קטגוריה: הרצאות/סדנאות

נפגעי האלימות, זקוקים בשלב הראשון להכלה. החיבוק והתמיכה הם במרכז השלב הראשון כשהנפגע מבקש לשתף אותנו. על פי הספר "טראומה והחלמה" שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, שלבי ההחלמה היסודיים הם יצירת בטחון. הנפגע מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הטראומה תובעת מאיתנו להדחיק ולנתק את החלק המנטלי על מנת לשרוד. תהליך ההדחקה אינו מביא לחוסן נפשי ואם הנפגע בחר בנו על מנת להציף את הטראומה, הוא מאמין שנוכל לסייע לו. חבקו והיו שם בשבילו.

החוסן נפשי של אדם מעניק לו הרגשת שליטה, קשר ומשמעות. הטראומה הנפשית ממוטטת מערכת כוח זה ומותירה את האדם חסר אונים. ג'ודית כותבת שגרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל קשרים חדשים. ליצירת החלמה חובה ליצור מחדש כשרים הכוללים יכולות בסיסיות לאמון, אוטונומיה, יוזמה וזהות.

חשוב שנבין שהבית יכול להעניק עצה, תמיכה, עזרה, חיבה ודאגה, אבל לא ריפוי. כל מה שאני מבקשת זה לתת ארגז כלים להורים לחשיפה ראשונית של הנפגע. חשוב מאוד לפנות לאיש מקצוע למען הריפוי המלא..

בשלב השני, אחרי החיבוק וההכלה, חשוב להשיב לנפגע את השליטה, השבת הכוח והפחתת בדידותו. צמצום חוסר הישע, השבת האוטונומיה והעצמה. לתת לנפגע בחירה ככל שהדבר מתיישב עם שמירת הבטחון. עקרון השבת השליטה והאוטונומיה לנפגעי הטראומה, הגדרת האינטרסים שלו ובחירת הבחירות החשובות, מאפשרת להתקדם בתהליך ההחלמה. אסור לנקוט עמדה ויש לתת לנפגע אחריות לשליטה בקונפליקטים שעולים בעקבות הטראומה.

הטראומה פוגעת ביכולתו ליצור יחסי אמון. אין מצב שההורה לוקח זאת באופן אישי. זה לא נדיר שהורים מרגישים פתאום קצרי-יד וחסרי תקווה לנוכח המצב. ההורה מרגיש "נטול כישורים" לסייע ונכנס לקיפאון. אל תנציחו את חוסר הישע שמרגיש כרגע הילד שבא לקבל מכם כוח להחלמה. זה לא הזמן לקחת את האשמה "איפה הייתי, אני, ההורה?", שמרגיש שלא היה מעורב מספיק. האשמה זו יכולה להביא למצב בו ההורה מתנשא מעל הילד ומנשלו שוב מכוחו. כמו מאמן טוב למדו אותם לרוץ קדימה. יש להימנע מחזרה על אובדן השליטה בחוויה הקשה.

ג'ודית כותבת: תומה היא היכולת להשלים עם המגבלות הטרגיות של הטראומה, מבלי לאמר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה אמון בחיים ועליו ניתן לשקם אמון שהתמוטט. השילוב של תומה ואמון, מוליד את ההרגשה של קהילה אנושית שנהרסה. ההכרה בכל הסימפטומים ומוכנות להתנהלות נכונה מול החשיפה לפגיעה אלימה, מעצימה את כוחנו להתמודד נכון ובשיקול דעת למען החלמתו של נפגע. אל תכתיבו את בחירותיו, אל תנקטו פעולה ללא הסכמתו. כל עוד הנפגע לא יפתח תבנית מציאותית ויכולת לבצע אותה, נשקפת סכנה לחשיפה חוזרת לאלימות.  שלב ההחלמה מתבטא כשלנפגע אמון ביכולתו להגן על עצמו. יודע לשלוט ויכול לסמוך שיש לו תמיכה לבניית עצמי חדש, אידיאלי וממשי.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

הזוגיות שלנו יוצאת מתוך הלב, מתחילה במשיכה, באהבה ובתשוקה למקום של רוגע ושלווה. בוחרים בזוגיות, כי לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו מבקשים לשבור את הבדידות ולמצוא קרן אור בחיינו. קרן אור שתעטוף ותשמור עלינו.

