חוק או בחירה

השבוע הגעתי למפגש עם מספר הורים במועדון באחד הישובים בגולן. השאלה שעמדה על הפרק: "חוק או בחירה?". נכון שכרגע עומדת על הפרק סוגיית הקורונה. מחסנים את הילדים או לא? זה חוק או בחירה? עם זאת, אני רוצה שנבין שכל ארוע שקורה לנו בחיים, כל דילמה היא ניצוץ של דילמה גדולה ועוצמתית יותר, שמלווה אותנו לאו דווקא בסוגייה העכשווית.

עד כמה אנחנו ערים להבדל שבין חוק או בחירה? ילדים קטנים, מהיום שהם נולדים הם שואלים את עצמם "מה שאמא אמרה עכשיו זו חובה לעשות, או בחירה? ילדים בני שנתיים, כשמגיעה הדרישה "נכנסים למקלחת" הם מיד אומרים "לא בא לי". ואז מתחילה הדילמה שדיי חשופה לילדים. ההורים ביניהם: "דני, היום הילדה לא הייתה בגן, לא בארגז החול, אז אולי לא צריך?" והאבא "מה זה קשור? הילדה עדיין עם טיטול עושה צרכים, מטלית  לחה לא מספיקה". והילדה יושבת, מקשיבה להורים ושואלת את עצמה: "אז רגע, הדרישה להיכנס למקלחת, היא חובה או בחירה?"

ונמשיך עם הבוגרים יותר. ילד מגיע לגיל שלמעשה מותר לו לעשן. מותר? מי קבע שמותר לעשן בגיל שלושים או חמישים? האם העישון באופן חד משמעי מהווה סכנת חיים? עישון עלול לגרום לכל אחד מהמחלות כמו מחלות לב וכלי דם, מחלת לב איסכמית, אירוע מוחי, מחלה של כלי הדם הפריפריים ברגליים, ומפרצת באבי העורקים.  סרטן, בעיקר סרטן הריאות, אך גם סוגי סרטן נוספים כמו סרטן הלוע, החיך והוושט, סרטן שלפוחית השתן, סרטן הלבלב, הכליה והקיבה ועוד. לא אמשיך. למה אין חוק נגד עישון? למה העישון ממשיך להיות בחירה? וכי אין מעשן פסיבי. אני יודעת שאני נפגעתי מאוד מכך שאבי עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום והכל היה בבית סגור כי המזגן עבד וחבל על המזגן. למרות החוק שאסור לעשן במקומות ציבוריים, לא פעם נפגוש מעשנים.

אז מה מטרת החוק? היכן הגבול לבחירה? אלו שאלות שמלוות אותנו, לא רק עכשיו בימי קורונה. כן, המטרה שננסה לעצור רגע ולהבין מה מטרת החוק? חוק הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסח בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייב את כלל התושבים וניתן לאכיפה. חוקים נחקקים על ידי הגוף המחוקק במערכת השלטון במדינה, על מנת לשמור ולהגן על שלום הציבור ורווחתו, להסדיר את החיים בחברה ואת יחסי החברה-שלטון, וכדי שמוסדות השלטון יוכלו לנהל את המדינה בצורה מיטבית. בחוק מפורטים איסורים והיתרים בנוגע להתנהגות הפרט וכן חובות וזכויות האזרח. החוק הוא נורמה משפטית מחייבת לדפוסי התנהגות, כללים ויחסים בין-אישיים. כל אדם חייב לציית לחוק (האזרחים הקטנים והאישים במוסדות השלטון).

אנו חיים במדינה דמוקרטית, לחוק יש תמיד מקום של אכיפה. הקנס מהווה ענישה למען שינוי התנהגות. עם זאת, יש כאלה שיסעו מעבר למהירות המותרת ויגידו "מקסימום אשלם קנס". השאלה היא האם אנחנו כחברה מבינים שיש אישים שבחרנו שישבו שם למעלה וכן יחליטו בשבילנו. ההחלטה של היודעים בדבר החיסון לקבוע את החוק הנכון בזמן הנכון. כשלמעלה מחליטים אנחנו מחוייבים כחוק ואין לנו את זכות הבחירה. כל עוד אנחנו בביתנו, איש בביתו ינהג כרצונו. כשאנחנו במוסד ציבורי אנחנו מחוייבים לחוק הניתן מלמעלה. יש לכל הורה את הזכות לא לשלוח את ילדיו לבתי הספר ולהעבירו לחינוך ביתי, אך ילד שלומד בבית ספר ציבורי מחוייב על פי חוק. וכך גם הצוותים החינוכיים.

