קטגוריה: חוויות מהשטח

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

במפגש עם צוות מורים קמה זעקה על השפה הלא מכבדת של התלמידים למורים. האם גם בבית הילדים מרשים לעצמם לדבר בלשון לא נקייה ולא מכבדת את ההורים? האם ילד/ה שמדברים בשפה שכזו קיבלו חינוך נאות בבית?
המקור לדיבור בלשון נקייה הוא על פי המופיע בפרשת נח בה הקב"ה נמנע מלהגיד על חיה מסוימת שהיא טמאה ובמקום זה השתמש בביטוי: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה". גם משה רבינו מאוחר יותר שהראה לעם ישראל איזה חיות מותרות באכילה ואיזה לא, התבטא על החיות הטמאות שהם אסורות באכילה, ולא השתמש בביטוי "טמא". כך, שלשון נקייה הוגדרה כך שלא נפגע בבהמה. לרגע לא חשבו על שפה שתפגע באדם, בהורה, במורה.
נראה שיש כאן רעיון חינוכי עמוק שהתורה באה ללמד אותנו. לשון נקיה היא דבר חשוב ביותר, כי הקב"ה ברא בנו את כוח הדיבור כדי שנקדש אותו ונשתמש בו במילים טהורות. לכן עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו, לא להתלהם ולא לקלל או להשתמש במילים מעליבות חלילה, גם כלפי אנשים טועים.
כיצד נחנך ללשון נקייה? כוח הדיבור הוא עיקר חיותו של האדם; הדיבור הוא עיקר נפש האדם, והוא זה שמבדיל את האדם מהדומם, הצומח והחי. הדיבור הוא הלבוש של המחשבה. וכאן אנו המבוגרים להבין את הלך המחשבה של הילד/ה שאינו מדבר בלשון נקייה. המשתמש בלשון שאינה נקייה, יש לבדוק היטב, היכן טמון שורש החינוך לשפה שגויה שכזו.
כאן עולה השאלה, מהי השפה שעלינו לאמץ בדיבורנו? בהקשר זה ר' יונה מחלק את הדיבור לשלושה סוגים שונים: לשון מגונה, לשון כבוד ולשון רגילה. על האדם לדבר בלשון של כבוד כאשר הוא לומד תורה או כל מקצוע אקדמי אחר. ר' יונה מגדיר לשון של כבוד: "דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות והם מכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו". מדוע כה חשוב להקפיד על הדיבור, ומה זה משנה כיצד הדברים נאמרים? על כך יש להשיב מדברי חכמים: ש"ברית כרותה לשפתיים".
הרב וולבה אשר מדמה את הדיבור לכינור: הדיבור הוא כינור. הצליל הנעים של הכינור לא בא מהמיתרים לבד, אלא מתהודה של הארגז עליו הם נמתחים. כך הצליל של הדיבור אינו בא מהמילים לבד, אלה הרוח שיוצר את הרושם המיוחד של הדברים.
אם אין האדם נוהג בנימוסים ובהליכות, לא ניתן ללמד אותו מתמטיקה ולא היסטוריה. התנהגות במוסר המידות ובנימוס קודמת לאקדמיה. החינוך מתחיל בכלים התנהגותיים שבין אדם לחברו, אדם לזולתו, כבוד לכל אדם, לאו דווקא למבוגר, להורה ו/או למורה. נימוסים והליכות לומדים הילדים בבית ההורים מהיום בו הם נולדים. ילד/ה שקיבלו חינוך לדרך ארץ בבית הם מראה של ההורים, שמהווים מודל חיקוי לילדים שלהם ומצע ראשוני להוויתם בחברה. חובה עלינו להיות עיקשים בשפה נקייה ומכבדת.

