יש משהו כמעט אינסטינקטיבי בהורות ובחינוך: הרצון להקל. כשהילד מתאמץ, כשהוא מתוסכל, כשמשהו לא מצליח לו מיד – מתעורר בנו דחף עמוק לרכך את הסיטואציה, להנמיך ציפיות, לשאול אם היה לו נעים, אם הוא נהנה, אם זה לא היה “קשה מדי”.

אבל למידה אמיתית, כזו שמשאירה חותם, אף פעם לא נראית ככה. למידה עמוקה לא מרגישה נוחה. היא מרגישה מאתגרת, לעיתים אפילו מתסכלת. דווקא שם, באזור שבו הילד צריך לעצור, לחשוב, לנסות שוב – מתרחש התהליך החשוב באמת. לא רכישת ידע בלבד, אלא בניית היכולת להתמודד.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים תסכול כמשהו שצריך להיעלם. כשקושי נתפס כעדות לכך שהרף גבוה מדי, במקום כסימן לכך שהמוח עובד. ברגע הזה, בלי לשים לב, אנחנו משדרים לילדים מסר עמוק: שאם קשה – כנראה שמשהו לא בסדר. לא במשימה, אלא בהם. ילדים, קולטים את המסר הזה במהירות. הם לומדים להסיק שלמידה אמורה להיות קלה, ושאם היא לא – עדיף להתרחק. וכך, מתוך כוונה טובה, אנחנו עלולים למנוע מהם את הדבר החשוב ביותר: חוויה של התמודדות מוצלחת.

יש הבדל גדול בין לראות ילד מתוסכל לבין להיבהל מהתסכול שלו. לראות, להכיל, לתת שם לרגש – זו הורות וחינוך מיטיבים. להוריד דרישה רק כדי להפסיק את אי הנוחות – זו כבר נסיגה. לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אמון ביכולת של הילד לעבור דרך הקושי. וכאן נכנס אחד העקרונות החשובים ביותר בעבודה חינוכית: אמון. אמון אמיתי ביכולת של ילדים לחשוב, להתאמץ, לטעות ולהמשיך. לא אמון תיאורטי, אלא כזה שבא לידי ביטוי בהחלטות היומיומיות שלנו – בשאלות שאנחנו שואלים ובתגובות שאנחנו בוחרים.

כשאנחנו שואלים ילד אם “היה קל”, אנחנו ממקדים אותו בתחושת הנוחות. כשאנחנו שואלים מה הוא הבין, איפה הסתבך, איך ניסה להתמודד – אנחנו מזמינים אותו להתבוננות. זו לא שאלה של ניסוח, אלא של תפיסת עולם. האחת מחפשת הקלה, השנייה מחפשת התקדמות. ברוח החשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית, אנחנו יכולים ללמד ילדים לעצור בין הרגש לפעולה. לא לפעול מתוך הצפה, אלא ללמוד לחשוב בתוך הקושי. להבין שתסכול הוא תחושה חולפת, לא אמת מוחלטת. שהוא אומר “קשה לי עכשיו”, לא “אני לא מסוגל”.

לב ויגוצקי, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תיאר את הלמידה המשמעותית ככזו שמתרחשת בדיוק במקום שבו המשימה מאתגרת אך אפשרית בעזרת ליווי. כשאנחנו מורידים את הרף בכל פעם שעולה תסכול, אנחנו מוציאים את הילד מאזור הצמיחה שלו – לא לטובתו. גם קרול דוויק, שחקרה את תפיסת הצמיחה, הדגישה שהשבח המשמעותי אינו על קלות או על כישרון, אלא על מאמץ, על התמדה, על הדרך. ילדים שגדלים כך לומדים שהערך שלהם אינו תלוי בהיעדר קושי, אלא ביכולת להתמודד איתו.

הורות וחינוך אינם נמדדים בכמה מהר הצלחנו להרגיע, אלא בכמה כלים השארנו לילד ליום שבו נהיה פחות לידו. העולם לא ימהר להוריד עבורו רף. השאלה היא אם אנחנו נתנו לו הזדמנות להתאמן, כשהוא עוד מוגן ומלווה. המטרה שלנו אינה לגדל ילדים שלא מתוסכלים – אלא ילדים שיודעים לפגוש תסכול בלי להישבר ממנו. ילדים שמבינים שקושי הוא לא אות אזהרה, אלא חלק טבעי מהדרך. וזו אולי האחריות הגדולה ביותר שלנו כהורים וכמחנכים: לא לפנות לילדים את הדרך, אלא ללמד אותם ללכת בה.

עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

שנים רבות אני תוהה האם מותר לי גם להיות "חלשה"? האם מותר לי לספר שקשה לי, שאני לא "Wonder Woman"? זו שאלה שרבים מאיתנו נושאים בתוכם. מצד אחד, אנחנו שומעים יותר ויותר על החשיבות של פתיחות רגשית, על אומץ להיות מי שאנחנו באמת. מצד שני, פגיעות מפחידה. היא חושפת אותנו לאכזבה, לדחייה, לאי־הבנה. לכן לא מפתיע שרבים מאיתנו בוחרים להסתתר מאחורי רגשות חזקים וברורים יותר, כאלה שנותנים תחושת שליטה. ועל אותה תחושת שליטה חשוב שנבין.

לא פעם נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים: כעס, עצב, עצבנות, שתיקה. אלה הרגשות שנראים כלפי חוץ, שקל לזהות ולהציג. אבל לעיתים קרובות, הרגש שמופיע אינו הרגש העמוק באמת. הוא רק השכבה העליונה. אפשר לחשוב על רגשות כמו על קרחון: חלק קטן נראה מעל פני המים, והרוב הגדול חבוי מתחת, רך ופגיע יותר.

רגשות כמו כעס או עצבנות אינם בהכרח הבעיה, אלא סימן. הם משמשים לעיתים כהגנה מפני תחושות שקשה יותר לשאת – פגיעה, פחד, חוסר אונים, תחושת חוסר ערך או אובדן. כעס, למשל, קל יותר לביטוי מאשר עלבון. עצבנות לעיתים מסתירה עייפות עמוקה או עומס מתמשך. אדישות יכולה להגן על אכזבה כואבת.

כדי להבין מה באמת קורה בפנים, נדרשת עצירה. לא באמצע ההתפרצות, אלא אחריה. ברגע שקט יותר אפשר לשאול את עצמנו: מה באמת כאב לי כאן? ממה נבהלתי? מה הרגשתי שאיבדתי? מה הייתי צריך ולא קיבלתי? אין צורך לנסח תשובה חכמה או “נכונה”. עצם ההקשבה משנה משהו.

גם הגוף משתתף בתהליך הזה. לחץ בחזה, גרון חנוק, בטן מתכווצת או לסת קפוצה הם רמזים למה שהלב מתקשה לומר במילים. כשנותנים לרגש שם מדויק – “נפגעתי”, “אני מפחד להידחות”, “אני מאוכזב” – הוא נרגע מעט, כי סוף־סוף רואים אותו.

פגיעות אינה חשיפה חסרת גבולות, אלא נכונות להכיר באמת הפנימית שלנו. רגש עמוק לא צריך תיקון, אלא הקשבה, הכרה וזמן. וכשאנחנו מעזים לפגוש אותו, מתחת לפני השטח, יש פחות צורך להתגונן – ויותר אפשרות להיות בקשר אמיתי, עם עצמנו ועם אחרים.

חושפים פגיעות בהדרגה, לא בבת אחת, ורק אחרי שביררנו קודם כל עם עצמנו מה אנחנו מרגישים באמת. בוחרים לשתף מי שמסוגל להקשיב בלי לבטל, למהר לייעץ או להשתמש בזה נגדנו. פגיעות בטוחה היא כזו שמשאירה אותנו נאמנים לעצמנו — גם אם התגובה מהצד השני לא מושלמת.

הבחנה מהותית בעבודת החינוך וההורות, הבחנה הנוגעת בלב כוחות החיים עצמם, ביראת הכבוד ובנהיגת הכבוד, שעליהם נשען הגוף האתרי – גוף החיים. צעקה, גם על פי הפסיכולוגיה המודרנית, היא פעולה הנובעת מאובדן שליטה. זהו רגע שבו האדם חדל להנהיג את עצמו, והרגש פורץ החוצה ללא עיבוד וצורה. מבחינה אנתרופוסופית ניתן לומר כי הכוח האתרי, הכוח הבונה והמחיה, נסוג לאחור; הוא אינו פועל עוד כמארגן, אלא נחלש ואף מתנוון. לא כך דרכו של הורה או מחנך.

