מה עושים כשמרגישים את הפחד?"

אם באמת ילד פוחד מאוד מלהידבק מנגיף הקורונה,  ההדבקות אינה רק בבית הספר, היא גם בחנות הפיראט האדום ובקניון. נבחן ביחד כיצד נשמרים מהדבקות? לשמור על היגיינה: לשטוף ידיים ולנקות את סביבת החיים, לא לחטט באף ואחר כך לגעת במזון, להקפיד על שיעול והתעטשות בשקע המרפק הפנימי.  ושרק נהיה בריאים.

יצאתי לסוף שבוע בים המלח. סוף שבוע שהוזמנתי להרצאה בפני קבוצות מאורגנות שהגיעו למלון בים המלח. בקבוצות היו הורים עם ילדים. "מה שלא לשמה, בא לשמה". הגעתי למלון והקבוצה של ההורים עם הילדים הגיעו באוטובוס למלון. הילדים ירדו מהאוטובוס, רצו אל לובי המלון בצהלות שמחה, מיהרו לפינת הכיבוד הקל ו… אתם מתארים לעצמכם מה היה שם – סדום ועמורה.

החופש מסמל את היציאה מהמסגרת. חשוב שנבין שהתנהגות נאותה אינה מסווגת למסגרת חינוכית או ביתית. בטרם יוצאים לנופש חשוב לשבת עם הילדים לשיחה. לא להנחית על הילדים סט של כללי התנהגות. שבו איתם ונסחו ביחד מסגרת של "חוקי נופש" שתאפשר להם ליהנות מפריבילגיות של חופש תוך שמירה על הקווים האדומים שלכם אותם אתם מנחים. הקווים האדומים נועדו לשמור עליהם שלא יפגעו ושהנופש יעבור בשלום.ענייני בטיחות, והתנהגויות פוגעניות כמו אלימות, פגיעה ברכוש, כבוד לאחים ולהורים וכדומה ישמרו גם בימי שגרה וגם בימי נופש, כאן אין שינוי! השתדלו שהרשימה הזו תהיה ברורה וקצרה.

ילדים רוצים ליהנות כמה שיותר בנופש והמטרה שתהא להם חוויה נעימה. מה שמסבך את העניין, הוא שבהעדר מסגרת חלופית, נוצר המון פנאי לא מנוהל שצריך למלא.ילדים רוצים לעשות בנופש מה שבא להם, לפרוק עול, קצת לשבור את הכלים ואת הכללים – זה נורמלי. עדיין, חשוב לשמור על מסגרת, להתאים את הגבולות ולהגמיש בהתאם לעניין.

גבשו בינכם מה המסגרת ההתנהגותית עוד בטרם כינסתם את הילדים. תגיעו לתמימות דעים, מה המשאבים ומהם הקווים האדומים שלכם. אל תתווכחו בנוכחות הילדים . שיתוף פעולה הורי ותכנון הוא מודל מופת לילדים שלכם. תחליטו על מה קריטי לכם לשמור ועל מה אתם מוכנים להתגמש: שעות שינה, שעות מסכים, אירוח חברים, ארוחות, ממתקים ועוד. בזמן השיחה, כבדו את מה שחשוב לצד השני ועם זאת אל תשכחו שאתם המבוגרים האחראים ואתם יודעים מה נכון לילדים. בררו ביניכם מה הכי חשוב לכם ואיפה אפשר לוותר או להתגמש, בואו מגובשים לשיחה עם הילדים. קחו בחשבון שהם יבדקו גבולות וינסו אתכם.

בזמן השיחה, שתפו את הילדים במטרת השיחה: איך ניצור חופש נעים יותר ובטוח? חשוב להקשיב הקשבה יתרה לילדים ולציין את הכללים החשובים שהם מעלים על דף. משם הדרך סלולה. לגבי שינה, ארוחות, חברים ומסכים תנו לילדים את המקום לקבוע את הכללים כשאתם שמים גבולות להתנהגות, שיכולה להביא למצב של פגיעה במסגרת הנופש עליה חלמתם. הדגישו את הקווים האדומים.

ככל שהילדים מעורבים יותר בהכנת הטבלאות והרשימות, כך המודעות שלהם לסדר היום מתחזקת. חשוב גם לעבור עם הילדים בכל ערב על סדר היום המתוכנן למחר. סדר יום ברור וידוע מראש מרגיע ועוזר לילד לווסת את עצמו.