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

אנו עושים למלא את יומנו בעשייה, למלא ליבנו באהבה, כיסנו בפרנסה טובה ואת כרסנו באוכל טוב . עד כמה אנחנו נותנים דעתנו במילוי נכון של משימת החינוך. למלא את המשימה במטיב ונכון לילדנו?
התזונאית מגיעה לשיעורי תזונה נכונה ומלמדת כמה חשוב לצאת מהבית לאחר ארוחת בוקר בריאה. ואם אין זמן לארוחת בוקר בריאה קורנפלקס עם חלב או שוקו. ארוחת הבוקר שנשלחת עם הילדים תהא ארוחה בריאה עם חשיבה על חלבון, פרי וירק. מאוד חשובים שעורים אלו ואחרים שאנחנו כל כך צמאים שהילדים יקבלו בבית הספר. האם אנחנו משתפים פעולה למען הטמעת הרגלי תזונה נכונים?
הילדים מגיעים לבית הספר רעבים "לא אכלתי כלום בבית", הם אומרים. המורה שלא תתן לילד להיות רעב, נותנת לכיתה שלמה לאכול. משעה 7:50 ועד 8:05 אוכלים. עד שמתארגנים לשיעור, נותרו אולי 15 דקות לפתוח בשיחה. השיעור נגמר. מתחיל שיעור שני ואומרים הילדים: "אנחנו עושים הפסקת אוכל לארוחת בוקר ב9:20". שיעור שלישי עובר ומתחיל שעור רביעי: "מתי אוכלים? תמיד נותנים לנו לאכול לפני ההפסקה". וכך מתנהל לו יום הלימודים שטיב הלמידה ממולא יותר באכילה פיזית מאשר הזנה לנפש או לשכל.
קביעת מטרות חייבת להאמר ולהכתב בשיתוף פעולה בין כל האחראים על "טיב המילוי", שהרי זו דרישה מרכזית להתערבות חינוכית מוצלחת. חשוב שהמטרות יהיו ספציפיות, קונקרטיות, מובנות ומקובלות על המורים וההורים כאחד. המטרה האולטימטיבית היא להגדיל את תחושת הביטחון הרגשי של הילדים ולחזק את סכמת המבוגר הבריא. המטרה בהגעה למסגרת חינוכית היא חינוך הילדים להרגלים שיאפשרו להם בעתיד התנהלות נכונה למען הצלחה במסגרות החינוך השונות, במסגרות העבודה ועוד.
הצלחת החינוך נקבעת כשילדים מפגינים מיומנויות תקשורת חברתית יעילה הכוללת ריסון בריא, יותר אמפתיה לזולת ויותר ביטחון עצמי בהתמודדות עם לחצים בין – אישיים או חוויות אחרות הכרוכות בבחינה ובביקורת. ברור שאין הכוונה ללמד אותם להמיר את הצורך בתזונה נכונה באכילה רגשית. אזור הנוחות של הילדים בגילאים הצעירים ובגילאים הבוגרים יותר הוא האכילה. כשאנחנו מאפשרים צמצום זמן הלמידה וההתמודדות עם אתגרי הלמידה באמצעות בריחה לאכילה, אנחנו יוצרים מצע לאכילה רגשית שאינה לטובת הילדים. ביחד, הורים ומורים נעשה למען כשההורים בבוקר יחזרו לנהל רוטינת בוקר בריאה. קמים בשעה שמתאימה להספיק לצחצח שיניים, להתלבש, להתכנס במטבח, לשתות ולאכול ואז יוצאים למסגרות. כשמגיעים לבית הספר, המורה מתחילה יום ב "בוקר טוב תלמידים היום נלמד… היום יתנהל במילוי מיטיב ויעיל למען העשייה הלימודית והחינוכית". ארוחת בוקר מתקיימת בהפסקת האוכל לאחר השיעור השני. והפסקת אוכל – ארוחת צהרים במסגרות בהם מתקיימת הסעדה ואם לא אז בבית. גם בבית לא אוכלים כל היום. יש זמנים לארוחות. נלמד להיות שבעים מעשייה משמעותית לנפש, תוך כדי שמירה על תזונה נכונה לגוף.

תלמיד כתה ז' אמר לי השבוע "את לא מבינה אין לי זמן להכין שעורים". אמרתי לו "אתה לא מתאר לעצמך עד כמה אני מבינה שאתה לא מתכנן נכון את הזמן שלך". נכנסנו לכיתה, סגרנו את חוברת המתמטיקה וסיפרתי לילדים על ההרצאה בנושא "תכנון זמן יעיל".
המרצה הוציא מתחת לשולחן מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם מלא המיכל?" כולם השיבו "אכן". המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו המרצה הזקן אל הקהל ושאל "האם מלא המיכל?" עתה התחילו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!". "נכון" ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?" הפעם ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: "לא!" "נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.
אנו למדים שככל שנראה לנו היום גדוש בהתחייבויות, אם באמת נתאמץ תמיד ניתן להוסיף זמן למטלות נוספות. ועוד שאם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך". השאלות שעומדות כרגע לדיון היא מהן האבנים הגדולות בחייכם? המשפחה? חברים? לימודים? הגשמת חלומותיכם?
בספר "גלגולו של חינוך" אני משתפת במסרים שאמא שלי העבירה אלי במשך שנים, תמיד אמרה לי "קודם תעשי את החובות שלך ואז תראי כיצד את פתאום יש זמן למלא זכויות. והרווחה הנפשית של "הספקתי גם וגם" ממלא את הלב בתחושות של גאווה, ערך עצמי ואושר עילאי".
כל ילד/ה חילקו את הדף לשניים וכתבו בצד אחד את החובות באדום ובצד השני את הזכויות, הבחירות בצבע ירוק. אין ספק שנחשפו לכך שהחובות הן שליש מהבחירות שלנו להנאה ולמען הנפש שלנו. כובד המשקל שאנו נותנים לאותם חובות הוא כאבנים הגדולות, אך ברגע שנכניס את החובות לפרופורציה ונכיר ביכולת שלנו לבצע אותן על הצד הטוב ביותר ומיד לעבור לבחירות שלנו, נבין שהכל קטן עלינו.
הילדים חזרו הביתה שיתפו את ההורים. ההורים התקשרו אלי ואמרו שגם הם לקחו דף ועט, כתבו את הדברים והרגישו שחייבים לשתף אותי שאכן פתאום יש אויר לנשימה.. אפשר למלא את החובות ולחוות גם משפחה וחברים.

