המקום לחוזקות של ילדינו

כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו, יתנהגו נכון ויגדלו להיות אנשים טובים. אך בתוך כל הרצון הטוב הזה, עולה שאלה חשובה: כמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו? ילד שגדל בבית שבו מדגישים בעיקר את מה שחסר, את מה שדורש תיקון ואת מה ש"לא בסדר" – לומד להסתכל על עצמו דרך עדשה ביקורתית. לעומת זאת, ילד שגדל בבית שבו מבחינים גם בטוב שבו, במאמץ שלו, בכישרונותיו וביכולותיו – לומד להכיר בערכו.

הורה שאינו נותן מקום לחוזקות של עצמו, יתקשה ללמד את ילדיו להוקיר את חוזקותיהם. כאשר הורה ממעיט בערך עצמו, מבטל הצלחותיו, או חי מתוך ביקורת עצמית מתמדת – ילדיו לומדים ממנו כיצד להתייחס לעצמם. רבים מאיתנו גדלנו על חינוך צנוע וענו. חונכנו "לא לעוף על עצמנו", לא להחצין הצלחות, ולעיתים אף להצניע כישרונות. הערכה עצמית אינה גאווה. הערכה עצמית היא היכולת להכיר בטוב שבנו, לכבד אותו, ולשקף אותו גם כלפי חוץ בענווה ובביטחון.

הפסיכולוגיה החיובית, מביאה מבט אחר על החיים. במקום להתמקד רק במה שלא עובד – היא מציעה להתבונן במה שכן עובד. במקום לשאול "מה לא בסדר בילד?" – לשאול: מה החוזקות שלו? מה הכישורים שלו? באילו מקומות הוא מתאמץ ומתגבר? אין פירוש הדבר להתעלם מחולשות או מקשיים. להפך – המטרה היא לתת כוח לחוזקות, ומתוכן לעזור לילד להתמודד גם עם המקומות החלשים. כך למשל, ילד ששפך בטעות כוס חלב – אינו זקוק לתיוג. אם אמא אומרת: "מתי כבר תלמד להחזיק כוס?" ואבא מוסיף: "אתה מרושל ומסורבל כמו דוב" – הילד לא לומד זהירות. הוא לומד שהוא "לא בסדר".

לעומת זאת, אפשר לומר: "זה קורה לפעמים. בוא ננקה יחד, ובפעם הבאה נחזיק בשתי ידיים." ביקורת בונה מצביעה על הדרך הנכונה, מבלי לפגוע באישיותו של הילד. היא מתקנת מעשה – לא שוברת נפש. מילים של הורים ומחנכים נחקקות בזיכרונו של הילד ומעצבות את אישיותו. עלינו, כהורים וכמחנכים, לנתב את ההכוונה לחיים טובים, רגועים ובטוחים. אז איך מעצימים חוזקות ולא פוגעים בהערכה העצמית?

הנה כמה טיפים להורים: – לתפוס את הילד "על חם" דווקא בטוב לומר: "ראיתי שהתאמצת." – לשבח מאמץ "כל הכבוד שהתמדת ולא ויתרת." – להפריד בין המעשה לבין הילד "הפעם לא השקעת מספיק."  – להימנע מהשוואות. – להאמין ביכולת של כל ילד להצליח. הצלחה נמדדת בהתמדה, בעמידה בזמנים, במשמעת עצמית וברצון לעשות את המקסימום. – להיות מודל אישי הורה שמדבר על עצמו בכבוד ומכיר בחוזקותיו. – לעצור לפני כעס לנשום, לחשוב, ולהגיב מתוך חינוך – לא מתוך סערת רגש.

בסופו של דבר, כל ילד זקוק למבוגר אחד לפחות שיאמין בו באמת. שיראה מעבר לטעות. שיזהה את הכוחות שבו. שיזכיר לו מי הוא. וכשאנחנו בוחרים לראות את החוזקות של ילדינו – אנחנו לא רק מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, אנחנו בונים להם יסודות לחיים שלמים.

לכבד – חובה. לאהוב – לא בטוח

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.