האם נכון להשוות ולחפש קווים דומים/שונים בין הורה למורה?

 

מחקרים רבים נכתבו במטרה להכיר בהורה כסמכות חינוכית ויתרה מכך לראות בחובה המוסרית והערכית בקשר שבין ההורה שמהווה דמות חינוכית במסגרת הביתית למורה שמלווה ומנחה את הילד במסגרת החינוכית. במאמרו של פרופ' חיים עומר "הורים ומורים: הברית ההכרחית", מציין עומר שקיימת תפיסה המקובלת בחברה, שמעמדו וסמכותו של המורה הם פועל יוצא של יכולתו האישית. תפיסה דומה קיימת גם לגבי הורים, הנחות שהופכות אותם לאחראיים בלעדיים לבעיותיו של הילד. תהליכים אלה של תפיסות חברתיות כנגד, מביאים את ההורים, כמו המורים, להעדיף ולשמור את הבעיות בסוד, כדי להימנע מן המתקפה הצפויה. בהקשר זה, להורים ומורים שותפות טרגית: עצם גילוי הבעיה, שהיה עשוי לאפשר מתן תמיכה, מאיים להחריף עוד יותר את ביקורת הסביבה ולהוכיח את אי-כשירותם.

אחד המקורות העיקריים לחיזוק או לעירור של הנוכחות ההורית והמורית כאחת הוא הקשר הורה-מורה. אם ההורה יכיר בקוו המשותף לו ולמורה בחינוך הילד והמשימה המשותפת להביא את הילד להצלחה מיטבית, ההכרה במכנה המשותף של תפקיד ההורה ותפקיד המורה, הם הבסיס האיתן להצלחתו של הילד. ההורה נכון שישקף לילד את הברית שבינו לבין המורה. כפי שמתקיימת ברית חינוכית בין ההורים במסגרת הביתית. ילד שרואה שיתוף פעולה בין ההורה והמורה מחוזק מנטלית להצלחת תהליך החינוך.

מורים מצפים מהורים שיקראו לילד לסדר והורים ממורים שיחזיקו קצר את הכיתה. כל צד דורש ממשנהו למלא את התפקיד הסמכותי. כל צד זוכה בכך לשני אישומים סותרים: כֶּשֶׁל בקבלה ואמפתיה וְכֶּשֶׁל בחוסר סמכות. עמדה זו, מרפה את ידיהם של הורים ומורים. הקול ההורי והמורי לא יכול שלא להישמע מהוסס ומגומגם, כאשר בעליו חשים בעומק לבם שעצם הצורך להשמיעו מהווה עדות לכישלון.

הורים חשוב להתעשת מן הביקורת, להבין שאתם והמורים יושבים באותה סירה. חשוב לשקם את הברית החיונית למען ילדכם. שיקום הברית הורה-מורה יקדם את שיפור הביטחון של ההורים והמורים כסמכות מחנכת וגם את שיפור ההוראה בבית הספר. בקרה היא חיובית כל עוד אנו מכירים בתפקידו ומעמדו של כל אחד מבאי השיח. תמיד חשוב לבקש מהמורה לשקף את הרציונאל החינוכי מאחורי צעד חינוכי שנקט אל מול הילד וגם המורה מן הראוי שיקשיב לרציונאל התרבותי/מוסרי שמלווה את ההורה בחינוכו. תקשורת נכונה במטרה להגיע לקו משותף, אחיד ויציב, יסייע לילד להתקדם ולעצב את אישיותו.

כמורָה וכהורֶה חשתי גם אני את החשש והפחד לשתף בקשיים. מהמקום החושש כיצד תתפרש החשיפה לקשיים בעיניי המורים. האם יחשבו שאני לא מסוגלת לגדל את ילדיי? לחנך אותם? היום כשילדיי בוגרים ועם 30 שנות ניסיון בחינוך ובלמידה בתחום החינוך, אני מאמינה, שההחלטה על ברית (כיווני העצמה, גישות חינוך ועוד) בין מורה להורה, מעצימה את הסמכות המורית/הורית ומיטיבה לאין שיעור להצלחתו של התלמיד. אני מאמינה בלב שלם שהקשבה לביקורת ותפיסות מצד הסובבים אותנו, המורים, החברים, הסבא והסבתא מאלצות אותנו לחשוב "חשיבה שנייה",  שמביאה לתובנות ומיטביות בעניין הנדון.

החינוך מצליח כשאתה מאמין במה שאתה מחנך לו.

