אחד מתלמידי שיצא משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.
אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.
נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.
גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.
במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.
הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.