השיחה של היום היא הדיאלוג של המחר

שיחה עם ילדים היא אמנות יחידה במינה. יש לה חוקים משלה, קצב אחר ומשמעויות עמוקות שאינן תמיד גלויות לעין. ברוב המקרים הם מדברים בשפת סתר — שפה הדורשת הקשבה, התבוננות ופענוח. מי שנכנס לשיחה עם ילד כשהוא טעון רגשית, כועס או מבוהל, יתקשה להבין מה באמת נאמר שם.

כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, בדידותו פוחתת, כאבו נרגע ופחדיו מתמתנים. ההבנה אינה מבטלת את הקושי, אך היא יוצרת תחושת ביטחון. ודווקא כאן טמונה אחת האכזבות הגדולות של הורים: דו־שיח עם ילדים כמעט תמיד מאכזב, משום שלרוב אין בו תוצאות מיידיות. אין פתרון מהיר, אין שינוי מיידי בהתנהגות, ולעיתים אין גם הסכמה. לא פעם ילדים אף מתקוממים נגד שיחה עם הוריהם. הם נפגעים מן הביקורת ומהטפת המוסר. עבורם, השיחה אינה נחווית כעזרה אלא כהתערבות. חשוב להבין: ילד לומד איך נראית שיחה עם הורה. אם שוב ושוב השיחה היא תיקון, ביקורת והטפה — זה בדיוק סוג השיח שההורה יקבל בחזרה כאשר הילד יתבגר וההורה יזדקן.

המאזין לשיחה בין הורה לילד מופתע לעיתים לגלות עד כמה אין הם מקשיבים זה לזה. דבריהם נשמעים כשתי שיחות יחיד: האחת מלאה ביקורת, הוראות ודאגה; השנייה מלאה הכחשות, הצטדקויות והתגוננות. הטרגדיה שב”תקשורת” כזו אינה נובעת מחוסר אהבה, אלא מחוסר כבוד הדדי ומחוסר ידיעה. שפת היומיום שלנו אינה נאותה לשיחה בעלת משמעות עם ילדים. כדי להבין את הילד באמת, וכדי למעט את אכזבת ההורים, נדרש אורח חדש של מגע — סגנון דיבור אחר. תקשורת משמעותית עם ילדים חייבת להיות מבוססת על יחס של כבוד ועל ידע רגשי.

ההנחיות החדשות לתקשורת עם ילדים מבוססות על שני עקרונות מרכזיים: האחד — הדברים צריכים להיאמר תוך שמירה על כבודו העצמי של הילד ושל ההורה גם יחד. השני — הצהרות של הבנה חייבות לבוא לפני עצה, הוראה או ביקורת.  כאשר ילד נתון במערבולת של רגשות חזקים — כעס, פחד, עלבון או בושה — הוא אינו מסוגל להקשיב באמת. הוא אינו פנוי לעצה, לעידוד או להכוונה מעשית. מה שהוא רוצה באותו רגע הוא דבר אחד: שנבין אותו. שנבין מה מתרחש בו עכשיו. יותר מכך — הוא רוצה שנבין אותו מבלי שיצטרך לומר הכול במילים.

זהו משחק עדין: הילד מגלה טפח מרגשותיו, ומצפה שאנחנו ננחש את היתר. תפקידנו הוא להראות לו שאנחנו מזהים את הכאב, המבוכה או הכעס שלו. איך נדע מה הוא מרגיש? נתבונן בו, נקשיב למילים ולשתיקות, וניעזר גם בניסיון החיים שלנו. אי אפשר לסלק רגשות חזקים ואי אפשר להעלים כאב. אך כאשר רגשות מתקבלים באהדה ובהבנה — עוצמתם פוחתת ועוקצם ניטל. עצם ההקשבה היא פעולה מרפאה.  חשוב לזכור: השיחות שאנו מנהלים היום עם ילדינו הן הזרעים של הדיאלוג שיהיה לנו איתם בעתיד. ילד שגדל בתוך שיח של כבוד, הקשבה והבנה — ידע לנהל כך שיחה גם בבגרותו. מי שמבקש קשר פתוח עם ילד בוגר, צריך להתחיל לזרוע אותו כבר עכשיו, בשיחות הקטנות של היומיום.