הכמיהה שלנו לזוגיות, באה ממקום של דחף לא להישאר לבד. בילדות אנחנו עטופים בחיק המשפחה, בחיקה של אמא שתמיד דואגת ומלטפת כשצריך. הנשמה שלנו יודעת שהחיים הם כמו גל שעוזב את החוף ומבקש לחזור לחוף המבטחים. המנגינה שהרגיעה אותנו בחיק האם מבקשת להמשיך ולהתנגן ואנחנו מחפשים את אותו כר רך ונעים שיאפשר לנו להמשיך ולשמוע את הניגון שנתן לנו את הרוגע והשלווה. את הביטחון כשהיינו קטנים. כך בתוך תוכנו כל אחד מאיתנו ילד קטן שמחפש חום ואהבה.

כשאנחנו בונים זוגיות, אנחנו שואפים לשיר אחד. שיר משותף. שיר, שהמנגינה שלו לעולם תישאר. שיר שבו נרגיש לא לבד, שנרגיש שאנחנו ביחד. אחד בשביל השני ובשביל המהות של הביחד. חשוב לנו להרגיש את הביחד ושהוא  אמיתי, שנקבל גם משוב מהמשפחה הקרובה ומהחברים, שאכן הזוגיות עושה לנו טוב.

אנחנו נכנסים לזוגיות עם חלומות יפים ומבקשים שהם יתגשמו. אנחנו נכנסים לזוגיות עם המון תקווה לאהבה שלמה ועם מילים שיאמרו כדי לחזק עוד ועוד את הקשר הזוגי. חשוב מאוד למען הזוגיות להיות כנים אחד עם השני, לספר על הנסיבות שבגללם בחרתם בזוגיות הזו דווקא. לשרטט ביחד את השבילים שבהם תרצו ללכת יד ביד. רק כך בתמיכה ובהדדיות, תוכלו להגיע רחוק, לראות את האור ולהיסחף עם הזרם מבלי לחזור אל קו האופק של הים, ותמיד להישאר קרובים לחוף מבטחים. גם אם יש נסיגה קלה, תמיד יש את התקווה שאנחנו קרובים לחזור אל החוף.

הזוגיות היא כוח שיש להשתמש בו להאיר את חיינו, לשמח את הילד שבנו, לאפשר ללב לפעום ולרצות לתת אחד לשני באהבה גדולה. חשוב שנרגיש שבן הזוג לצידנו ולעולם לא נשאר לבד. לכבוש כוכב ועוד כוכב שיאיר לנו בזמנים קשים. להיות אלו שאחראים למצוא את הדרך להתרענן, לצאת לטייל בערבים יד ביד. לטייל בטבע, לשבת על חוף הים או על הדשא סתם כך מחובקים. לפסוע יד ביד.

חיזוקים כאלה ממלאים אותנו לזמנים שבהם כוכב או שניים נכבים. שקצת סגריר. זה הזמן להיזכר בימים יפים ואוהבים. להיות ביחד, כי ביחד אף פעם לא פוחדים. ביחד ניתן להגבר על כל הקשיים.

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

 

תורה היא ספר חוקים להתנהגות והתנהלות יום יומית. מתן התורה לישראל היה כרוך בברית שנכרתה בין העם לה'. קבלת ספר חוקים להתנהלות יומיומית כרוך בברית שנחתמת בין שני צדדים לפחות. שני הצדדים מתחייבים לאחריות הדדית האחד כלפי השני. הרמב"ם (ר' משה בן מימון)  טען שיציאת מצרים העניקה לעם העבדים חירות, אלא שחירות ללא גבולות עלולה לגרום להפקרות אם לא חלים עליה סייגים וגבולות. ולכן תרשו לי לעשות הקבלה בין כורך קבלת התורה של עם ישראל במעמד הר סיני לכורך קבלת המרות בבית ההורים ע"י הילדים.

למתן תורה ולמעמד הר סיני קדמו מספר שלבים: שיחה בין ה' למשה.  ה' הזכיר למשה את חסדיו לעם.אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם"  והדאגה והמסירות בהם הוביל את העם, כנשר הנושא את גוזליו ברחמים: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים". תמיד חשוב להתחיל שיחה עם הילדים כשאנחנו משקפים להם את החשיבות ויוקרה שבהיותנו כאן בשבילם. ההדדיות שבברית: העם נתבע לציית לה' ולקיים את חוקיו. ובתמורה להתחייבות העם מתחייב ה' לבחור בישראל להיות לו עם סגולה מכל העמים. גם בין הילדים בבית הורים יש מחוייבות הדדית. שחייבת להאמר קודם הצבת החוקים והגבולות בבית.