האדם מטבעו הינו יצור חברתי, ואחד מצרכיו הנפשיים הבסיסיים הוא להשתלב בחברה ולפעול בקירבה. כל אדם משתדל להשתלב בחברה שתתאים לרוחו כדי שיחוש בה בנוח ולא ירגיש בודד. רעיון זה שנחקר לא מעט, בנה את המסגרות החינוכיות.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

הקורונה יצרה מצב שכל משפחה נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר. מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, הוא החינוך. במסגרת החינוכית נעשים מגוון חוויות לימודיות שאכן משמעותיות לילדים. מעט מאוד מושם הדגש על למידה עצמאית. ב"אני מאמין" של משרד החינוך נכתב להביא את הילד להיות לומד עצמאי, לקבל כלים ללמידה עצמית ועצמאית. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מלמידה עצמית. הדרך שלנו כהורים וכמחנכים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בחינוך הילדים מותנת באמונה שלמה שלכם בדרך החינוך ובמטרת החינוך. זה ממש לא משנה כרגע מה לומדים. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון ללמד את הילד להיות עצמאי. להביא את הילד להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהלמידה, ודרך הלמידה שמועברת כרגע יש בה מטרה מושכלת ויש בה מעבר למה שחווים כרגע במהלך הלמידה.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות. חברת הילדים גם היא כרגע שותפה בלמידה מרחוק. החוויות המשותפות של הקבוצה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת בכלל, למסגרת החברתית, למסגרת החינוך ועוד, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של הילד ובחיזוק הערך של קבלת סמכות למען השתלבות נכונה ומיטבית בחברה.

חינוך ביתי משלב חינוך פורמלי

חינוך ביתי הוא לא עניין פשוט ולא מתאים לכל אחד (הורה ו/או ילד). כמו בתחומים רבים, רק כשזורקים אבן לתוך הבאר אפשר לאמוד את עומקה. ישנה הבחנה יסודית בין שתי הגישות העיקריות שמפלגות את עולם ההום-סקולינג: הגישה הראשונה רואה בחינוך ביתי הזדמנות להקים בית ספר בבית. הורים שמאמצים את הגישה הזו מאמינים שחינוך פורמלי הוא דבר חשוב מאוד, ולמעשה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו בידי מערכת החינוך בלבד. והגישה השנייה דוחה את התפיסה המובילה את תשתית הלמידה בחינוך הפורמלי. אני מבקשת להשתלב בגישה הראשונה.

הקורונה מלמדת אותנו את הגישה הראשונה. השילוב הנכון ביותר שבין הבית ובית הספר. ההורה המלווה את הילד גם בתחום החינוך והלמידה האקדמית. הורה שיכיר את הילד שלו טוב יותר. ילד שנמצא בחינוך הפורמלי זוכה להכיר את עצמו ברגעים מאתגרים. הילד לומד חוסן נפשי ומאתגר עצמו אקדמית. החינוך הביתי המשלב את החינוך הפורמלי מאפשר לילדים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, בו הלימודים והמסגרת הלימודית על כל תחומיה, החברתיים והלימודיים, מתנהלים רחוק מהבית, שבדרך שיגרה מהווה מקום למנוחה טוטלית של הגוף והנפש. הבית שבו אין הרבה מאתגר, יש מסכים למשחק וצפייה בסרטים ושיחות על ענייני משפחה בלבד.

בחינוך הביתי המתבקש, מתבקשים ההורים והילדים לדון גם בענייני הלמידה, לשלב בסדר היום הביתי את הלמידה מרחוק. אותה למידה מרחוק שמתקיימת עם המורה ומסגרת הלמידה, מתקיימת מקרוב מאוד בבית עם ההורים, שנדרשים לחינוך ביתי. ומה מתבקש במצב שכזה? הרי אנחנו יודעים שבהיסטוריה רק הילדים שהיו ברמה סוציו-אקונומית גבוהה זכו לחינוך ביתי. ולמה? כי ההורים האמינו שהם מסוגלים לתת לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר במסגרות החינוכיות. ולכן, חשוב שנקבל באהבה את האתגר להעצים ולהביא את הלמידה של ילדנו למצב טוב יותר ממה שניתן במסגרת הלימודית. מעורבות ההורים בחינוך הילדים, מביאה את הילד למצב שהוא מקבל יותר זמן איכות עם ההורה, זמן לקבל חיזוק מיידי על העשייה הלימודית שלו מההורה.