לעומת זאת, דיבור תקיף ואסרטיבי נובע משליטה פנימית. הוא נשען על ידיעה של האדם העומד מולי, על קריאה מדויקת של הרגע ועל אחריות עמוקה כלפי העתיד. דיבור כזה אינו אלים גם אם הוא נחווה על ידי הילד כקשה או כלא נעים. כאן טמון קושי מהותי: הילד, מתוך חווייתו הסובייקטיבית, עשוי לפרש כל תקיפות כצעקה. אולם תפקידו של המבוגר איננו להימנע מן התקיפות, אלא להחזיק אותה מתוך שקט פנימי ומתוך סמכות אמיתית.

סמכות בריאה איננה נובעת מכוח חיצוני, אלא מהיותו של המחנך אדם בעל עמידה פנימית. על המחנך להיות מוכן עם משלים משום שהמשל פונה ישירות אל כוחות החיים והדמיון של הילד, אל הגוף האתרי עצמו. (ר׳ שטיינר, הרצאות על חינוך, 1919).

דמיינו נהר שוצף. כשאין לו גדות הוא מציף, הורס שדות וסוחף עמו כל אשר בדרכו. זהו הנהר הצועק – מלא אנרגיה, אך חסר צורה וכיוון. לעומתו, נהר הזורם בתוך גדות יציבות, כוחו מתעצם. הזרימה נעשית ברורה, והוא משקה את האדמה ומאפשר חיים. הגדֵרות אינן מחלישות את הנהר, אלא מאפשרות לו למלא את ייעודו. כך גם בדיבור החינוכי: הצעקה היא אנרגיה ללא גבול, ואילו הדיבור התקיף הוא כוח החיים הפועל בתוך צורה.

כאשר הורה פונה אל ילדו ואומר בקול יציב וברור כי כעת סוגרים את המחשב ומסדרים את החדר, זוהי הנהגה. ההורה רואה בעיני רוחו את הילד המארח חברים, את הסדר המאפשר קשר אנושי, והוא מוביל את הרגע אל עתידו. אפשר לדמות זאת גם לרועה ההולך עם עדרו. הוא נושא פעמון. הצליל אינו חזק, אך הוא חד, ברור ועקבי. העדר לומד להכירו ולנוע בעקבותיו. המורה המבקש מתלמיד לשבת ולהתחיל לעבוד, כאשר הילד מתעכב בלחדד את העיפרון ולבזבז את הזמן, פועל כרועה עם פעמון. הוא אינו מגיב להתנהגות בלבד, אלא מחזיק בתודעתו את המשך היום, את שיעורי הבית שיצטברו ואת האחריות הנלמדת.

על ההורה והמחנך להיות אדון לקולו – לא מתוך נוקשות, אלא מתוך אהבה עמוקה לחיים ולכוחות הגדלים בילד. כאשר הדיבור נובע משליטה פנימית ומידיעה חינוכית, הגוף האתרי נשמר בחיוניותו, והחינוך נעשה למעשה של בנייה, ולא של הרס.

חג החנוכה מזמין אותנו מדי שנה להתבונן באור. לא רק באור הנרות שבחלון, אלא באור הפנימי – זה שמחזיק את החיים עצמם. כאשר אנו מתבוננים באור דרך האנתרופוסופיה, נפתחת בפנינו הבנה עמוקה על האדם ועל הילד הגדל בתוכנו.

לפי רודולף שטיינר, האדם מורכב מארבעה גופים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי – גוף החיים, הגוף האסטרלי – עולם הנפש והרגש, והגוף הרוחני – האגו. מה שמבדיל בין גוף חי לגוף מת איננו החומר, אלא הכוחות הפועלים בו: האנרגיה, החיות, האור – הלהבה של החיים. זהו הגוף האתרי.

שטיינר מדגיש כי הגוף האתרי פעיל במיוחד בילדות: הוא נוכח בתהליכי הצמיחה, הלמידה והיווצרות ההרגלים. הגוף האתרי מושפע עמוקות ממראות, מדוגמא אישית, ומסביבה שמכירה בכבוד הילד ובכוחות החיים שבו. וכל מה שפועל דרך דימויים חיים ולא דרך הסברים שכלתניים בלבד.