לסיכום. בחירה היא לא להיות חלק מהמדינה. במוסדות ובמסעדות שהן בחסות המדינה, אנחנו מחוייבים לעשות לפי חוק. בבית שלנו. בחרתם שלמרות שנתבקשתם לבידוד, אתם מסתובבים בבית ומחבקים את הילדים שלכם, זו גם החלטה שלכם. נתבקשתם לבידוד מהחברה. אינכם יכולים לצאת מהבית ולהגיע לסופר או לבית הספר.

"לא ידעתי שמזה צריך להעלב", משפט ממש מכעיס, נכון?

ילדים נפגעים מאוד מחברים וממחנכים. מזמור ל"ד בתהילים עוסק בנושא שמהווה מצע לחיים טובים. החיים הטובים המתוארים במזמור, בפסוק י"ב, מבקשים שלא יחסרו כל טוב, חיים אלה מותנים בכמה תנאים: נצור לשונך ושפתיך, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום.נתרכז כאן בתנאי הראשון: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

רבים מאיתנו מפרשים תנאי זה כאיסור על רכילות ואני מבקשת להפנות אתכם לנצירת הלשון מול הזולת. יש ביננו שמאמינים באמונה שלמה שכשאנחנו אומרים לילד עם נטייה להשמנה, "אל תאכל זה לא בריא לך" אנחנו דואגים לו. הדאגה במקרה הזה היא ממקום שאנחנו לא סומכים עליו שהוא יודע שזה לא בריא לו. יש דברים ש"השתיקה יפה להם". אם אין לכם דבר חכם לאמר, אל תגידו. אין צורך.

אם חשוב לכם מאוד להיות בשביל האדם שמולכם, ויהיה זה אחיכם, תלמידכם או בנכם, חישבו לפני שתדברו, האם מה שתגידו יועיל ויטיב לו? מה שבא באהבה זורם באהבה גם ללא מילים. מעשים. זו התשובה.

להיות ליד בן אדם שמן וכל הזמן לאמר "אני אוכל רק קצת, אכלתי היום המון". או "אני ממש לא צריכה את העוגה הזו, יש עלי מספיק קילוגרמים", וזה כשאני באמת רזה, זה לא תורם כלום. להיות בוגר אחראי לאדם שאני חושב שצריך לעשות שינוי, זה למצוא את הדרך בחשיבה גבוהה איך לאמר את הדברים, כך שאועיל לו ולא אפגע ואעליב. העלבה עלולה ליצור אצל הנעלב "כעס" על המעליב הכורכת בחובה תגובת תוקפנית, או לחלופין התכנסות פנימה המוגדרת כתגובת "ברח" וגורמת להתכנסות ורתיעה מקשר כלשהו עם הפוגע.

אמירה, מחמאה או התנצלות הנאמרים באופן מתמם או ציני שחווים בתוכם עלבון, לדוגמה התנצלות לאחר עלבון קודם: "אני מצטער, לא תיארתי לעצמי שניתן להעליב אותך". הדובר רומז שלא משנה מה יאמרו עליך, זה בטח לא יהיה עלבון עבורך. כך שההתנצלות היא בעצם עלבון נוסף. דוגמה נוספת יכולה להיות מחמאה, שבעצם מהווה עלבון, לדוגמה: "את נראית מצוין! עלית במשקל, ויפה לך שמנה".

עכשיו שאנחנו מבינים ש"שתיקה יפה לחכמים". אני מבקשת מכל אחד להכין לעצמו ארגז כלים אל מול כל אותם, שימצאו לנכון לאמר לנו מילים שלא נרצה לשמוע. שבו עם דף וכלי כתיבה ותכתבו "מה שאמרת לא מתאים שיאמר". "המילים שאמרת מאוד פוגעות, כדי שתחשוב לפני שאתה אומר מילים כאלה". מותר לנו להיות אנושיים ורגישים. מותר לנו לא לקבל כל מילה שנאמרת ויהיה האדם שמולנו משמעותי מאוד בחיינו. היו חזקים במתן משוב. אמירת המשוב לא בתוקפנות. העמידה אל מול המילים מבלי לברוח אל הכאב והעלבון, הם שיחזקו אתכם אל מול הקושי והנקודה שאותו אדם מצא אצלכם כחלשה. בהצלחה.