בחינוך הביתי יש להקפיד על סדר היום הקלאסי שבנוי מזמנים וטקסים מובנים וברורים לכל בני הבית. חשוב לצאת החוצה וללכת ולרוץ, ביחד עם הילדים (כשמסיימים את המפגשים בזום עם המורה ואת המשימות). לשמור על שני מטר. חשוב לשמור על ההבדל בין ארוע מאתגר לאירוע טראומטי. אל תכנסו לחרדה ואל תכניסו את הילדים לחרדה. חשוב לעשות פעולות שיסיעו בהרגעה. בריאות נפשית היא היכולת לחיות עם המערערי שיגרה. שלבו את הילדים בהכנת ארוחות ובניקיון הבית, כולם בשביל כולם.

היו מודל חיקוי לילדים להתמודדות. קחו כל הזדמנות של שינוי להכיר במיטביות של הסיטואציה. החינוך הביתי המתקיים כרגע, המשלב את התפיסה ושיטות הלמידה הפורמלית, מאפשרים צמיחה והגדלת ראש של ההורים בחינוך ילדיהם לעשייה לימודית משמעותית ומחזקים את התא המשפחתי.

אז, לא הביאה חוברת, מה הכעס?

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

אמרו לי שאני נסיך, היכן כס המלכות?

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.

האם ילד שאובחן עם קשיי קשב וריכוז, יהיה מוגבל כל חייו?

לקליניקה הגיעו נער בן 14 ואביו. הנער התקבל לתיכון לכיתת תגבור והאבא לא מבין, האם ילד שאובחן ולמד בכיתה קטנה ומקדמת ביסודי, לא מקדם למצב של למידה בכיתה רגילה?

בכיתה הקטנה המקדמת מהווה סביבה מכילה לקשיים של התלמיד המאובחן בקשיי קשב וריכוז, בלקויות למידה ועוד. עם זאת חשוב להבין שמטרת הכיתה הקטנה לאפשר למורים המלמדים בכיתה להגיע לכל תלמיד ולקדמו למצב של למידה רגילה. למידה המבקשת פדגוגיה שתאפשר לילד להיות לומד עצמאי החווה הצלחות בלמידה בתחומי העניין השונים בהם יבחר בגיל הבוגר.

לרשות המחנכות והמורים בכיתות המקדמות מספר שיטות הוראה המאפשרות לקדם את התלמידים. אחת מהשיטות המומלצת שנוחלות הצלחה גבוהה, היא "שיטת רביב". שיטה שפותחה ע"י אם ובנה. ברק בן שמחון, הבן, אובחן בגיל צעיר עם בעיות קשב וריכוז, רק בהיותו בן שמונה עשרה וחצי הצליח לקרוא קריאה שוטפת. ברק ואימו פיתחו שיטה בה ניתן לשפר את הריכוז באמצעות השמיניות שיטת ההצלבה ואפילו לעבוד על הכתב (דיסגרפיה).

ילדים הנחשפים לשיטה ומיישמים טיפול עקבי ונחוש להצלחה מספרים שהצליחו בתיכון להתקבל למגמות שביקשו וסיימו תעודת בגרות מלאה ואפילו מוגברת בביולוגיה, כימייה ומתמטיקה. ילדים שאובחנו עם קשיים בגיל הצעיר מקבעים את הקושי אם לא יחוו הצלחות. לכן חשוב מאוד שכל הסביבה של  הילד ימצאו את החיזוקים הנכונים להעצים את האמון של הילד בעצמו.

תפקידם של כל אנשי המקצוע שסובבים את הילד לשפר את מצבו ממצב A למצב  B  . ומשם רק להקדם ולקדם.  כל הורה מחויב למצוא את האדם המקצועי הנכון לשיפור מצבו של הילד. העצמת הביטחון העצמי של הילד אינה ממוקדת במצב האקדמי בלבד, אלא ממקום הוליסטי של כל אישיותו. הילד סובב בחברים והוא צמא להצלחות משמעותיות בחייו.

ילד שמתקשה במסגרת החינוכית/אקדמית, חשוב מאוד לשלבו בחוגי ספורט, יצירה וכל שניתן למען יחווה חוויות הצלחה, במקביל לעבודה על הקשיים. ההצלחה בהתמודדות והתגברות על הקשיים תלויה בחוסן הנפשי של הילד שיועצם בהדגשה יתרה על החוזקות שלו וחיזוקים הבאים מכל סובביו: הורים, אחים ומורים.

