תגית: אהבה

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

הזיכרונות המאוחסנים בתת המודע של ההורים, התמונות מהילדות המוקדמת והמאוחרת, הופכים לחלק מעיבוד המידע המוטה שגורם לקושי בהתמודדות עם אתגרים להמשיך ולהתקיים. חשוב שנכיר שיש אפשרות לשנות את התפיסה שמדובר בקושי ולקבל את הכוח להתמודדות עם האתגר בעזרת טיפול. הדרכת הורים שמובנת בעיתוי והעצימות של הסקירה ההתפתחותית שלכם ההורים. חקירת חוויות העבר שהותירו חותם משמעותי וכמובן שרק אתם יכולים לעשות את השינוי. הכל תלוי בכם. השינוי שאתם תעברו ישפיעו באופן עוצמתי על הילדים. הם יוקירו את הכוח לשינוי. את הכוח לעשות למען ההצלחה. הוקרה זו תתבטא בהתנהגות שתביא אושר ונחת לכל הנפשות בבית.

הורה יחדני, הוא הורה שמגדל את ילדיו לבד. הורות יחידנית היא מבנה ייחודי של הורות שבו אדם יוצר משפחה לבדו, בעוד בחלק מההגדרות של משפחות חד הוריות נכלל כל הורה שהוא מגדל יחיד, בדרך כלל בעקבות גירושין או מוות של אחד ההורים. יצירת המשפחה התבססה על שניים, ואילו ביחידנות ישנו הורה אחד מלכתחילה. הדילמה העומדת בפנינו לגבי החינוך, האם יש השפעה על הצלחת החינוך אם אין שניים בהורות משותפת, חד גונית וחד ערכית?

מי שחי עם גישה של חוסר אמון כלפי הזולת עשוי להזדקק ליותר זמן כדי לחוש בנוח עם חשיפה עצמו ויעדיף להתמקד בפעולות מעשיות בהתחלה כהורים לילדים. זה בסדר. מדריך הורים מוסמך יכול למצוא את השילוב הנכון באמצעות הבנה ב CBT, כיצד לגשת למשפחה ולהתמקד בפתרון הקשיים האישיים.

הכרות עם החסמים האישים. מועילים מאוד לפתרון הקשיים הן בהורות והן בהתנהלות היומיומית בעבודה, עם ההורים והסביבה כולה. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מצטטת את המהטמה גנדי שכתב "עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם". בספר אני חושפת את התהליך שעברתי אני בגרושים: העוני המצוקות וכמובן ההצלחות. ההצלחה הכי גדולה שלי שיש לי ארבע ילדים עצמאים ואחראים. שניים מהם הורים לילדים ואני גאה שהצלחנו לנקות חסמים. ההחלטה מה הערכים החשובים שאנחנו חושבים שנחוץ להם כדי להיות מאושרים ומצליחים? נקודות כמו הגעה בזמן הביתה, ערכים כמו כיבוד אב ואם, הם ערכים שחשוב שנטמיע לתוך חיינו. נקודות כגון אלו אינם מותנים בהיותנו חד הוריים, יחידניים או זוג הורים.

כאמא לארבע ילדים שגידלתי לבד. לא יצרתי את המצב בו אתבקש לחנך לבד את ילדיי. התגרשתי. חקרתי את ההורות החד הורית כחוקר משתתף. ברוב המקרים אין הבדל בין החינוך המוטל על יחידני להורה חד הורי. שניהם חייבים ליצר מסגרת חינוך בבית שמאפשרת להם לחיות. לפרנס, להיות מאושרים, למצוא זמן פנוי לבניית ה"אני" שלהם ולהביא ילדים לבגרות עצמאית ואחראית. השותפות לחד ערכיות בחינוך יכולה להיות עם בן זוג וגם עם הסבא/סבתא. הילדים אמורים לחוות קו אחד ואחיד של חינוך. ההתמדה והעיקביות בקו החינוך הם שנותנים לו את עוצמתו.

