תגית: כאב

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

שיח רגשי הוא מקום לשיקוף מערכת יחסים תומכת, מכילה ועוטפת באהבה. הגיע אלי לקליניקה בחור צעיר שעבר טראומה ובעקבותיה אושפז במחלקה פסיכיאטרית. הסיבה שהגיע אלי הייתה שאינו יכול להבין מדוע האחים לא מצאו לנכון להרים טלפון ולשאול לשלומו במשך הזמן ששהה באשפוז, גם אם לא הצליחו להגיע לבקר אותו. למעשה מה שמבקש הבחור הצעיר היא אמפתיה למצב שלו.
אמפתיה היא תהליך פסיכולוגי, רגשי ⁻ שכלי, שבו אדם קולט ומבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולת. תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן-מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. בהגדרת האמפתיה כלולה לא רק קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.
קירבה רגשית לאדם שעומד מולנו מקשה עלינו מאוד להיכנס לנעליו. שהרי מדובר במסוגלות שהיא תלויה בחוסן הנפשי של האדם המתבקש לאמפתיה. צפייה בכאבו של אדם אחר מגבירה את המוטיבציה להתנהגות פרו חברתית שמטרתה לסייע לאחר להפחית את כאבו. בגלל הבולטות של מצבי הכאב. השאלה שמובילה מחקרים בתחום זה, היא האם כאבו של האחר מפעיל בנו את אותן המערכות המוחיות שהיו פועלות אילו אנחנו עצמנו היינו חשים את הכאב. לגמרי מרתיע.
התגובה הראשונה שיפעל אדם שמפחד לגעת בכאב, באותו כאב של האדם שהוא כל כך אוהב, תהא אותו ביטוי פעולה שבה מבצע אדם פעולה בהשפעת פריצת תכנים מהלא מודע. אקטינג אאוט הוא מעשה המובחן באופן ברור מההתנהגות השגרתית, ופעמים רבות מקושר להתנהגויות אימפולסיביות ו/או תוקפניות כלפי העצמי או האחר, אם כי לא בהכרח. הפעולה היא "אני לא רואה ולא שומע" – זו פעולה. או לצאת בהתרסה אל מול האדם הכואב "אני לא רוצה שתהא שם (במקום הכואב הפיזי (האשפוז) והרגשי (הבור השחור), אני חושב שצריך לעשות א, ב, וכן הלאה". מכל מקום לדלג על האמפתיה. שהיא מסוגלות שאני לא קיבלתי את הכישורים לה.
השיח הרגשי שיתקיים עם האחים מהווה מקום להבין את ההבדל שבין הזדהות עם הכואב (לא עם הקורבן) לבין אמפתיה למצבו. האחים שותפים בדרך מסוימת לטראומה שעבר אחיהם. תוכן רגשי שעבר האח הכואב, מאיים או בלתי נסבל עבור הנפש, תוכן זה מבקש לפרוץ ולהתבטא ולכן מוצא את ביטויו באמצעות פעולה. תכנים אלו עשויים להיות זיכרונות עבר טראומטיים, מודחקים בדרך כלל, או רגשות, דחפים ומשאלות הנתפסים כבלתי לגיטימיים. לכן חשוב מאוד להגיע לשיח הרגשי ממקום של הכלה ולא ממקום של האשמה. לבחון את התכנים הקשים ומשם להכיר את התהליך לקבלת הכלים לאמפתיה. לראות את הדרך להעצמה משולבת. יוצאים ביחד מהבור השחור. לא בהזדהות וכניסה לבור השחור, אלא מתוך אמפתיה: הכרה בטראומה של הבחור הצעיר ואפשרות ללמוד על עולמם הפנימי של הנוכחים בטיפול. אקטינג אאוט אינו מתרחש בדרך כלל כאשר האדם יכול לחוות, לעבד ולבטא במילים זיכרונות או רגשות מכאיבים. ההבנה שהאחים אוהבים באמת תסייע לחבר לעשיית שיח רגשי עתידי.