שיטת רביב היא תוכנית נוירו-קוגניטיבית לטיפול בלקויות למידה והפרעות קשב וריכוז המתבססת על הפיתוחים התיאורטיים האחרונים בחקר המדעים הקוגניטיביים.שיטה ממוקדת, מהירה ויעילה במיוחד ומטפלת בהפרעת קשב וריכוז וכן בקשת רחבה של קשיי למידה וקשיים מיוחדים.. תכנית רביב למצוינות בספורט היא תכנית נוירו-קוגניטיבית מתקדמת לפיתוח ושיפור מיומנויות קשב וריכוז, חלוקת קשב ושליטה במתחים. התוכנית מאפשרת לספורטאי להגיע לוויסות מנטאלי אופטימאלי ומובילה אותו למימוש הפוטנציאל האישי שלו תוך כדי שימוש בכלים תנועתיים, חושיים וקוגניטיביים. אלון גל (מוביל המאמנים בישראל) ופרופ' רולידר (מוביל מנתחי ההתנהגות בישראל), באים  מהספורט, סיימו את מכון וינגייט ועסקו בכדור יד. לכל ילד מספיק שיהיה אדם אחד שיאמין בו, על מנת שיצליח. שתהא לכולנו שנה של הצלחה ועשייה משמעותית.

האם הלמידה המשותפת מפרה את הרציונל בקבלת השונה?

 

הלמידה מרחוק, הלמידה המשותפת מבקשת למידה אחידה בהדגש על העשרה והרחבה מעבר ללמידה הבסיסית בכל מקצוע. שיטת הלמידה  ודרכי ההוראה מתקיימות בהקניה משותפת לכל תלמידי הכיתה, בעידן זה המבקש למידה מרחוק. ביראה ובדאגה לשנת הלימודים הקרובה מגיעים לקליניקה שלי, הורים וילדים המבקשים ייעוץ כיצד ינהגו, אם אכן תתקיים למידה מרחוק כפי שהתקיימה בשנת הלימודים בפרוץ מגפת הקורונה.

שנים רבות בחינוך, אנחנו מכוונים מטרה "חנוך לנער על פי דרכו". הכוונה ברורה להבניית פדגוגיה המושתתת על קבלת השונות. החינוך לדמוקרטיה ליברלית מדגיש את עיקרון הפלורליזם החינוכי, בו יש להעניק שוויון זכויות וחופש ביטוי לקבוצות שונות בחברה כך שתוכלנה לבטא את השונות ביניהן. הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים.

מימוש הפלורליזם החינוכי מתאפשר בזכות קיומם של שני ערכים חשובים:

סובלנות – נכונות לקבל את התלמיד השונה ולכבד את זכותו, לשמור על שונותו ולתת לה ביטוי.

הסכמיות – הסכמה בין כלל הפרטים במסגרת החינוכית (מורים, הורים ותלמידים),  שתתקיים מסגרת שתאפשר למידה משותפת תוך שמירה על הייחודיות והשונות של כל תלמיד במסגרת החינוכית.

הגישה הפלורליסטית מכירה בכך כי למין האנושי ישנן דרכי חשיבה שונות, אשר אינן תמיד עולות בקנה אחד. חברה מוכרת כ"חברה פלורליסטית" כאשר היא מתפקדת כחברה פתוחה בעלת מגוון תרבותי אשר יש בה הכרה ולגיטימציה להבדלים ביניהן, תוך שימור מורשתן התרבותית, ואשר מאפשרת לקבוצות השונות לשמור על ייחודן, כבודן ומעמדן. חברה פלורליסטית נזקקת למערכת חברתית הדוגלת בערכי שוויון וסובלנות ובנכונות לחיות יחד מתוך כבוד הדדי, הכרה הדדית והסכמה בין הקבוצות השונות.

חשוב מאוד שאכן תתקיים הערכות פדגוגית כפי שמתנהלת באופן מקצועי מזה שנים במסגרות החינוך השונות. כמו גישת ההוראה המותאמת לכל מגוון התלמידים. אפשרויות למידה מגוונות מקריאת טקסטים ועד משחקים, סירטונים לימודיים כדוגמת סירטוני החידון באתר שיר עברי https://sites.google.com/tzfonet.org.il/shirivrimg יכולים מאוד לסייע בהתאמה לכל התלמידים.

חשוב מאוד שבנקודה זו נבין שאם בעבר הילדים נשלחו לבית הספר ללמוד וראינו את האחריות על הצלחת הילד בלמידה כחובת המערכת החינוכית בלבד, אנו חוזרים להכיר את ההתליה הביתית. כל הורה חייב לקחת גם אחריות, לבדוק אם הילד הבין את החומר הנלמד ועמד במשימות, אם יכול לעזור שיהיה שם בשביל הילד שלו, אם לו, ליצור קשר עם המורה, לא לחכות לפערים.