בגיל ההתבגרות מתרחש שינוי חשוב: אנו מבקשים להביא אל עולמו של המתבגר תכנים שיש להם משמעות פנימית וערך מוסרי, כאלה שיוכל לכוון אליהם את עצמו מבפנים. אנרגיות החיים של המתבגר מתפתחות דרך מה שהוא רואה בעולם הממשי, ודרך מה שהוא תופס ברוחו.

וכאן נכנס אור החנוכה. ההתבוננות בלהבת הנר – החיה, הרועדת, המתמידה – היא הזדמנות חינוכית עמוקה. זה הזמן להעצים אצל הילד והמתבגר את התיאור המוחשי והציורי של הלהבה בחייו שלו: מה מדליק אותי? מה מזין את האור שבי? מה עלול לכבות אותו? ראייה זו – בעיניים וברוח – היא אמצעי חינוכי מדויק לגיל ההתבגרות. משום כך, ההורה נקרא לראות עצמו גם כמורה אישי: כזה שמעורר בצעירים לא רק כוחות אינטלקטואליים, אלא גם כוחות מוסריים, פנימיים, אנושיים.

כפי שכבר כתבתי בטורים קודמים: בשנות החיים הראשונות מילות הקסם של החינוך הן דוגמה וחיקוי. בגיל ההתבגרות מילות הקסם הן סמכות ודרישה. מה שהילד רואה באופן ישיר במבוגרים המחנכים אותו – חייב להפוך עבורו לסמכות טבעית, כזו שאינה נכפית אלא מתקבלת מתוך אמון.

החנוכייה עצמה מלמדת אותנו זאת: השמש הוא המורה. הוא זה שמדליק את האש. אך הלהבה תלויה גם בחומר הנר – באיכותו, במוכנותו לקבל את האור. כך נוצר שיתוף פעולה עמוק בין ההורים, שהורישו חיים ו־DNA, לבין המחנכים, שמתווים דרך של למידה ושל חיים מלאי משמעות. ובימים אלה, לאור הנרות, אולי נוכל לשאול את עצמנו:  איזה אור אני מדליק בילדיי?  ואיזה אור אני מוכן להמשיך ולהזין גם בתוכי.  חג חנוכה של אור וחיים.

כמדריכת הורים המשלבת ניתוח התנהגות עם ליווי רגשי-משפחתי והתבוננות עמוקה בהתפתחות הילד. אני פוגשת הורים ומורים המתמודדים עם אותה משימה אנושית ונעלה: לעזור לילד לצמוח להיות מי שהוא נועד להיות. כשכתבתי את ספרי “הרוח בחינוך”, עשיתי זאת מתוך הבנה שחינוך איננו רק אוסף שיטות וכללים. חינוך חי מתוך הקשר אנושי, מתוך נשימה, מתוך הנשמה. הוא נולד במפגש — בין מורה לילד, בין הורה לבנו, בין אדם לעולם. ההתפתחות של הילד איננה רק מה שנראה בחזות החיצונית — הציונים, המשמעת, הישיבה בכיתה — אלא הכוחות הסמויים, העמוקים, הנובטים לאיטם. כמו צמח, שאנו רואים רק את עליו הצעירים, בעוד שהפרחים והפירות כבר כלולים בו בראשית צמיחתו.

אני מאמינה שילד שרוצה לזוז, לגעת, להתנסות — מבטא את חיותו. גם אם זה מאתגר אותנו. אני פוגשת בכיתתי ילדים מלאי אנרגיה, כאלה שקשה להם לשבת שמונה שעות. אבל אני כבר יודעת: מה שנראה לעיתים כ"חוסר שקט" הוא לא פעם ניצוץ של סקרנות. ודווקא שם — מתחילה החוכמה.

רק היום לימדתי שיעור על “יראת כבוד”. נשמע מופשט, נכון? פתחתי בשאלה פשוטה: “מה אתם מכבדים באמת?” והתשובות זרמו. ואז ילד אחד, כזה שמכירים אותו כ"קולני", אמר: “אני מכבד רק אם מכבדים אותי.” המשפט הזה פילח את האוויר. ילדים הרימו עיניים, הקשיבו. באותו רגע כולנו למדנו: אי-אפשר לדבר על כבוד לעתיד, אם איננו מכבדים את הנוכח כאן ועכשיו. הרגע הזה לא היה תוצר של תכנון — הוא היה תוצר של הקשבה.