בת 14 חברת מועצת תלמידים, תלמידה מצטיינת. מאוכזבת. כועסת. הכנתי מפגש בזום לקדם את בחירתי למועצת התלמידים השנה, אף אחת מהחברות לא נכנסה. אמרו "אנחנו מכירות אותך ונבחר בך, למה חשוב לך שנכנס?" כל כך היה חשוב לי שיפרגנו, שיכנסו.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לאחר, הם מורידים מערך עצמם. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה". הכיצד נאפשר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם', שיקטין את ערך ההצלחה שלי?

הידעתם שהחל מ-2014, ב-17 ביולי בכל שנה נחגג "יום הפירגון הבינלאומי" (International Firgun Day). ביום זה, אנשים בכל העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים בערוצי המדיה החברתית. היוזמה החלה על ידי ארגון ללא מטרות רווח ישראלי בשם "Made in JLM" בשנת 2014. הארגון אף מנהל האקאתון לשיווק האירוע בלילה לפני 17 ביולי, ומפעיל כלי אינטרנטי המאפשר ניסוח אוטומטי של פירגונים במספר שפות, בשם "Firgunator.

הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב . היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

ילדים נפגעים מאוד מחברים וממחנכים. מזמור ל"ד בתהילים עוסק בנושא שמהווה מצע לחיים טובים. החיים הטובים המתוארים במזמור, בפסוק י"ב, מבקשים שלא יחסרו כל טוב, חיים אלה מותנים בכמה תנאים: נצור לשונך ושפתיך, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום.נתרכז כאן בתנאי הראשון: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה".

רבים מאיתנו מפרשים תנאי זה כאיסור על רכילות ואני מבקשת להפנות אתכם לנצירת הלשון מול הזולת. יש ביננו שמאמינים באמונה שלמה שכשאנחנו אומרים לילד עם נטייה להשמנה, "אל תאכל זה לא בריא לך" אנחנו דואגים לו. הדאגה במקרה הזה היא ממקום שאנחנו לא סומכים עליו שהוא יודע שזה לא בריא לו. יש דברים ש"השתיקה יפה להם". אם אין לכם דבר חכם לאמר, אל תגידו. אין צורך.

אם חשוב לכם מאוד להיות בשביל האדם שמולכם, ויהיה זה אחיכם, תלמידכם או בנכם, חישבו לפני שתדברו, האם מה שתגידו יועיל ויטיב לו? מה שבא באהבה זורם באהבה גם ללא מילים. מעשים. זו התשובה.

להיות ליד בן אדם שמן וכל הזמן לאמר "אני אוכל רק קצת, אכלתי היום המון". או "אני ממש לא צריכה את העוגה הזו, יש עלי מספיק קילוגרמים", וזה כשאני באמת רזה, זה לא תורם כלום. להיות בוגר אחראי לאדם שאני חושב שצריך לעשות שינוי, זה למצוא את הדרך בחשיבה גבוהה איך לאמר את הדברים, כך שאועיל לו ולא אפגע ואעליב. העלבה עלולה ליצור אצל הנעלב "כעס" על המעליב הכורכת בחובה תגובת תוקפנית, או לחלופין התכנסות פנימה המוגדרת כתגובת "ברח" וגורמת להתכנסות ורתיעה מקשר כלשהו עם הפוגע.

אמירה, מחמאה או התנצלות הנאמרים באופן מתמם או ציני שחווים בתוכם עלבון, לדוגמה התנצלות לאחר עלבון קודם: "אני מצטער, לא תיארתי לעצמי שניתן להעליב אותך". הדובר רומז שלא משנה מה יאמרו עליך, זה בטח לא יהיה עלבון עבורך. כך שההתנצלות היא בעצם עלבון נוסף. דוגמה נוספת יכולה להיות מחמאה, שבעצם מהווה עלבון, לדוגמה: "את נראית מצוין! עלית במשקל, ויפה לך שמנה".

עכשיו שאנחנו מבינים ש"שתיקה יפה לחכמים". אני מבקשת מכל אחד להכין לעצמו ארגז כלים אל מול כל אותם, שימצאו לנכון לאמר לנו מילים שלא נרצה לשמוע. שבו עם דף וכלי כתיבה ותכתבו "מה שאמרת לא מתאים שיאמר". "המילים שאמרת מאוד פוגעות, כדי שתחשוב לפני שאתה אומר מילים כאלה". מותר לנו להיות אנושיים ורגישים. מותר לנו לא לקבל כל מילה שנאמרת ויהיה האדם שמולנו משמעותי מאוד בחיינו. היו חזקים במתן משוב. אמירת המשוב לא בתוקפנות. העמידה אל מול המילים מבלי לברוח אל הכאב והעלבון, הם שיחזקו אתכם אל מול הקושי והנקודה שאותו אדם מצא אצלכם כחלשה. בהצלחה.