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

השבוע הגיעו לקליניקה שלי שני הורים צעירים עם שני ילדים בוגרים. האחד בן 10 והשני בן 13. כשאני אומרת בוגרים, אני מציינת את התנהגותם המילולית ורמת השיח שהתקיימה בחדר. ההורים ציינו שהילדים לא מסתדרים ביניהם והם מבקשים את עזרתי בהשכנת שלום. הילדים נקלעים לעימותים כמעט בכל יום, כשמהות הוויכוח שונה בכל פעם. ביום אחד יכנס האחד לחדרו של השני, זה יאמר דפקתי בדלת וזה יאמר התפרצת לחדרי. ביום אחר יתיישב האחד על כיסא המחשב בדיוק כשהשני כבר הניח את המחברת על שולחן המחשב לעבודה. ומי בא לעזרתם? אחד ההורים שעייפו משיחות ומחליטים: "אתה תכין עכשיו ואתה בעוד שעה".

הילדים טוענים שההורים אינם הוגנים. זה אומר: "הם תמיד לטובתו" והשני אומר: "הם לא רואים מה באמת קורה כאן". חז"ל עסקו בכך, כשדיברו על ההבחנה בין דין לבין פשרה: "ושפטתי בין איש – זה הדין שאין בו פשרה; בין רעהו – זה הדין שיש בו פשרה, מגיד ששניהם נפטרין זה מזה כרעים".

חובת ההורה המביא עצמו למצב של דיין אמת, להכריע ולא ברמת פשרה. מאידך, כאשר אין פשרה, בבוא בית הדין ליקוב את ההר, כוחו ועוצמתו של המשפט מכריעים במחלוקת, אך אינם מביאים לשלום ולא לאחדות. הרי מדובר באחים ומה מבקש הורה יותר מכך שישרור השלום בבית ותהא אחדות בין האחים.

על מנת שהכרעת דין שכזו תוכל להועיל לתהליך החברתי ולא להזיק לו, נדרש כי ההכרעה – גם אם, מטבע הדברים, לא תתקבל על דעתו של צד מסוים – לא תרמוס את האמת שעל-פיה הוא התנהל. חשוב שנקבל את האמת של הילדים שלנו. הכרעת הדין תוביל אותם להבין שהאמת שלהם לא הטיבה איתם וכך ישנו אותה. אך ניתן להם להשמיע את האמת שלהם ונביע אמון לעת עתה בדבריהם, בטח בזמן השיח עם האח שעומד מנגד. האפשרות שפסק דין יוכל לקדם את האחווה בין האחים במסגרת הביתית (ולפחות לא לפגוע בה), טמונה בכך שההורה מסוגל להכיל את הנרטיבים הסותרים הללו.

על ההורה להיזהר מאוד מלבטל כעפרא דארעא את האמת הנגדית, לאמת שלו כהורה. כדי שהחיבור בין קצוות שונים בין האחים יוכל להמשיך להתקיים גם לאחר פסק הדין, יש להשתדל לתת מקום לכולם. לעתים מדובר בגבול דק. פסק דין בעניין עקרוני שכזה ראוי לו שיעסוק בחינוך, אך מוטב לו שיישמר מן ה'חינוך מחדש'.זמן סכסוך, זמן ויכוח אינו הזמן ולא הסביבה המתאימה לחינוך מחדש. נסייע לשני הצדדים להכיר במהות החינוכית שבעניין שאליו נקלעו, אך לא נעשה באותה נקודת זמן מהלך לשינוי התנהגות. התהליך לשינוי התנהגות דורש חשיבה על הגורמים שהביאו את הילד לנהוג בדרך שאינה מטיבה איתו ועם הסביבה ומכאן לתכנן תוכנית התערבות שתסייע לו לשנות את קו החשיבה ולהוביל להתנהגות אחרת שתטיב איתו ועם הסביבה.

תכלית ההתערבות של ההורה בזמן ויכוח בין שני ילדים, הינה תכלית חברתית ולא חינוכית. בנקודת הזמן של הוויכוח. חשוב לראות ש"שני נדבכים לה לתכלית החברתית: הנדבך הראשון, עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל (להביא את האחווה והשקט למסגרת הביתית); על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה ומרגוע לכל אחד מהיגעים והעמלים באותה משפחה. יש לראות כל ילד כנשמה עם יעוד משלה ולא לשפוט את האמת שלו על פי גילו.