רודולף שטיינר כתב: “מחקר הרוח אינו ממציא תוכניות; הוא מגלה אותן בתוך היש, שהוא נושא ההתפתחות.” זו האמת החינוכית שאני פועלת לפיה: רק אם נכיר את טבע הילד, את נפשו המתרחבת, נוכל להבין מה הדרך הנכונה עבורו.

לא מספיק להכיר את הילד. עלינו להכיר גם את הוריו. הילד ניזון מהאופן שבו מבוגרים רואים אותו. כאשר מורה מצביע על יכולת או התקדמות, והורה מבטל או משתיק — הילד מקבל מסר: “אין טעם שתפרח. לא מבחינים.” זה כואב, וזה מיותר. כי ילד נבנה מאמון. הוא גדל מתוך הכרה — לא מתוך השוואה.

כשאנו מתבוננים בילד בעיניים שמזהות פוטנציאל — אנחנו עוזרים לפרח שבו להיפתח. הורים ומורים: ראו את מה שאולי עוד לא הגיע לשיאו. הקשיבו למה שבינתיים מתרגש, נבוך, מחפש. היו השדה שמאפשר לצמיחה לקרות. כי חינוך איננו פעולה טכנית. הוא מעשה של כבוד. של אמון. של אהבה אל מה שהאדם עוד עתיד להיות.

בעולם החינוך אנו רגילים לומר כי הכול מתחיל מהלב — מהאדם העומד מול הילדים. המחנך. אך לעיתים, בלחץ של חדשנות, רפורמות, שינוי ו"שדרוג", אנו שוכחים את הדבר הפשוט: לפני שנחדש – עלינו לראות, להכיר ולהוקיר את שנעשה עד כה. כפי שכתב ויליאם שייקספיר, אותו הזכרתי בספרי „הרוח בחינוך“: „הניסיון נקנה בהתמדה ובמעש, ומעוף הזמן משלים אותו“. התמדה היא עשייה לאורך זמן. חזון אמיתי אינו מתנתק משורשיו — הוא צומח עליהם.

במוסדות החינוך פועלים אנשים שהקדישו את חייהם לילדים. לרבים מהם ניסיון יקר מפז, שבזכותו נבנתה המציאות הקיימת. כאשר מורה צעיר נכנס בשערי בית־הספר, נלהב להוביל חדשנות – חשוב שיזכור: חדש יכול לצמוח רק על בסיסו של ישן. ההצלחה האמיתית תגיע כאשר נחבר בין החוכמה שנצברה לאורך שנים לבין הרעננות והרעיונות החדשים המבקשים לפרוץ קדימה. זו זוגיות: ותיקים וצעירים. זהו שלם.

בספרי „הרוח בחינוך“ כתבתי: „כאשר ניגשים למשימה חשובה של הגדרת חזון בית ספרי – חשוב להגדיר מטרות ויעדים לביצוע, וחשוב להיות מודעים לערכים האישיים של הצדדים המובילים את החזון.“ והוספתי: „בתהליך של הגשמת חלום, חשוב להדגיש את החשיבות של הגדרת החזון. רק כך תיווצר הזדהות אישית שהיא היסוד להצלחת יישום התהליך.“

החינוך הוא רב־ממדי: סמכות ומקצועיות לצדו של לב, הקשבה ורגישות. גם בשיעור מתמטיקה — לא רק מקצוע נלמד, אלא גם סבלנות, שיתוף פעולה והצלחה חברתית. כך גם במוזיקה — יש מקצועיות הדורשת מיומנות, אך גם תזמורת של נשמות: הרמוניה, הקשבה, גיבוש.

הסתכלות רחבה על החינוך רואה שילוב של כל תחומי החיים. כפי שאני כותבת בספרי „סבתא, מי הוא ילד מחונך?“: „החינוך הוא אחריות שאינה מסתיימת בארגון חפצים – יש להקפיד על עמידה בלוח זמנים ולהיות ערניים לכל הכללים.“ וכתבתי גם: „לדבר בנחת ובכבוד למבוגרים.“ מעבר להיותנו עוסקים בחינוך אל לנו לשכוח מעשה אבות.