לחנך את הרוח שבאדם

כמדריכת הורים המשלבת ניתוח התנהגות עם ליווי רגשי-משפחתי והתבוננות עמוקה בהתפתחות הילד. אני פוגשת הורים ומורים המתמודדים עם אותה משימה אנושית ונעלה: לעזור לילד לצמוח להיות מי שהוא נועד להיות. כשכתבתי את ספרי “הרוח בחינוך”, עשיתי זאת מתוך הבנה שחינוך איננו רק אוסף שיטות וכללים. חינוך חי מתוך הקשר אנושי, מתוך נשימה, מתוך הנשמה. הוא נולד במפגש — בין מורה לילד, בין הורה לבנו, בין אדם לעולם. ההתפתחות של הילד איננה רק מה שנראה בחזות החיצונית — הציונים, המשמעת, הישיבה בכיתה — אלא הכוחות הסמויים, העמוקים, הנובטים לאיטם. כמו צמח, שאנו רואים רק את עליו הצעירים, בעוד שהפרחים והפירות כבר כלולים בו בראשית צמיחתו.

אני מאמינה שילד שרוצה לזוז, לגעת, להתנסות — מבטא את חיותו. גם אם זה מאתגר אותנו. אני פוגשת בכיתתי ילדים מלאי אנרגיה, כאלה שקשה להם לשבת שמונה שעות. אבל אני כבר יודעת: מה שנראה לעיתים כ"חוסר שקט" הוא לא פעם ניצוץ של סקרנות. ודווקא שם — מתחילה החוכמה.

רק היום לימדתי שיעור על “יראת כבוד”. נשמע מופשט, נכון? פתחתי בשאלה פשוטה: “מה אתם מכבדים באמת?” והתשובות זרמו. ואז ילד אחד, כזה שמכירים אותו כ"קולני", אמר: “אני מכבד רק אם מכבדים אותי.” המשפט הזה פילח את האוויר. ילדים הרימו עיניים, הקשיבו. באותו רגע כולנו למדנו: אי-אפשר לדבר על כבוד לעתיד, אם איננו מכבדים את הנוכח כאן ועכשיו. הרגע הזה לא היה תוצר של תכנון — הוא היה תוצר של הקשבה.

רודולף שטיינר כתב: “מחקר הרוח אינו ממציא תוכניות; הוא מגלה אותן בתוך היש, שהוא נושא ההתפתחות.” זו האמת החינוכית שאני פועלת לפיה: רק אם נכיר את טבע הילד, את נפשו המתרחבת, נוכל להבין מה הדרך הנכונה עבורו.

לא מספיק להכיר את הילד. עלינו להכיר גם את הוריו. הילד ניזון מהאופן שבו מבוגרים רואים אותו. כאשר מורה מצביע על יכולת או התקדמות, והורה מבטל או משתיק — הילד מקבל מסר: “אין טעם שתפרח. לא מבחינים.” זה כואב, וזה מיותר. כי ילד נבנה מאמון. הוא גדל מתוך הכרה — לא מתוך השוואה.

כשאנו מתבוננים בילד בעיניים שמזהות פוטנציאל — אנחנו עוזרים לפרח שבו להיפתח. הורים ומורים: ראו את מה שאולי עוד לא הגיע לשיאו. הקשיבו למה שבינתיים מתרגש, נבוך, מחפש. היו השדה שמאפשר לצמיחה לקרות. כי חינוך איננו פעולה טכנית. הוא מעשה של כבוד. של אמון. של אהבה אל מה שהאדם עוד עתיד להיות.

הצלחה מעשית ושיטתית

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.

הורות, לא משחק ילדים/ רבקה מרום

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.