טיול משפחתי – לא תמיד כמו שתכננו

הטיולים המשפחתיים הם רגעי קסם, תמונות מחייכות על רקע נופים יפהפיים, הליכות נינוחות ויחד שחוגגים את היותנו משפחה. אך במבט מקרוב, מאחורי התמונות השמחות, קיימת מציאות שונה, לעיתים קרובות מלאה בריבים, עייפות, פקקי תנועה, ותסכולים. השאלה היא: למה אנחנו כל כך משתוקקים לתמונות מושלמות, ואיך אפשר לקבל שהחיים והטיולים שלנו אינם תמיד מושלמים?

החופש לקחתי את הנכד הבכור שלי להכיר את תל אביב. סגרנו מלון מראש. בתיק הוספנו גם בגדי ים. אבל הפתעה, הגענו למלון והבריכה נסגרה. לאף אחד אין מושלם, במיוחד לא בטיולים משפחתיים. הפער בין החזון לבין המציאות הוא חלק טבעי ולא צריך להפוך אותו למקור ללחץ. זה חשוב להבין שמה שמנציחים באינסטגרם/פייסבוק הוא בהחלט חלק קטן וחלקי. התמונות היפות משקפות את הרגע שבו אנחנו רוצים לזכור את הטיול, אך לא את כל התהליך שמאחוריהן.

איך אפשר לשנות את נקודת המבט ולפתח יחס מקבל כלפי התקלות? ראשית, חשוב להניח שבקלות רבה יותר נוכל ליהנות מהחוויה עצמה אם נלמד לקבל תקלות כחלק מהמסע. ריב עם הילדים, עייפות, עצבים — אלו חלק בלתי נפרד מיום טיול עם משפחה. במקום לראות בכך כשל או כבעיה, אפשר לראות את זה כחלק מההזדמנות ללמידה.

ביזע רב הקמנו את הצלייה בחוף הכנרת.  התיישבנו לאכול ואופס הצלייה נפלה. פרצנו בצחוק והמשכנו לאכול כשהצלייה ממש  על ראשנו. ילדים מתבוננים ומחקים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מצבים לא מושלמים מראה להם איך להתמודד גם עם קושי ואי נעימות. הפגנת סבלנות, הומור, קבלת הביקורת והיכולת לאצור את הרגשות — כל אלו הם דוגמאות שמלמדות את הילדים שהם יכולים להתמודד עם תקלות ולראות אותן כחלק מהחיים.

חשוב לשחרר את הציפיות המושלמות ולתמוך ביצירת חוויות שמחות גם כשהדברים לא זורמים כמתוכנן. לפעמים, הרגעים המוכתמים או התסכולים הם שַׁעוּרות שמחזקות את הקשר המשפחתי, כי הם מייצרים זיכרונות אמיתיים, אותנטיים, שמלמדים את הילדים שהחיים הם גם חוסר שלמות — וזה בסדר. הנטייה לשאוף לשלמות עלולה להקטין את ההנאה והחוויות שלנו, בעוד שהקבלה של הפגיעות והטעויות מאפשרת לנו להתקרב יותר לאמת, להירגע ולהנות באמת ממה שיש.

הטיול המשפחתי הוא הזדמנות ללמוד, לגדול, ולהמחיש לילדים שגם כשהחיים לא מושלמים — הם שלנו, וזה בדיוק מה שיפה בהם.

להיות הורה מושלם אינה אופציה

בשידור חי ברדיו קול הכנרת, שמשודר ממכללת כנרת, בתוכניתי "עוצמה עם דר' מרום", ראיינתי הורה שזעק "אני לא מושלם וטוב לי עם זה". חשיבה זו הינה "עיוות חשיבה" הדורש הכל או לא כלום. אם טעיתי אז אני לא מושלם. זו מחשבה אוטומטית שלנו שאנו דורשים מעצמנו להיות מושלמים. כי כך דרשנו מהורינו כילדים ואנו מקיימים גלגולו של חינוך, כפי שכתוב בספרי בו טענתי, לאחר מחקר, שדפוסי חשיבה והתנהגויות מעברנו מתגלגלים איתנו ואנו מיישמים אותם לא במודע בהווה. נסכם ונאמר אין אדם מושלם ואל לנו לבקש מעצמנו להיות מושלמים. כן מחובתנו להכיר בטעויות וללמוד מטעויות העבר, למען חיים טובים יותר שלנו כהורים ובחשיבה יתרה על ילדנו.
כל הורה רוצה לראות את ילדיו עם חוסן נפשי קצת יותר משלו, עם הצלחה אולי קצת יותר משלו. אנחנו מבקשים להיות כך שילדנו יצליחו לקחת מאיתנו כהורים את הכלים הנכונים להצלחה שלהם. כשכסיטואציה מסוימת ביננו לבין הילדים שלנו לא נראית לנו כנכונה, לא לדחות חשיבה לתיקון ולשדרוג התגובה שלנו. הבקשה לכתוב ולא רק לאמר בעל פה, אינה בכדי להלאות ולהכביד. בכתיבה אדם מתכנס אל תוך עצמו ואל מחשבותיו, הוא פחות עסוק בתגובות הסביבה המידיות ומצליח לנסח את המסרים במדויק יותר.
בזמן השידור דייקנו את האמירה "הורה מושלם" והצלחנו לקבל תמונה נכונה ובריאה של "הורה הטוב דיו". הורה שאכפת לו ומבין שעל הדרך יש גם טעויות. הכעסים של ההורה על עצמו היו בכך שמאבד שליטה ומרים את הקול. הצלחנו למקד את הזמנים. איבוד שליטה קורה כשחוזרים הביתה מהעבודה ונדרשים לקחת חלק בחינוך. גם הילדים צריכים לדעת שהורה מגיע הביתה, הוא נכנס למקלחת, להחליף בגדים ואז מתיישב ואפשר לגשת ולדבר ולבחון הכל. הורה שנכנס הביתה ויש כעוס בבית, מבקש לעצור. מפרידים. כל אחד נכנס לחדר שלו עד שמתארגנים. לא מגיבים, לא פותרים שום בעיה בכניסה הביתה.
כאשר מדובר בילדים קטנים, הדרכה הורית היא הדרך היעילה ביותר ליצור שינוי אצל הילדים. ההורים יקבלו הדרכה מפורטת בשלבים כיצד יש להגיב לילד, אילו מסרים להעביר לו וכיצד עליהם להתנהג. ככל שהילד צעיר יותר ותלוי יותר בהוריו, כך נכון לעשות את התהליך מול ההורים ובהמשך לבחון האם קיים צורך בהתערבות ישירה מול הילד.
השינוי חייב להתחיל בהורה. בחשיבה האישית והאוטומטית שלו עצמו. הילדים הם המראה שלנו. תהיו בלמידה תמידית וכך הילדים יכירו בכם כהורים שאכפת לכם וחשוב לכם שיהיה להם טוב.

אדם מחפש משפחה מהיום שהוא נולד

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

האמא הטובה דייה

השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.