ערכים – הם דרך חיים. והמורה הוא הדוגמה החיה. ילדים לומדים  איך המורה מתייחס לחבריו לעבודה, כמה הוא מעריך עבר ומסורת, כיצד הוא מדבר עם ותיקים וכיצד עם חדשים. חינוך מתחיל במחנך – ולכן תלמידים צריכים לראות שמורה צעיר אינו מוחק מורשת, אלא ממשיך אותה, מעבה אותה, ומכניס בה את קולו הייחודי מתוך כבוד והכרה בשורשים.

החינוך הוא יצירה קהילתית ־ דורית — פסיפס של אנשים, זיכרונות, ערכים וחלומות. נצליח להוביל ילדים לעתיד טוב יותר, יציב יותר, אנושי יותר. כשנכיר בכך שהחדשנות פורחת כששורשיה עמוקים.

כאשת חינוך ומדריכת הורים אני נתקלת לא פעם בתמונה חינוכית שמאד מטרידה: הורים המגיבים לילדיהם בשבחים כלליים מבלי לשקף בפניהם באמת את המסוגלות שלהם. למשל: ילד שמחזיר ציור מקושקש ללא השקעה מיוחדת – וההורה אומר: “איזה יופי ציירת!”. או מבחן בציון 70 שמקבל תגובה כמו: “כל הכבוד, השקעת!”. אמירות כאלה עלולות לבנות דימוי עצמי כוזב.

כאשר הילד מאמין שכל מה שצריך זה “השקעה” בלבד – ללא הכרה אמיתית בעבודה, ביכולת, באתגר – הוא עלול לגלות יום אחד ש“מה שהוא באמת” שונה מהתדמית שנבנתה לו. מחקרים בקרב ילדים ובני־נוער מצביעים על כך שהתחושה של “עצמי אמיתי” — ההבנה מי אני באמת ומה היכולות שלי — נמצאת בשלבי התגבשות ארוכים. כאשר הדימוי העצמי שמתפתח אצל הילד מבוסס על מסרים לא אותנטיים מצד המבוגרים, נוצרת “זהות מדומה”. מצב כזה פוגע בתחושת היציבות הפנימית שלו ואף עלול לפגוע בקשרים החברתיים בעתיד, משום שהוא מתקשה להבין כיצד להתנהל בעולם בהתאם ליכולות האמיתיות שלו. ילדים שמקבלים הכרה מדויקת ואמיתית מרגישים שייכים יותר, בטוחים יותר ומסוגלים ליצירת אינטראקציות חברתיות מבריאות ומודעות.

גם ד״ר שמעון אזולאי (2024, תאגיד חדשות של חיפה והסביבה) מדגיש את הצורך באותנטיות בהורות ובהדרכה: משמעות, קהילה ומנהיגות אמיתית – לא פנטזיה של הצלחה. לכן חשוב מאד – לא רק לראות את הילד, אלא לראות מה באמת נכנס לפעולה: האם הוא התאמן ובעקבות כך הציון? כך נבנית אצל הילד לא רק ההרגשה “אני בסדר” אלא “אני יכול, אני עושה, אני מתפתח”.

כשאנו מדברים עם הילדים בצורה אמיתית – על הקושי, על ההשתדלות, על הקשיים הכרוכים – אנו מעניקים להם כלי לבניית חוסן נפשי. הם לומדים שההצלחות מגיעות בתהליך, בעשייה, באמונה בכוח שלהם להיות בשינוי.