בספר "גלגולו של חינוך" אני מבקשת להוכיח באופן שאינו משתמע לשני פנים שההתנהגות שלנו והחינוך שלנו מטבע הדברים, מתגלגל מהשורשים שלנו. בשיר "שבת אחים" כתוב "וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות". כיוזמת תוכנית הלימודים שיר עברי בבית הספר היסודי ברמת הגולן, אני לא מקבלת באהדה גדולה את הטרנד החדש לעיבודים חדשים לשירים שבנו כאן מדינה. יצאתי לחקור את דעותיהם של גדולי הזמר העברי.
הזמרת אילנית אומרת שניתן לקחת שיר שהוא אוצר מהמדינה, ולתת לו עיבוד חדשני יותר, אבל לא משוגע, להישאר באותה אווירה ולתת לו את הרגש ואת העכשוויות. "שיר של יום חולין" קיבל עיבוד חדש ורחל שפירא המשוררת מאוד אהבה את זה. אבי טולדנו מסכים איתה ואומר: חופש היצירה צריך להיות מוחלט ללא הגבלה. אם כותב או מלחין חושב שיש לו מה לתרום לשיר ישן אז למה לא? לרוב זה לא ממש "משדרג" ומעטים השירים שיוצאים נזכרים מהחידוש . אבל זה לשיפוטו של המאזין.
קובי אושרת, המלחין הלאומי שלנו כותב "השיר הראשון שלי שהתפרסם היה ״העולם כולו נגדנו״ למילותיו של יורם טהר-לב, בביצוע להקת פיקוד דיזנגוף. הסולן היה ששי קשת. לפני כחודשיים סיפר לי ששי שהוא יחד עם דורי בן-זאב ושלומית אהרון מכינים תכנית של שירים ישנים עם קטעי קישור וביניהם גם את העולם כולו נגדנו. כאמצעי חיבור לדור הביניים הצעתי לששי להפיק גרסה יותר עכשווית וגם כאמצעי ריענון לשיר ולמילותיו. והוסיף, למשל ״ לשיר הרעות״/ גורי וארגוב, שהוא לטעמי אם הייתי צריך לבחור, השיר הכי מושלם שנכתב, לא הייתי עושה עיבוד מחודש, כי הוא כמו מקדש של תקופה ותמיד ארצה לשמוע אותו בגרסת המקור".
חנן יובל הזמר שעושה את החיבור שבין התוכן של השיר למנגינה, כתב: "כמי שבא מצד המוסיקה ןמלחין למילים, אני מכיר הרבה מלחינים שקודם מחברים את המנגינה ואליה הפזמונאי/המשורר כותב את המילים. כשזה ממש מצליח – ישנה התפעלות איך המלחין הבין כל כך יפה את המילים ושיקף אותם במנגינה. עבורי – המילה קודמת לכל. היא מכתיבה את האוירה, עם זאת, אין ספק כלל שהקשר המיידי לשיר, ובהמשך גם הרגשי, הוא למנגינה. היא זו שנתפשת בזיכרון וגם מרגשת. אם העיבוד החדש שומר על רוח השיר המקורית וכן על המילים, ורק מוסיף לו נופך עכשווי – הרי הוא עושה שירות טוב לשיר ואולי מקרבו לכאלה שכלל לא הכירו אותו קודם. "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי ,שיר ישן נחשף לרבים בגרסה חדשה. לעומת זאת – אם העיבוד חדש לשיר הישן לא מתחשב כלל בעבר ובא להפוך ולהפגין את כישרונו הגדול של המעבד – כאן מחילה לצוץ בעיה, כי בעיניי רבים ואוהבים – התוצאה צורמת."
אסכם עם הזמרת אופירה גלוסקא, שליוותה את להקת הנח"ל שנים: "באופן כללי אני תמיד מתחברת ליצירה המקורית, היא נטועה בעורקי וקשה לי לקבל ורסיה אחרת, אלא אם כן זה משהו יוצא דופן". כסוגדת לשיר העברי וכחווה את הילדים שרים שירי ארץ ישראל במנגינות המקוריות, אני מקווה שאת המנגינה של "ירושלים של זהב" ושיר הפלמ"ח, לא יעבדו מחדש. אני מאמינה כפי שכתב יורם טהרלב בשירו "הדגל שלי" – "אסור לשכוח את המנגינה". לטעמי למנגינה יש משמעות. לחינוך שלנו מהבית יש משמעות. :