חינוך שנבנה על עבר, מתפתח בהווה ומעצב עתיד

בעולם החינוך אנו רגילים לומר כי הכול מתחיל מהלב — מהאדם העומד מול הילדים. המחנך. אך לעיתים, בלחץ של חדשנות, רפורמות, שינוי ו"שדרוג", אנו שוכחים את הדבר הפשוט: לפני שנחדש – עלינו לראות, להכיר ולהוקיר את שנעשה עד כה. כפי שכתב ויליאם שייקספיר, אותו הזכרתי בספרי „הרוח בחינוך“: „הניסיון נקנה בהתמדה ובמעש, ומעוף הזמן משלים אותו“. התמדה היא עשייה לאורך זמן. חזון אמיתי אינו מתנתק משורשיו — הוא צומח עליהם.

במוסדות החינוך פועלים אנשים שהקדישו את חייהם לילדים. לרבים מהם ניסיון יקר מפז, שבזכותו נבנתה המציאות הקיימת. כאשר מורה צעיר נכנס בשערי בית־הספר, נלהב להוביל חדשנות – חשוב שיזכור: חדש יכול לצמוח רק על בסיסו של ישן. ההצלחה האמיתית תגיע כאשר נחבר בין החוכמה שנצברה לאורך שנים לבין הרעננות והרעיונות החדשים המבקשים לפרוץ קדימה. זו זוגיות: ותיקים וצעירים. זהו שלם.

בספרי „הרוח בחינוך“ כתבתי: „כאשר ניגשים למשימה חשובה של הגדרת חזון בית ספרי – חשוב להגדיר מטרות ויעדים לביצוע, וחשוב להיות מודעים לערכים האישיים של הצדדים המובילים את החזון.“ והוספתי: „בתהליך של הגשמת חלום, חשוב להדגיש את החשיבות של הגדרת החזון. רק כך תיווצר הזדהות אישית שהיא היסוד להצלחת יישום התהליך.“

החינוך הוא רב־ממדי: סמכות ומקצועיות לצדו של לב, הקשבה ורגישות. גם בשיעור מתמטיקה — לא רק מקצוע נלמד, אלא גם סבלנות, שיתוף פעולה והצלחה חברתית. כך גם במוזיקה — יש מקצועיות הדורשת מיומנות, אך גם תזמורת של נשמות: הרמוניה, הקשבה, גיבוש.

הסתכלות רחבה על החינוך רואה שילוב של כל תחומי החיים. כפי שאני כותבת בספרי „סבתא, מי הוא ילד מחונך?“: „החינוך הוא אחריות שאינה מסתיימת בארגון חפצים – יש להקפיד על עמידה בלוח זמנים ולהיות ערניים לכל הכללים.“ וכתבתי גם: „לדבר בנחת ובכבוד למבוגרים.“ מעבר להיותנו עוסקים בחינוך אל לנו לשכוח מעשה אבות.

ערכים – הם דרך חיים. והמורה הוא הדוגמה החיה. ילדים לומדים  איך המורה מתייחס לחבריו לעבודה, כמה הוא מעריך עבר ומסורת, כיצד הוא מדבר עם ותיקים וכיצד עם חדשים. חינוך מתחיל במחנך – ולכן תלמידים צריכים לראות שמורה צעיר אינו מוחק מורשת, אלא ממשיך אותה, מעבה אותה, ומכניס בה את קולו הייחודי מתוך כבוד והכרה בשורשים.

החינוך הוא יצירה קהילתית ־ דורית — פסיפס של אנשים, זיכרונות, ערכים וחלומות. נצליח להוביל ילדים לעתיד טוב יותר, יציב יותר, אנושי יותר. כשנכיר בכך שהחדשנות פורחת כששורשיה עמוקים.

הגדרת הקושי שמתחת לפני השטח

ילדים רבים מגיעים לטיפול רגשי כשהם מבקשים כלים להתמודדות. להתמודדות עם מצבי דחק שנגרמים מתסכול, מעקשנות דווקא במקומות שצריך ללמוד לשחרר ומאידך הימנעות או בריחה מעשיה שיכולה להוות בסיס לאושר גדול ותחושת משמעותיות. במרבית המקרים שמגיעים לאותו מצב של אי עשייה, אני מבינה שמדובר בהצפה של מחשבות אוטומטיות שאינן קשורות למצב בו נתקלו הילדים. בגלל אותן מחשבות אוטומטיות מגיעים הילדים למצב של הענשה עצמית, הסתגרות ועוד.

מחשבות אוטומטיות מנותחות היום בטיפול השכלי התנהגותי (cbt). מחשבה אוטומטית היא מחשבה, שקופצת לראשנו במהירות רבה בתגובה לכל אירוע שקורה במציאות סביבנו. התוצאה של אותה מחשבה מהירה, אותה מסקנה שמסבירה לנו מה המשמעות של מה שקרה סביבנו מתעורר הרגש ובהתאם לרגש שמתעורר קורים שני דברים: ישנה תגובה פיזיולוגית (משמעותית או לא) וישנה התגובה בפועל – מה שאנו אומרים או עושים. וכל זה קורה כל כך מהר שעל פי רוב אנחנו לא ערים בכלל לתהליך הזה שקורה אצלנו בראש. מבחינתנו – קרה משהו והגבנו. השיחה היא שמסייעת לילד להציף את הקושי והבדיל בינו לבין אותה מחשבה אוטומטית.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק), על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. פרסונליזציה הינה הטיית חשיבה, המתארת מצבים בהם האדם מייחס כל אירוע שלילי לעצמו, תוך התעלמות מההקשר הסביבתי. חשוב לי שנתייחס לפרסונליזציה בתחום החינוך.

בכתבות הקודמות הסברתי על חשיבות השיח וכיצד עליו להתנהל. הבסיס להצלחת השיח הוא ההקשבה. רק לאחר הקשבה נקייה ניתן לדלות פרטים של אותה פרסונליזציה, להתחבר לילד ממקום של "אנחנו מכירים סיטואציות שכאלה" – לא להתחבר לרגש. להתחבר לעובדות. כך ללא מילים ננקה את המחשבות האוטומטיות לשם קיום הרחבה של השיח.

מטרת שאלות ההרחבה היא לגרום לילד להמשיך ולדבר, לגלות לנו מידע נוסף שקשור לעולמו הפנימי והחיצוני, דרכו נוכל להכיר אתו לעומק ולתחבר אליו, גם לכאב וגם לחלום וע"י כך להוביל אותו אל הפתרון הכי נכון עבורו. שאלות ההרחבה מאפשרות להתחבר לילד. אותו חיבור מיוחל, שיאפשר לבצע הובלה בצורה טובה, נעימה ואפקטיבית יותר גם עבור הילד וגם עבורנו כהורים. חשוב שנזכור שלילדים חשוב לשמוע את שמם (שירגישו שהם המרכז בשיחה) ואת קולם.

בתחילת השיחה חשוב להתחיל בבירור צרכים. עם זאת החוכמה האמיתית היא לזהות, להכיר ולהגדיר את הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח – את הפרטים  שהילד נימנע או  לא יודע לציין מפורשות. החינוך יקבל את מקומו כשנעורר את הצורך בעל המשמעות האמיתית והעמוקה, עליו יהיה לנו מענה חינוכי משמעותי.

כיצד נעצים אמפתיה?

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.