התורה, אותם חוקים שאנחנו מתווים בבית, הם שרטוט השלמות אליה אנו שואפים. זהו מעין שרטוש של יהלום מלוטש אותו מקבלים הילדים יחד עם היהלום הגולמי. התורה שנבנת בבית כוללת גם את הוראות הליטוש. החוקים הם ההוראות המעשיות אשר מבצעות את פעולת הליטוש. בלי הכוונה מלמעלה, במקרה שלנו על ידי ההורים. אין אפשרות לילד להגיע אל השלמות, אם יפעל אך ורק באופן טבעי מתוך עצמו.

למעשה אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו אלא על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם.  זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם.

לא חייבים להיות דתיים כדי להבין את הפסיכופדגוגיה שמאחורי מתן התורה לעם ישראל. קולה של התורה הנשמעת כמנטרה מהווה משמר לסדר יום ועיסוק המחייב ריכוז. בית שקול החוק והסדר נשמע בו לבקרים, ישמרו בו החוקים במשך כל ימות השבוע ובכל שעות היממה. שני הצדדים, ההורים והילדים יהיו מלאי סיפוק והתרוממות רוח מן השיתוף הפורה, לשמח ליבו של הוגה הרעיון הדואג לספק במשך המפגש תשומת לב והכלה לכל באי המפגש.

הצרכים והתאוות של הילדים מושכים מאליהם לעבר סיפוקם והם נוטים אוטומטית לבצע את השגת הסיפוק. תפקיד ההורים הוא לפקח על המתרחש, לעצור ולבלום, או להטות לכיוון אחר. כאשר תפקיד הבלימה לא קיים במערך הפעולות של הילדים, האישיות שלהם אינה מתפתחת, היא צועדת ישר ללא צורך להתעורר ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שהחיים מאתגרים אותנו.

הורים רבים מאמינים שבהסירם את כל המגבלות, הילדים נהנים ומאושרים . מאותה אשליה סובל מי שמנסה להרוות את צימאונו בשתיית מים מלוחים. כל לגימה נראית לכאורה כמרווה, אך היא מצמיאה אותו יותר. הצימאון כל כך מתגבר שאוקיינוס לא יוכל להרוות את צימאונו. קל להוכיח שבכל רגע, מספר הצרכים והרצונות שאינם באים על סיפוקם של הילדים ועוצמתן של תאוות שאינם יכולים לספק גדול מאשר אדם מאופק. העדר אושרו של רודף ההנאות ותסכולו בלתי נמנע.

התורה אינה רוצה למנוע מהאדם הנאה. החוקים הם אותם גבולות שיוצרת חברה מתוקנת שאינה אוסרת את ההנאות אלא מכוונת אותן לזמן מותר, באופן המותר, במידה המותרת ובצורה המותרת. ילד שגדל עם חוקים ברורים הינו בעל הגבולות ומפיק מכל דבר מהנה הרבה יותר. איכות ההנאה גדולה יותר לאחר המתנה ואיפוק, לאחר מחשבה והכנה נפשית.

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. רות הייתה גויה, היא התגיירה לבדה, עשתה את כל התהליך המייגע, התקדמה והתקדמה עד שזכתה שיצא ממנה דוד המלך! אם היא יכלה להגיע לשם, יש מישהו שלא יכול?

קריאת המגילה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה. רות המואביה בחרה להגיע לארץ ישראל ולהינשא לבועז, היא למעשה היא כאילו "נפלה" לסיטואציה רגשית שהביאה אותה להיות הסבתא רבתא של דויד המלך.

בשיר בין פרחי הגן, שכתב אוקסנברג, כתוב "נבנה קן קטן, על אדמת אבות, נחיה שנינו כבועז ורות", הנושא שאנו עוסקים בו הוא מקומו של הרגש בניהול חיו של האדם ועד כמה חשוב הוא להקמת הבית האיתן שלנו. אפשר לקחת את סיפורה של רות ולהכיר ברגש ככוח חזק וחשוב במערך הכוחות של האדם.

התורה היהודית נותנת לנו להכיר בכוחו של הרגש כבסיס להבניית התא המשפחתי. לא ניתן היה להקנות את החיבור לאדמת ישראל, הבית של העם היהודי ללא שיקוף האהבה שלנו לעשייה של בורא עולם.

עם זאת, טעם נוסף לקריאת המגילה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים".