הגיעו אלי לקליניקה הורים לשלושה ילדים 4,8,10. "אין לנו כוח יותר, תצילי אותנו" "נשלם לך קחי אותם קצת". ביקשתי שננסה לפרק מה קשה באמת? "הרעש, הבלאגן, לא נותנים רגע לנשום". ונפרק מה טוב עם הילדים? "שבת בבוקר כולם במיטה ביחד, לראות סרט ילדים ביחד, לשבת ליד שולחן השבת ביחד ועוד". המגע, החיוך, החיבוק, אין סוף לטוב שיש לנו מהיות הילדים איתנו. נעשה כדי למזער את הרעש, הבלאגן וכל מה שקשה לנו איתו, כי הרעש והבלאגן הם גם הזעקה של הילדים שקשה להם. חוקים וכללי התנהגות בבית ייקבעו בשיחה משפחתית. לא צועקים בבית, לא הילדים ולא ההורים. סדר וניקיון הם מנת חלקם של כל בני הבית. אמא לא זורקת את הפיג'מה על המיטה ובמקלחת משאירה מגבת על הריצפה. כל התנהגות של ההורים היא מודל חיקוי לילדים. דקה של חשיבה טרם עשייה תוביל להתנהגות מבוקרת גם של הילדים.
אסטרטגיות חוויתיות הממוקדות ברגש, כגון תרגילי קשיבות ודמיון מודרך, יכולות להועיל מאוד בהחלשת הבולטות של מודים לא מסתגלים ובהקניית מיומנויות של ויסות רגשות של שני הצדדים, הילדים וההורים. בפגישה המשפחתית מקיימים תרגיל של דמיון מודרך שמאפשר כתיבת טקסט מחודש של זיכרונות מקשיים וחסכים. הדמיון יכול גם לפעול כאמצעי לעיצוב מחדש של אמונות רגשיות המכתיבות את התגובות הנוכחיות של הפרט לסביבה.
תרגילי קשיבות וחמלה עצמית עוזרים בבניית מיומנויות של ויסות רגשות, טיפול בחוסר סובלנות לתסכול ולפרפקציוניזם, וכן מודעות לעצמי ולזולת. תרגילים של אהבה ונועם הליכות יכולים לעזור במיוחד לחבר את הילד לתחושה של אנושיות משותפת וערך עצמי בלתי תלוי (Neff,2011), לספק חלופה להסתמכות על השוואות תחרותיות ולסטנדרטים הבלתי מתפשרים לדימוי עצמי.
חשוב מאוד לא לעשות השוואות עם השכנים. להגיע לאירוח והבית של השכן/הבן דוד כל כך מסודר. זה לא בטוח שבבוקר, לפני שהגעתם, כך היה הבית. כל אחד ואחת שיבחן את שלו ויעשה את הנכון והמתאים לקהל היעד שלו. הילדים שלכם הם התוצר שלכם ולא של השכן או הבן דוד. הילדים שלכם הם תמונה של שחור ולבן, בלי פילטרים של החינוך שלכם. ילדים הם המתנה שלכם לחיים טובים. ללמידה ולצמיחה של הערך העצמי שלכם. קחו את המתנה בשתי ידיים ועם לב ענק של אור ואהבה, עשו אתם, שהמשפחה שלכם תהא תחנת הדלק להתמודדות עם כל הקשיים שמגיעים ללא התראה. תנשמו עמוק, חבקו את הילדים ותשאבו מהם אנרגיות של אחווה והרמוניה.

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.