האחריות משותפת בית ובית הספר להצלחת הילדים בלימודים. אנחנו עוברים תקופה לא קלה עם המון שינויים מערכתיים ואישיים, רק הביחד יביא אותנו להצלחה.

מדוע יש להעניק תעודת הוקרה או תעודת מצטיין לתלמיד/ה?

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

כמה משפיעה החברה על נפש האדם?

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.

ויכוח הוא חיובי, אם יודעים ללמוד ממנו

"ילדים זו שמחה. ילדים זו ברכה." אשתף אתכם בפגישה עם אבא שהגיע לשיחת ייעוץ והכוונה בקליניקה שלי. לאבא שלושה ילדים 6,9,13. שותפים בהתנהלות הביתית ועם זאת ביניהם יש כל הזמן מלחמות. ויכוחים.  האבא המשיך וסיפר שגדל במשפחה עם חמישה אחים ואחיות וגם שם כל הזמן היו מריבות.

בכל חברת אנשים (ציבור) נמצא את הצדיקים, שתמיד יעשו טוב, יחפשו אייך להטיב, גם אם הם יפגעו, חשוב שיעשו טוב. ויש את בני הטובים. עושים טוב לא כי הם מאמינים שכך צריך לעשות, אלא עושים כי כך חונכו. כי "אמא ואבא אמרו שכך צריך" וכמובן יש את הרשעים… היום מוכח מדעית שמדובר גם כאן בגנטיקה וסביבה. ואיתם אנחנו משקיעים בתוכניות התערבות להביאם להטיב עם עצמם ועם הסביבה. המחקרים הוכיחו שאדם רשע, הוא אדם שמאוד רע לו. אין רוע שבא ממקום טוב.

ישנם מחקרים שטוענים שהציבור נחלק לניצים ויונים. הניצים יפגינו אסטרטגיה לוחמנית, כל מהלך שיעשו ישמע אגרסיבי שאינו משתמע לשני פנים. היונים גם הם יהיו אסרטיביים אך ימלטו מעימות וינוסו למקום מבטחים, לא להיפגע. ברור שהניצים חושבים שהם בעזרת כוח הלחימה ישיגו את שחפצה נפשם בתהליך לשינוי מצב קיים. היונים מאמינים שבדרך השלום יצליחו להביא לשינוי מבלי שאף אחד מהצדדים יפגע ולו כי במלחמה שני הצדדים תמיד נפגעים.

מכאן, ברור לנו שוויכוחים בין בני הבית, תמיד יהיו, וטוב שכך. מכיוון שוויכוח ועימות קיימים בין שני אנשים או יותר שמנהלים תקשורת בין אישית חברתית, משפחתית או כל מסגרת שמציינת את היותם שייכים זה לזה. ועוד מכיוון שכל אחד מכיר ויודע את הנכון והטוב עבור עצמו ומן הסתם ראוי שיעשה למען. מה שחשוב לנו הוא ללמד ולחנך לקיום ויכוח הוגן ומכבד. ניהול הוויכוח יעשה בהקשבה יתרה כל אחד לזולתו. "שמים על השולחן את כל קלפי המיקוח". אנחנו מכבדים את דעתו ועמדתו של כל אדם. ואז כל אחד בתורו, אפשר להטיל קובייה ומי שתוצאתו גבוהה יותר מתחיל (לא לפי גיל ואם הוויכוח עם ההורה, לא תמיד ההורה מתחיל את השיחה). אחרי ההקשבה, כל אחד בתורו משקף היטב את שנאמר על ידי זולתו, ומדגיש  את הנקודות שהוא כן מסכים עם האחר. עוברים לאחר, שמשקף. ואז, מתחיל הדיון כשמנסים להבין מה גרם לוויכוח ומה יכולה להיות תוצאת הוויכוח שתביא למקום טוב יותר ולמצב שהסיבה לוויכוח לא תחזור שוב. וכמובן אם ומתעורר ויכוח דומה בעתיד, כיצד נכון להתמודד מולו.

החינוך לשלום בית, חשוב לא פחות מהחינוך להתנהלות נכונה בבית. ההתארגנות והמערך לחלוקת תפקידים בבית כוללת הבהרה שיש מבוגר/ים אחראים בבית, הם ההורים כשהם נעדרים האח הבוגר וביום יום ישנם כללי התנהגות ברורים של כבוד ואחוות המשפחה.