בספרי “הרוח בחינוך” אני נותנת מבט על מחקרים עדכניים המראים ששבחים מנופחים כמו “אתה הכי מוכשר בעולם!” או “אף אחד לא מצייר כמוך!” אינם מעצימים — אלא דווקא מגבירים חרדה. ילדים בעלי דימוי עצמי נמוך עלולים להימנע ממצבים מאתגרים כדי לא לסתור את תדמית ה”מצוינות” שקיבלו מהסביבה. בכך, מתערערת היכולת שלהם להתמודד עם אכזבות, לשגשג בעולם הלמידה ולהתפתח חברתית. לעומת זאת, שבח מדויק, המתמקד במאמץ, בבחירה או בשיפור — מאפשר להם לחוות הצלחה שמבוססת על עשייה ולא על פנטזיה. אם נספק לילדינו אמירה כמו “ראיתי איך עבדת, ממש רצית להבין – יפה!” במקום “כל הכבוד”, הם ילמדו: אני ראוי, אני מסוגל, וזה בסדר אם אני לא מושלם. זו בדיוק מתנה לחיים.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" שמשודרת מדי יום שני, ראיינתי את  דר' ירון פלאי שהסביר על השינה כמרפאה ואמר: "ריפוי תמיד מתחיל בנפש וממשיך לפיזי". הנושא עלה כששיתפתי שלא פעם אני רואה את תלמידיי בכיתה נלחמים בעיניים הכבדות. יש שנרדמים ממש באמצע שיעור, אחרים בוהים בחלון בעייפות שאין לטעות בה. כשאני שואלת, אני מגלה שבחלק מהמקרים הילדים הלכו לישון אחרי עשר, אחת-עשרה בלילה. “לא נרדמתי”, הם אומרים, “ראיתי סרטון”, “שיחקתי קצת”, “עוד פרק אחד…”.

הבעיה הזו הולכת ומתרחבת – וזו לא רק עייפות. מחקרים רבים מצביעים על כך שחוסר שינה משפיע ישירות על הריכוז, על היכולת ללמוד, ועל מצב הרוח. לפי מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ילדים שישנים פחות מהמומלץ מתקשים בוויסות רגשי ומגלים ירידה ביכולת הקשב והלמידה ביום שלמחרת.

שינה היא לא פינוק – היא צורך קיומי. היא “המרפאה הטבעית של הגוף והנפש”, כפי שמגדיר אותה חוקר השינה מתיו ווקר. במהלך השינה, המוח מארגן את הזיכרונות, הגוף מתחדש, ומערכת החיסון מתחזקת. מחקר רחב היקף של המכון הלאומי לבריאות בארצות הברית (NIH) עקב אחרי אלפי ילדים בגילאי 9–10. החוקרים מצאו כי ילדים שישנים פחות מתשע שעות בלילה מציגים פחות "חומר אפור" באזורים במוח הקשורים לזיכרון, ריכוז ושליטה עצמית. המשמעות – פחות שינה עלולה להשפיע על הלמידה, הקשב והוויסות הרגשי.

אבל לא די בכמות שעות השינה – גם הדרך אליה חשובה. רוטינת ערב קבועה יוצרת תחושת ביטחון ורוגע, ומאותתת לגוף שהגיע הזמן להירגע. אמבטיה חמימה, פיג’מה רכה, שיחה שקטה עם אחד ההורים, סיפור או מנגינה מוכרת – כל אלה עוזרים להאט את הקצב אחרי יום רווי חוויות וגרייה. הרגעים שלפני השינה הם גם הזדמנות נהדרת לשיח. דווקא כשהבית נרגע, והמסכים כבויים, הילדים פתוחים יותר לשתף. זהו זמן שבו ניתן לשמוע מהם באמת – איך עבר עליהם היום, מה שימח, מה הדאיג. חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד מצאו כי ילדים שלמדו תרגילי נשימה והרפיה לפני השינה הצליחו להירדם מהר יותר, ישנו כמעט שעה נוספת בלילה, ואף הגדילו את זמן שנת החלום (REM) – שלב שבו המוח מעבד רגשות וחוויות. התוצאה: ילדים רגועים ומאוזנים יותר בבוקר.

כשהילדים נרדמים מוקדם ובשקט, הבוקר שאחריו נראה אחרת לגמרי: הם ערניים, סבלניים יותר, ומוכנים ללמוד. אולי זו המתנה הפשוטה והגדולה ביותר שנוכל להעניק להם – שינה טובה, מרפאה ומלאת חלומות טובים. כפי שמסביר פרופ’ מתיו ווקר, חוקר שינה ומחבר הספר “למה אנחנו ישנים” (Why We Sleep): “השינה היא התרופה הטבעית, החינמית והיעילה ביותר שיש לנו – והיא מתחילה בלוח זמנים קבוע ובלב רגוע.”