המרת אמונת היסוד

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

מוטיבציה ללמידה, כיצד עושים זאת?

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".