החסד והאמת מותנים ברגש ובשכל כאחד. בשיטה היהודית אין בורות, המסלול הוא הגיוני ומתוכנן. החתונה שלובשת לבן בחג השבועות בין בורא עולם לעם ישראל, היא מודל החתונה הטהורה שכל זוג שבוחר להתחתן ייקח לביתו שלו. עד כמה כל אחד מבני הזוג מוכן להקריב על מנת להקים את המשפחה ולראות את הבניית הדורות הבאים כהעצמת המשפחה הקיימת. עד כמה נעשה חסד האחד לשני באהבה גדולה.

רות המואביה הגיעה לתוך תוכנו ללמד להוקיר את האדם באשר הוא. להכיר בכוחה של האישה ובכוחה של האמונה להבניית בית בישראל. לבשו לבן וקצרו את החיטה שזרעתם בביתכם. הילדים שלכם, המשפחה שלכם היא החיטה שצומחת ותהיה הבסיס ללחם שיזין אתכם. חזקו את הקשר לשבולים שלכם, כי הכל בידיים שלכם.

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

בני המשפחה שלנו, הם המשמשים לנו נקודת משען, תמיכה ומקור לאהבה ולערך עצמי. הם למעשה ההשתקפות שלנו. אנשים יקרים אלו שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות והבנות שבלעדיהם לעולם לא ניגע בהם. לרוב, הם אלו שמערימים עלינו קשיים, מתנגדים לדעותינו או למעשינו ולא בדיוק מקשיבים לנו. אלה הם המראה שלנו. הם משקפים לנו היכן בתוכנו קיימת נטייה לכעסנות, להתנגדויות, לפחדים ועוד. למעשה אותם קשיים שהם מעוררים בנו תפקידם להצביע על הכאב או הפחד שיניע אותנו לעשייה ולתיקון דרכינו למען נטיב עם עצמנו.

המראה הזו תפקידה חשוב ויש לנו את הזכות לכבד ולהוקיר אותה. אלמלא אותה מראה, אנו נשאר באזור הנוחות שאינו מטיב עמנו ויתרה מכך מעכב אותנו מהאושר האמיתי. כשאנו מביטים במראה ואנו רואים ששערנו פרוע, אנחנו לא נוזפים במראה, אנחנו מיד לוקחים את המברשת ומברישים את השיער. התגובות שאנו שומעים מהקרובים לנו ביותר, מאפשרים לנו להבין שמשהו בעשייה שלנו יכול לשנות את המצב הנוכחי, שלא תמיד הכי הכי. חשוב שנבין שאנו יכולים לשנות את עצמנו, את ההתנהגות שלנו והיא זו שתשנה את מצב ההשתקפות שלנו במראה. אל תנסו לשנות את המראה – את בני המשפחה.

בני המשפחה שלנו מצביעים על התכונות, הנטיות והמצבים שבהם לא נהגנו כשורה, מצבים שבהם איבדנו את הביטחון העצמי, מצבים שבהם הגבנו תגובת יתר, הרמנו קול או פגענו. המראה שמולנו תשקף את הקשיים שתפקידם לעורר ולהבין שיש לעשות למען איזון ואהבה. השיקוף מטרתו להבהיר לנו שניתן לתקן, שיש תקווה לעשות אחרת. חשוב לאהוב את אותם בני משפחה שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות. הם מלאכים שבאים לעזור לנו.

אותה מראה מדומה לסרט. אתם הבימאים ותסריטאים של סרט חייכם. יש לכם הזדמנות לשנות את התסריט. להבנותו מחדש. אתם לא מחליפים את השחקנים ולא את התפקידים. אתם משנים את התמונות. השתמשו ביותר שמחה, אהבה, חמלה וסליחה. הכניסו לתסריט את מה שחשוב לכם באמת וותרו על מה שניתן לוותר. ההכרות עם המראה שלכם היא שתביא אתכם להבנה עצמית, לריפוי ולהרפייה, דרך שמאפשרת לחמלה להתעורר ולשמחה לבוא לידי ביטוי.

כשלא שומעים  או מקשיבים לכם, נסו לזהות מתי אתם דוחים, מתנגדים ולא מקשיבים. כשלא מעריכים או מתחשבים בכם, בדקו מתי התנהגתם אתם כך. היו קשובים לאנשי המראה שלכם למען תכירו נכון יותר ואמיתי יותר את מציאות חייכם. ההכרה וההוקרה לסובבים אתכם על היותם מראה בעבורכם, תביא אתכם למקום של שלמות נפשית ושלום בית.