רבים מאתנו לא מבחינים בין פחד לחרדה. הפחד הוא רגש טבעי, הנחוץ לשמירה על קיומנו. תגובת הפחד היא זו שמסייעת לנו להימלט ולחפש מחסה או להילחם במצב של סכנה מידית. כשהאדם הקדמון  נתקל בחיה מסוכנת, הוא היה צריך לברוח או להילחם בה, ולכן רגש הפחד והמנגנונים בגוף שהוא הפעיל הצילו את חייו. עם זאת, בתקופתנו, ישנם מצבים רבים בהם מנגנון הפחד מתחיל לפעול במצבים בהם הוא מיותר, כמו למשל באמצע שיעור במכללה, בסלון ביתנו. מצבים אלה מעוררים בגופנו תגובות לא נעימות שיכולות לגרום לנו סבל רב.

לחרדה תסמינים גופניים: קוצר נשימה, דופק מואץ, תחושת מחנק, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות והפרעות בשינה. וגם תסמינים רגשיים: תחושת מצוקה, פחד, ייאוש, חוסר אונים או דאגה. חרדה הינה תחושה פיזיולוגית שנובעת מהשלכה פסיכולוגית. מה שמכנים גוף ונפש. התסמינים ההתנהגותיים במצב של חרדה  הם דרישה להישאר במקום הבטוח והמוכר. אם מדובר בילדים ברור שהם נתלים בהוריהם. תגובת הוריהם לתחושות הפחד היא שאחראית להתחזקות התחושה או הפחתתה עד לידי הכחדה. כשמדובר בזוג בוגר ומבוגר ברור שהתמיכה וההכלה  הכרחיים להפגת הפחד והקניית תחושת הביטחון.

לפעולת התמיכה של בן הזוג יש שני מרכיבים הכרחיים:

– קבלת הסבל ותמיכה: בן הזוג צריך לקבל ולהכיל את סבלו של האחר. לא ניתן לתמוך ללא הנכונות לתת לסבל מקום לגיטימי, להימנע מעמדה מאשימה ולהושיט נחמה ועידוד. האמירה: "תפסיקי להיות חרדתית" "תפסיקי להיות דרמתית", לא עוזרת.

– דרישה לתפקוד ברמה מסוימת: בן הזוג צריך להוביל למצב בו יכולות התפקוד של האחר יבואו לידי ביטוי. לא ניתן לתמוך תוך ויתור על דרישות התפקוד. "בואי נקלח את הילדים ביחד, נשכיב אותם לישון ונשב לדבר".

ברור לנו שלתפקוד היומיומי יש חשיבות בחיינו מעבר להישרדות, כלכלה  וכו'. התפקוד שלנו בחיינו הוא הרוח החייה המאפשרת לנו לחיות ולהיות קיימים ברוחנו, נפשנו, גופנו ונשמתנו. חוסר תפקוד הוא "אין חיים". אדם לא יכול לבקש להיות בריא, אם אינו חי. ולכן, חובה עלינו להמשיך תפקוד. התפקוד שלנו אינו רק בתוך הבית, או המשפחה. תוך שימת לב לפרטים החשובים בהגנה והימנעות מהדבקות, ממלחמה, מתאונה. ממשיכים החיים.

לכן, כשאתם מבחינים שבן הזוג משדר פחד. שבו. חבקו, הקשיבו. שקפו את הפחד. ממה מפחדים? מתי מפחדים? כמה הפחד עצום, דרגו אותו? מה אני עושה כשאני מפחד? מה אני יכול לעשות כדי שמה שאני מפחד ממנו, לא יקרה? התעמתו עם הפחד וכתבו כיצד אתם גוברים עליו. הוא תחושה ותחושה אמיתית. תנו לעצמכם את ארגז הכלים כיצד להתמודד מולו. ותמיד ביחד.  מצאו את האדם הנכון ושתפו אותו. שרק נהיה בריאים.